האם הערעור על רכיב הוצאות משפט גבוהות שנפסקו נדחה

בית המשפט קמא היתייחס לטענה זו ודחה אותה, בקבעו, כי לצורך בחינת הליקויים וביסוס תביעתם ועל מנת שימונה מומחה מטעם בית המשפט, היה על התובעים (המשיבים) לדאוג לקבלת חוות דעת מטעמם וכי אין לזקוף לחובתם את העובדה שבסופו של יום, לאחר מינויו של מומחה בית המשפט, לא עמדו על חוות הדעת מטעמם על מנת שלא להכביד בהוצאות ההליך.

אמנם מצוין בפסק דינו של בית המשפט קמא כי מדובר ברכיב "הוצאות משפט", ברם כאמור לעיל, הוצאות המשפט נפסקו לטובת המשיבים בנפרד על פי פירוט שהוגש על ידם לבית המשפט ועמדו על סך של 7,987 ₪ (וזאת בהתאם לפסיקתא שנחתמה על ידי בית המשפט קמא ביום 18.5.2023).

כן שקל בית המשפט קמא את מכלול הפעולות שנדרשו ב"כ המשיבים לבצע, ובכללן פתיחת תיק ההוצאה לפועל וניהולו, ההליכים לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, וניהול התיק לגופו במלואו לרבות ביקורי מומחים וכיוצ"ב. לאור כל אלה קבע בית המשפט קמא כי על המערער לשאת בשכר טירחת ב"כ המשיבים בסכום כולל של 25,000 ₪.

מקום בו המערער לא הגיש כתב הגנה מתוקן ולא כפר בנכונות התרגום ומשכך לא נאלץ להגיש כל כתב בית דין נוסף או שונה ולא השתנה הגנתו, לא נגרמו לו הוצאות בעיניין זה. יחד עם זאת אציין, כי הגשת מיסמך שאינו מיסמך אוטנטי (היינו מיסמך מתורגם), שנחזה להיות מיסמך המקור (מקום בו הודבקו עליו החתימות המקוריות), מבלי לציין כי אין מדובר במסמך המקורי אלא בתירגום, אינה מקובלת ועל אף שלא היה בכך בכדי לגרום למערער להוצאות, יכול שהיה על בית המשפט קמא לשקול היתנהלות זו בפסיקת שכר הטירחה או להתייחס לכך בהנמקתו, במיוחד מקום בו נפסק על ידו שכ"ט על הרף הגבוה לטובת התובעים וזאת בהיתעלם מהתנהלותם זו. לא מצאתי אף לקבל את טענת המערער כי שגה בית המשפט קמא משחייב אותו לשאת בשכר טירחת המומחה מטעם התובעים מקום בו הם ויתרו על העדתו וסמכו ידיהם על חוות דעת מומחה בית המשפט.

...

לאור כל האמור, טענו המשיבים שמשך כל שנות ניהול ההליך נגרמו להם הוצאות משפטיות רבות וכי בנסיבות אלה סכום שכר ה טרחה שנפסק לטובתם ראוי, מידתי והוגן.

לסיכום; אכן, ככלל, מצופה מבתי המשפט לשקול את סכום הפיצוי שנפסק בקבעם את סכום שכה"ט הנפסק על ידם בתום ההליך, אלא שעליהם לשקול אף את יתר השיקולים אותם מנה מחוקק המשנה בתקנה 153 (ג) לתקנות, ובכללם, את התנהלות הצדדים, את היחס בין סכום התביעה לסכום פסק הדין, את מורכבות ההליך ועוד ולהביא לידי ביטוי בפסק הדין את שקלולם של שיקולים אלו בקביעת סכום שכה"ט. בית המשפט קמא שקל את השיקולים המנויים בתקנה 153 (ג) לתקנות, פירט את שיקוליו וניכרת היכרותו המעמיקה עם התיק.

לאור האמור אני דוחה את הערעור.

במסגרת הדיון שהתקיים בפני ביום 30.5.21, הודיעה התובעת כי היא אינה עומדת על רכיב התביעה שעניינו גביית מס ביתר ועל רכיב התביעה לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש (עמ' 2, ש' 21-23; עמ' 3, ש' 27-28)).

שאלת פסיקת הוצאות משפט ושיעורן נתונה לשיקול דעת בית הדין וכך נקבע בתקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצוו הראשון." בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים הרלוואנטיים שעל בית הדין לשקול בעת פסיקת הוצאות, וכלשונו (ע"ע (ארצי) 753/05 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מעון הורים בית אורה בע"מ, מיום 2.11.06): "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבאנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סיכסוך קבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה.". לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים ולשיקולים שהותוו בפסיקה ובכלל זה לסכום התביעה הכולל ולהסכמות הצדדים בהסכם הפשרה, ולעובדה, כי עובר להגשת התביעה פנתה התובעת לנתבעת למיצוי זכויותיה, לרבות הרטרואקטיביות, ולתשובות הנתבעת בעיניין; וכן לעובדה, כי אף בטרם היתקיים דיון בתיק הודיעה הנתבעת על הסכמתה, לפנים משורת הדין, להפריש לתובעת כספים לקרן הישתלמות, רטרואקטיבית מתחילת תקופת עבודת התובעת במשרד החינוך (מחודש ספטמבר 2019) – בכפוף להצטרפות התובעת כעמיתה לקרן ההשתלמות ולהפרשת חלקה כעובדת לקרן, דרישה לגיטימית וסבירה, וכי רק בעקבות הדיון שהתקיים בתיק גיבשו הצדדים הסכמות סופיות המייתרות המשך ניהול ההליך, מצאתי, כי על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט והשתתפות בשכר טירחת עו"ד, בסכום כולל, בסך 800 ₪ בלבד, אשר ישולם לידי התובעת בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת, אחרת הסכום יישא הפרישי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

...

בהודעתה מיום 18.5.21 ציינה הנתבעת, כי הסעד הנתבע בדבר זיכוי "תשלומי מס מוגדלים" דינו להידחות על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, בהתאם לתקנה 45(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991; ואילו בנוגע לסעד הנוסף שעניינו הפרשה רטרואקטיבית לקרן השתלמות נמסר לתובעת עובר להגשת התביעה, כי עליה לפנות לבנק הבינלאומי אשר בו מנוהלים קרנות ההשתלמות הייעודים לעובדי הוראה, לצורך הסדרת ההפרשה לקרן השתלמות והתובעת טרם פנתה כאמור.

בנסיבות אלה – יש מקום לחיוב הנתבעת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד. מנגד, טענה הנתבעת, כי דין בקשת התובעת לחייבה בהוצאות משפט, חרף הסכם הפשרה שהביא לסיום המחלוקות, להידחות.

שאלת פסיקת הוצאות משפט ושיעורן נתונה לשיקול דעת בית הדין וכך נקבע בתקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון." בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים הרלוונטיים שעל בית הדין לשקול בעת פסיקת הוצאות, וכלשונו (ע"ע (ארצי) 753/05 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מעון הורים בית אורה בע"מ, מיום 2.11.06): "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סכסוך קיבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה.". לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים ולשיקולים שהותוו בפסיקה ובכלל זה לסכום התביעה הכולל ולהסכמות הצדדים בהסכם הפשרה, ולעובדה, כי עובר להגשת התביעה פנתה התובעת לנתבעת למיצוי זכויותיה, לרבות הרטרואקטיביות, ולתשובות הנתבעת בעניין; וכן לעובדה, כי אף בטרם התקיים דיון בתיק הודיעה הנתבעת על הסכמתה, לפנים משורת הדין, להפריש לתובעת כספים לקרן השתלמות, רטרואקטיבית מתחילת תקופת עבודת התובעת במשרד החינוך (מחודש ספטמבר 2019) – בכפוף להצטרפות התובעת כעמיתה לקרן ההשתלמות ולהפרשת חלקה כעובדת לקרן, דרישה לגיטימית וסבירה, וכי רק בעקבות הדיון שהתקיים בתיק גיבשו הצדדים הסכמות סופיות המייתרות המשך ניהול ההליך, מצאתי, כי על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט והשתתפות בשכר טרחת עו"ד, בסכום כולל, בסך 800 ₪ בלבד, אשר ישולם לידי התובעת בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת, אחרת הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

כמו כן טענו הנתבעים כי התובע למעשה "מערער" על האמור בסעיף 289 לפסק הדין (שבמסגרתו נפסקו שני הרכיבים: הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד) ודרך התקיפה של ההחלטה בעיניין ההוצאות היא הגשת ערעור ולא בדרך של בקשה לתיקון פסק דין מחמת השמטה.

לחילופין טענו הנתבעים כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה שכן במסגרתה עותר התובע, בנגוד לדין, לחייב את החברה שכבר חויבה בסכום חריג וגבוה אשר נכתב במפורש כי הוא כולל רכיב בגין "הוצאות משפט", בסך נוסף של כ- 200,000 ₪ ובכך להכפיל את סכום ההוצאות על דרך של בקשה טכנית ותמימה.

...

לחילופין טענו הנתבעים כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה שכן במסגרתה עותר התובע, בניגוד לדין, לחייב את החברה שכבר חויבה בסכום חריג וגבוה אשר נכתב במפורש כי הוא כולל רכיב בגין "הוצאות משפט", בסך נוסף של כ- 200,000 ₪ ובכך להכפיל את סכום ההוצאות על דרך של בקשה טכנית ותמימה.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה מאחר ולעמדתי הטלת חיוב נוסף בגין האגרה על החברה, בנסיבות הענין, אינה בגדר המקרים בהם מוקנית סמכות לבית המשפט לתקן את פסק דינו.

לפיכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה אך בשים לב לקביעתי שלפיה לגופו של ענין תביעת התובע לחיוב החברה בתשלום האגרה הינה תביעה צודקת נוכח תוצאת פסק הדין, אינני עושה צו להוצאות בבקשה.

בהחלטה השנייה, אשר גם עליה הוגש ערעור (וערעור על החלטה זו הוגש במועד), מציין בית משפט קמא כי רכיב עוגמת הנפש נתבע בשמו של בועז בלבד, ואינו חלק מתביעת החברה ולמרות זאת דוחה את תביעתו של בועז .

חיוב בהוצאות ככלל ערכאת העירעור לא תתערב בגובה הוצאות המשפט שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית (ע"א 04 / 9535 סיעת "ביאליק 10" ואח' נ. סיעת "יש עתיד לביאליק" ואח' (16.6.2005)) .

...

אנו סבורות שאין מדובר בנושא אחד או באותן נסיבות ועל כן דין הטענה להידחות.

בסעיף 15 בהחלטה נכתב כי התוצאה היא שתביעת החברה תמשיך להתנהל על סך 674,415 ₪.

חזקה על בית משפט קמא שאם יידרש לפסוק הוצאות בתום ההליך לחובת המערערים יביא בכלל שיקוליו גם את ההוצאות שנפסקו עד כה. סוף דבר אנו מקבלות את הערעור בחלקו.

על כן, נפסק "התוצאה המתחייבת אינה דחיית התביעה, אלא קביעה של הסכום הנכון המגיע לעובד, בין בדרך של תחשיב מדויק ובין בדרך של אומדנא". בית הדין ערך תחשיב מפורט בטבלה בהתאם לרישומי הנוכחות וקבע כי בהתאם לתחשיב זכאי המשיב לגמול שעות נוספות בסך 80,839 ש"ח, אך פסק לטובת המשיב סכום של 78,780 ש"ח בגין רכיב זה כגובה הסעד שנתבע על ידו; כן פסק בית הדין למשיב פצויי הלנה בסך 12,000 ש"ח בגין שלוש השנים האחרונות לעבודתו; עוד חויבה המבקשת בתשלום יתרת שכר עבודה לחודש נובמבר 2020 בסך 729 ש"ח אשר יישאו פצויי הלנה מלאים עד לתשלום בפועל; בית הדין הוסיף וקבע כי המשיב זכאי לחלף הפקדות פנסיוניות עבור כל תקופת העבודה, לתמורת הודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים מלאים לאור פיטוריו; כן נפסק כי לאור נסיבות הפיטורים, שנעשו לאלתר ולאחר שנודע לחברה על הגשת התביעה, בתקופה בה הוארכה אשרת העבודה של המשיב לנוכח משבר הקורונה, זכאי המשיב לפצוי בגין פיטורים שלא כדין בסך 15,000 ₪; בנוסף קבע בית הדין כי המשיב זכאי למענק שנתי, דמי כלכלה ותוספת ותק מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות, וכן יתרת דמי הבראה ויתרת דמי חגים בהתאם להוראות הצוו; טענת קזוז שהעלתה החברה בגין חובות של המשיב כלפיה על השמוש במשאביה ובזמן עבודתו אצלה לצורך ניהול עסקיו נדחתה; סך הכל נפסקו לטובת המשיב תשלומים בסך 181,538 ש"ח, וכן הוצאות משפט בסך 25,000 ש"ח. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ובקשה לעיכוב ביצוע המונחת לפתחנו.

...

דיון והכרעה  לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לידי מסקנה לפיה יש להיעתר לבקשה בחלקה בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין.

3לאור האמור לעיל, ובשקלול שבין עובדת אי הגשת ערעור על כשליש מהחיוב בפסק הדין ומנגד הקביעה לפיה סיכויי הערעור מעלה שאלות משפטיות הראויות לבחינה ביחס לחלק מהרכיבים שבמחלוקת, לבין מאזן הנוחות הנוטה במובהק לטובת המבקשת, אני מורה על עיכוב סכום כולל של 100,000 ש"ח כערכו היום (להלן – הסכום המעוכב), בכפוף להפקדת הסכום המעוכב, במזומן או בערבות בנקאית בנוסח מקובל בקופת הדין, עד לא יאוחר מיום 31.12.2023 (להלן – המועד הקובע).

סוף דבר – הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בכפוף לאמור בסעיף 11 לעיל.