הסעד המבוקש בת.א. 776/00 (להלן: "התביעה") הוא מתן פסק-דין המצהיר, כי:
הודעות המשיבה בדבר חיוב ארנונה שקיבלו המחזיקים עבור שנות המס 98 ו-99 הנן בגדר חיוב רטרואקטיבי של תשלומי ארנונה ומשכך בטלות הן; כי כל המחזיקים, אשר נשאו בתשלום החיובים הרטרואקטיביים של תשלומי הארנונה זכאים להשבת הכספים ששלמו למשיבה; כי שטחם של נכסי המחזיקים בפועל קטן מהשטח לפיו מבקשת המשיבה לחייב את הנכסים; כי חיוב נכסי המחזיקים בתעריף אחיד ללא אבחנה בין שטח הנכסים עצמם לבין שטחם היחסי של המחזיקים, כל אחד מהם בנפרד, ברכוש משותף, אינו נכון ולוקה בחוסר סבירות קיצונית; כי השטח המסומן כ-"ע-1" בהודעות גביית הארנונה שקבלו חלק מהמחזיקים הנו בגדר "רחוב" כהגדרתו בפקודת העיריות (נוסח חדש) ומשכך אינו נכס בר חיוב בארנונה כללית; כי שיעורי הארנונה הכללית שהושתו על נכסי המחזיקים על ידי המשיבה גבוהיים במיוחד ולוקים בחוסר סבירות קיצונית ולפיכך בטלים; כי שיעור החלק היחסי של השטחים המשותפים שצורף לשטחו של כל נכס אינו נכון והינו בלתי סביר; כי לגבי חלק מבעלי הנכסים (כפי שיפורט בגוף התובענה), טעתה המשיבה בסיווג הנכס לצורך חיוב בארנונה; כי לגבי יחידות שלא אוכלסו, זכאים המחזיקים למתן פטור מתשלומי ארנונה בגין היותם "נכסים ריקים".
עמ"נ 410/01 הוא ערעור מנהלי שהוגש לפי סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 ע"י אותם מחזיקים + מחזיק נוסף בשם ר.
גל אדריכלים בע"מ, נגד החלטה מיום 6.3.01 של ועדת ערר.
העיריה טוענת כי ההבדל בין חניות בתשלום לבין חניית התובעים הינו בכך שמקום החניה של התובעים שמור רק להם, בעוד שבחניון בתשלום מתחלפים החונים; ראשית, האבחנה אינה במקומה, שכן גם בחניון בתשלום ניתן לרכוש מקום חנייה שמור על בסיס חודשי/שנתי; ושנית, כך או כך המדובר בשני המקרים בפתרון בעיית חניה.
...
התעריף בסיווג ע/3 גבוה פי שלושה מסיווג של "מרתף".
לא נראה לי שיש אי סבירות מהותית באבחנה בין חניה הנועדת למחזיקים, לבין ניהול עסק של "השכרת שטחי חניה".
רצון המסווג היה ליתן תמריץ לחניה בתשלום, וזאת מאחר ועסק מסוג זה מסייע בצורה משמעותית לפיתרון מצוקת החניה.
אשר לטענה, כי בשטחים המשותפים נעשה שימוש לא רק על-ידי המחזיקים והבאים מכוחם, אלא גם על-ידי המשתמשים בשטחי החניה בתשלום, אני סבור שענין זה בא על תקונו בכך שלא כל שטח החניה מחויב, אלא רק 25 מ"ר מתוך 36 מ"ר.
אשר לטענה בדבר חוסר הסבירות של החיוב של שטחי החניות ביחס לתעריף המוטל על חניון בתשלום באותו פרוייקט, כבר ראינו שהסיבה העיקרית לפער זה הוא הרצון להעניק תמריץ למפעילי עסק של חניון בתשלום.
דהיינו, שללא השטחים המשותפים אין משמעות למשרדים, שהרי השטחים המשותפים כוללים מעברים, מעליות, מדרגות, שירותים ושטחי מעברים, שבלעדיהם נותרים המשרדים כ"איים בלב ים", שאליהם לא ניתן להגיע לא באמצעות "גשרים" ולא באמצעות "אמצעי תובלה ימיים".
אשר לטענה בדבר ההפליה לעומת הקניונים באשר לשיעור של השטח הממוסה (27% לעומת 15%), אני סבור שאין דמיון בין בנין מסחרי כדוגמת הבנין שבו נמצאים עסקי המחזיקים וקניון.
מאידך, אני סבור, שיש ממש בטענה כי המחזיקים מחוייבים רק מהמועד בו נשלחה הודעה על ידי המוכרים לעיריה, וזאת מכוח סעיפים 325, 326 לפקודת העיריות.
