האם החזרים מביטוח לאומי נחשבים חלק מהשכר של העובד

בהצטרף האמור לעולה מעדותו של מר רז כי הוצאות שהוצאו בגין ארוחות שולמו כהחזר בנוסף כנגד קבלה או הצהרה, שוכנעתי כי תשלומי האש"ל היוו חלק משכרו הרגיל של התובע.

בפרשת דביר (עבל (ארצי) 48350-06-11 המוסד לביטוח לאומי – נעמי דביר; (13.11.12)) דן בית הדין הארצי בסוגייה זהה, דחה את העירעור וקבע כי "רכיב האש"ל מהוה חלק משכר העבודה", תוך שהוא מאמץ את קביעת בית הדין האיזורי (בל (ת"א) 3454/07 מיום 12.6.11) שם נקבע: "...בנסיבות מקרה זה שעה שהשכר אשר נקבע בחוזה עמד על סך של 3,500 ₪ לחודש ומנגד הוצאות האש"ל עמדו על סך של 2,500 $, למעלה מכפלים משכר העבודה הנטען, נוכח הפער הגבוה בין השכר המדווח לבין הוצאות האש"ל (אשר כאמור לא הוכחו בראיות כלשהן והוכחשו על ידי העובד מר גולן) סבורים אנו כי לצורך קביעת הבסיס לחישוב קצבת התלויים יש לראות בתשלומי האש"ל כחלק משכר עבודת המנוח". ובהמשך הדברים קבע בית הדין כי: "כעולה מהעדויות אשר הובאו לעיל מדובר בתשלום ששולם, ואף היה צפוי להשתלם, באופן קבוע, ללא כל תנאי וסייג. קרי תשלום המהוה חלק אינטגרלי ממשכורתו של העובד וזאת כאשר העובד אכל ולן באתר מבלי ששולם תשלום כלשהוא עבור עלות האוכל או הלינה". אף בעניינינו כך. התובע קיבל שכר חודשי בסך של 3,850 ₪ ותשלום הוצאות אש"ל בסך של 110 $ ליום השווים למעלה מפי שלושה משכרו הרגיל, ובודאי שאינם הולמים הוצאות אמיתיות של אש"ל במדינה שבה הוצב, כאשר התשלום צפוי היה להשתלם ללא כל תנאי ומבלי שהתובע נידרש לכל הוצאה בפועל תוך שהמעסיק מספק לו את כל צרכיו.

...

משכך, דין טענה זו שנטענה בעלמא, להידחות.

בהצטרף האמור לעולה מעדותו של מר רז כי הוצאות שהוצאו בגין ארוחות שולמו כהחזר בנוסף כנגד קבלה או הצהרה, שוכנעתי כי תשלומי האש"ל היוו חלק משכרו הרגיל של התובע.

בפרשת דביר (עבל (ארצי) 48350-06-11 המוסד לביטוח לאומי – נעמי דביר; (13.11.12)) דן בית הדין הארצי בסוגייה זהה, דחה את הערעור וקבע כי "רכיב האש"ל מהווה חלק משכר העבודה", תוך שהוא מאמץ את קביעת בית הדין האזורי (בל (ת"א) 3454/07 מיום 12.6.11) שם נקבע: "...בנסיבות מקרה זה שעה שהשכר אשר נקבע בחוזה עמד על סך של 3,500 ₪ לחודש ומנגד הוצאות האש"ל עמדו על סך של 2,500 $, למעלה מכפלים משכר העבודה הנטען, נוכח הפער הגבוה בין השכר המדווח לבין הוצאות האש"ל (אשר כאמור לא הוכחו בראיות כלשהן והוכחשו על ידי העובד מר גולן) סבורים אנו כי לצורך קביעת הבסיס לחישוב קצבת התלויים יש לראות בתשלומי האש"ל כחלק משכר עבודת המנוח". ובהמשך הדברים קבע בית הדין כי: "כעולה מהעדויות אשר הובאו לעיל מדובר בתשלום ששולם, ואף היה צפוי להשתלם, באופן קבוע, ללא כל תנאי וסייג. קרי תשלום המהווה חלק אינטגראלי ממשכורתו של העובד וזאת כאשר העובד אכל ולן באתר מבלי ששולם תשלום כלשהו עבור עלות האוכל או הלינה". אף בענייננו כך. התובע קיבל שכר חודשי בסך של 3,850 ₪ ותשלום הוצאות אש"ל בסך של 110 $ ליום השווים למעלה מפי שלושה משכרו הרגיל, ובוודאי שאינם הולמים הוצאות אמיתיות של אש"ל במדינה שבה הוצב, כאשר התשלום צפוי היה להשתלם ללא כל תנאי ומבלי שהתובע נדרש לכל הוצאה בפועל תוך שהמעסיק מספק לו את כל צרכיו.

אנו סבורים, כי הגשת תביעה כשלושים שנה לאחר תחילת העסקתו של התובע במתכונת האמורה, לאחר שבמשך כל השנים לא הופקד ממשכורתו לגמל ופיצויים מרכיב זה, כאשר הוא מבקש לנער חוצנו מסיכומי הדברים, ומתעלם מהעובדה כי בשנת 2012 היה שינוי בעיניין זה לגבי חלק מהעובדים, אך הוא ביכר שלא לעשות דבר (וליתר דיוק להוסיף לקבל החזר של 100% לביטוח לאומי) ולתבוע בדיעבד, הרי שמדובר בהתנהלות חסרת תום לב מצידו.

בשים לב לעובדה כי נקבע על ידינו כי מענק אי היעדרות ו"החזר ביטוח לאומי" אינם מהוים חלק משכרו הקובע של התובע, הרי שאין כל מקום לחשב את ימי החופשה של התובע באופן שונה ובהתאמה לרכיבים אלה.

...

אשר על כן, התביעה בכל הנוגע לרכיב "החזר ביטוח לאומי", הן בהיבט של הפקדות לקרנות ולקופות והן בהיבט של פיצויי פיטורים להידחות.

לפיכך התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית על כל סעדיה.

הגשת תביעה כשלושים שנה לאחר תחילת העסקתו של העובד במתכונת האמורה, "לאחר שבמשך כל השנים לא הופקד ממשכורתו לגמל ופיצויים מרכיב זה, כאשר הוא מבקש לנער חוצנו מסיכומי הדברים, ומתעלם מהעובדה כי בשנת 2012 היה שינוי בעיניין זה לגבי חלק מהעובדים, אך הוא ביכר שלא לעשות דבר (וליתר דיוק להוסיף לקבל החזר של 100% לביטוח לאומי) ולתבוע בדיעבד, הרי שמדובר בהתנהלות חסרת תום לב מצידו. הלכה למעשה, התובע ביקש לאחוז את החבל משני קצוותיו – גם להמשיך ולקבל את ההחזר פרי ההסדרים הקבוציים, ובד בבד להגיש את התביעה שבפנינו להכרה רטרואקטיבית ברכיבים אלה כנכללים בשכרו הקובע, על מלוא המשמעות הנגזרת מכך, ובכלל זה משמעויות כלכליות כבדות משקל". משכך התביעה בכל הנוגע להפרש פצויי פיטורים, כמו גם הפרישי הפקדות לקרן ההשתלמות ולתגמולים נדחתה.

בעקבות קביעת בית הדין כי המענק ו"החזר ביטוח לאומי" אינם מהוים חלק משכרו הקובע של העובד, נדחתה התביעה לחשב את דמי החופשה של העובד באופן שונה ובהתאמה לרכיבים אלה.

...

עדויות הצדדים בהליך כפי שבית הדין האזורי הביאן בפסק דינו מחזקות את המסקנה כי מדובר בנסיבות המקרה בתוספת מותנית בתנאי.

בית הדין דחה טענה זו במסגרת פסק דינו ולא מצאנו מקום להתערב בכך שעה שעצם קיומם של המסמכים כמו גם תוכנם לא היה שנוי במחלוקת.

סוף דבר לו תישמע דעתי הערעור יידחה והמערער יישא בהוצאות החברה בגין הערעור בסך של 7,500 ש"ח. השופטת לאה גליקסמן אני מצטרפת לתוצאה שלפיה יש לדחות את תביעתו של המערער להצהיר כי הרכיבים מענק אי היעדרות והחזר ביטוח לאומי (להלן – הרכיבים) הם בגדר "שכר" לעניין זכאותו להפקדות לקרן פנסיה, הפקדות לקרן השתלמות והפרשי פיצויי פיטורים.

סיכום על דעת כל חברי המותב הערעור נדחה והמערער יישא בהוצאות החברה בגין הערעור בסך של 7,500 ש"ח. ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"א (02 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

עיון בתלושי השכר אינו מעלה כי רכיב דמי ההבראה הוא בעל אלמנט ה"חשוד" כפיקטיבי, שכן היה בעל סכום קבוע והופיע בהם החל מתחילת העסקתו של התובע בנתבעת, כאשר כאמור, אף התובע הודה כי מדובר אכן בדמי הבראה ולא בשכר "סמוי". לכן ניתן לומר כי התובע הסכים מכללא לתשלום דמי ההבראה בדרך זו. אף בנוגע לרכיבים "נסיעות" ו"טלפון" מדובר בהחזרי הוצאות שאין מניעה לשלמם מדי חודש (ואף חובה על המעסיק לעשות כן בהתאם לצוי הרחבה מסוימים), והתובע לא טען בשום שלב וממילא אף לא הוכיח כי מדובר ברכיבים פקטביים ששמשו לפיצול מלאכותי של שכרו (כגון טענה כי לא קיבל כלל טלפון מהחברה או כי לא הגיעו לו החזרי נסיעות, מאחר שנהג על רכבים של החברה).

כן ברור לנו כי רכיב ה"D1" מהוה חלק משכר היסוד של התובע, שכן מדובר בתוספת קבועה ששולמה לו מדי חודש, אשר סכומה הותאם לשכר היסוד כך שיחד הסתכמו בסך של 6,300 ש"ח ואף לא נטען ע"י הנתבעת כי אינה מהוה חלק משכרו של התובע.

על כן, אנו דוחים את תביעתו של התובע לפצוי ברכיב זה. בכתב התביעה עותר עוד התובע לחייב את הנתבעים בהמצאת אישורים רישמיים לגורמים שונים כגון המוסד לביטוח לאומי ומס הכנסה וכן דיווח לביטוח לאומי אודות העסקתו של התובע.

...

סוף דבר תביעת התובע מתקבלת בחלקה, כמפורט לעיל.

התביעה כנגד הנתבע 2, נדחית.

נוכח תוצאת הדברים, בשים לב לפער הניכר בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק בפועל ולכך שמלכתחילה לא היה מקום להגיש את התביעה האישית כנגד הנתבע 2, מצאנו לפסוק הוצאות לטובת התובע על הצד הנמוך בסך 4,500 ₪ שישולמו אף הם תוך 30 יום.

לפנינו תביעה שהוגשה מטעם חברת נמל חיפה בע"מ (להלן: "התובעת" או "נמל חיפה") כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: "הנתבע" או "המוסד"), למתן צו הצהרתי שיכריע בפלוגתא שלהלן: מי זכאי להפרשי תגמולי מילואים המגיעים מהמוסד לביטוח לאומי בגין הגדלת שכר הבסיס של עובדי הנמל? האם כטענת הנתבע - 224 עובדי חברת נמל חיפה בע"מ ששרתו במילואים בין החודשים 9/2004 עד 11/2005, או כטענת התובעת חברת נמל חיפה בע"מ. הצדדים להליך התובעת הנה חברה ממשלתית ועיסוקה העקרי הנו לנהל ולהפעיל את השירותים הנמליים בנמל חיפה.

טענות המוסד לביטוח לאומי-הנתבע תגמול המילואים ששולם לעובדי נמל חיפה משרתי המילואים לא מייצג את שכרם הרגיל כיוון שלא הובא בו בחשבון החלק היחסי של מענק ההפרטה.

במישור היחסים בין הנמל לבין המוסד, הנמל זכאי לקבל החזר מהמוסד לביטוח לאומי על כל תשלום בגין תגמול מילואים ששילם לעובד, אך לא בגין תשלום אחר ששילם לעובדים במסגרת יחסי העבודה, כגון מענק ההפרטה שאינו מהוה בשום צורה תגמול מילואים.

...

לאור האמור לעיל – הבקשה להשתק שיפוטי נדחית.

סוף דבר התביעה למתן צו הצהרתי הקובע כי הפרשי תגמולי מילואים שמקורם בתשלום למפרע של מענק ההפרטה, ששילמה התובעת לעובדיה בשנת 2005 ואשר נפרס מכוח היותו "תשלום נוסף" שייכים לתובעת וכי על הנתבע להעביר לתובעת את הפרשי הפריסה אותם היא זכאית להותיר אצלה – נדחית.

הנתבע ישלם את הפרשי תגמולי מילואים בגין מענק ההפרטה שקיבלו עובדי נמל חיפה ששירתו במילואים בתקופה הרלוונטית, ל-224 העובדים.