לעמדת התובעת, יש גם באישור זה כדי להעיד על כך שהזכויות בדירה מוקנות לה.
התובעת ממשיכה וטוענת, כי בשנת 1990 ביקר הנתבע בארץ לרגל חגיגות בר המצווה לבנו.
הסיכסוך שלפני משקף בדיוק את התוצאה שעלולה להשתכלל במקרה של חוסר וודאות בשל העידר קיומו של מיסמך בכתב.
בנסיבות הנ"ל על מנת שהתובעת אכן תוכל להיות במעמד של תובעת ולהגיש תביעה מתאימה בגין זכותו הנטענת של אביה בדירה, היה עליה להראות כתנאי סף כי היא יורשת של אביה, בין מכוח צוואה ובין מכוח הדין, אשר זכאית לבוא בנעליו, ובהתאם ולתבוע זכויות בשמו (ראו: ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן פ"ד לח(2) 143, פסקות 2-3 (1984)).
ראו:
ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487, 494 (2000);
דנ"א 2415/01 חב' פליצ'יה ראובן בע"מ נ' סופיוב (נבו 30.5.2001);
ע"א 6766/11 חג'אזי נ' חג'אזי, פסקה 12 (נבו 23.6.2013);
ע"א 3260/11 רחל ברכה, משרד עורכי דין נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ, פסקות 17-18 (נבו 6.2.2015);
התובעת מבקשת לבוא בנעלי אביה המנוח, לאור הסכמות שהתקיימו לטענתה בינו לבין הנתבע.
אשר לסעיף 8 לחוק ההתיישנות בע"א 1442/13 זוארס ואח' נ' התעשיה הצבאית ישראל בע"מ, פסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט עמית, ניתן בהסכמת כב' השופטת (כתוארה אז) חיות וכב' השופט פוגלמן (נבו 18.8.2016)) הובהר כי סעיף זה:
"...סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את חריג הגילוי המאוחר, לפיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". על הטוען לקיומו של החריג, מוטל הנטל להוכיח את תנאיו (עניין גיא-ליפל, פס' 41).
אשר לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, אשר תוקן בשנת 2015 (טרם הגשת התביעה), לשונו קובעת כך:
"מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נימנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, 'הטעה' – לרבות בדרך של אי גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".
במסגרת רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (נבו 20.8.2020) עמד בית המשפט העליון (מפי כב' הרכב השופטים סולברג, מזוז וגרוסקופף) על סעיף 7 הנ"ל במתכונתו החדשה.
במצב זה, הדרישה למסמך בכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין ממילא אינה חלה על עסקת רכישת הדירה בשנת 1963 (ראו: הוראת המעבר הקבועה בסעיף 166(א) לחוק המקרקעין; פסק דינו של כב' השופט עמית, ניתן בהסכמת כב' השופטת כתוארה אז חיות וכב' השופט פוגלמן, בע"א 9555/10 הופמן נ' יפה ואח', פסקה 20 (נבו 15.7.2013)).
...
סיכום:
מן המקובץ לעיל אני קובעת כדלקמן :
התביעה העיקרית למתן צו המצהיר כי התובעת היא חברה במעונות פועלים א ע"ש יוסף לינבויים אגודה שיתופית תל אביב בע"מ, וכן בעלת זכויות במקרקעין בדירה המצויה ברח' זרובבל 10 בתל אביב (דירה מס' 2 בכניסה א') - נדחית בזה.
התביעה שכנגד נדחית בזה.
לאור זאת אני קובעת כי התובעת והנתבעת שכנגד, תישא בהוצאות הנתבע והתובע שכנגד ובשכ"ט בא כוחו, בסך מופחת וכולל של 10,000 ₪ (כולל מע"מ).