דרישת תשלום כמוה שתשלום האם תוקפה הפורמלי של דרישה מהווה תשלום

התמורה מהוה תשלום סופי לספק, ובתחומיה, הוא נידרש לשלם לעובד את כל זכויותיו- הבסיסיות, ותנאים נוספים במסגרת ההסכם ביניהם.

עם זאת, ככל שעולה תמונה של נתק כימעט מוחלט בין העובד לבין חברת כוח האדם, המסקנה עשויה להיות כי מדובר בהפרטה של אחריות המעסיק בלבד, ואין לתת תוקף לכך, ר' גיא דוידוב העסקה עקיפה עבודה חברה ומשפט, יב (2010) 191 – "אם, למשל, משרד החינוך מחליט לרכוש את שירותי המיחשוב מחברה פרטית המיתמחה בכך, במקום להעסיק אי אלו עובדי מחשוב "פנימיים", מדובר בהפרטה שאין בה כל פסול משפטי; אולם לעתים קרובות המעסיק הצבורי אינו מעוניין באמת ובתמים לוותר על השליטה בעובדים ובאופן ביצוע העבודה.

ר' דברי פרופ' אמירה גלין במאמרה "על התיקון לחוק העסקת עובדים זרים על ידי קבלני כוח אדם האם יצא שכרנו בהפסדנו" שצוטט בעיניין אליהו דיין: "דגם ה-'Payrolling' – דגם זה... התפתח בעשורים האחרונים בעולם המערבי, בכלל, ובישראל בפרט, על מנת להוזיל את עלות העבודה למעסיקים על ידי עקיפת התחייבויות המעסיק המעוגנות בהסכמים קבוציים, בהסדרים קבוציים ובצווי הרחבה. בדגם העסקה זה, מסתכמים תפקידיו של הצד השלישי בחתימת חוזה פורמאלי עם העובדים, ותשלום שכרם החודשי בהתאם לחוזה. המעסיק בפועל מגייס בעצמו את העובדים, מראיין ומחליט על קבלתם לעבודה, אך מפנה אותם לצד שלישי, אשר יחתום אתם על חוזה ההעסקה וישלם את שכרם כאילו היה מעסיקם ה'אוטנטי'. הצד השלישי אינו חייב להיות חברה לכוח אדם זמני. הוא יכול להיות כל חברה או אפילו אדם אחד, אשר מעוניינים בהגדלת הכנסותיהם באמצעות החתמת עובדים, שאינם עובדיהם, על הסכמי עבודה שהוכתבו להם על ידי המעסיק בפועל... העובדים מתקבלים לעבודה על ידי המעסיק בפועל, מוכשרים ומודרכים על ידו, מפוטרים על ידו ולכל צורך מעשי אף מקבלים את שכרם ממנו, אם כי באמצעות 'מתווך' הגובה עמלה על שירותיו. במקרים רבים אין הם מועסקים לצורך מילוי מקום, או לשם מילוי צורך דחוף כלשהוא, אלא מועסקים כאילו היו עובדים 'תקניים' לטווח ארוך. ההיתקשרות המהותית בדגם זה היא, למעשה, בין העובדים למעסיק בפועל, בעוד שההתקשרות בין העובדים לצד השלישי היא היתקשרות פורמלית בלבד..." עבודה חברה ומשפט, שנתון האגודה הישראלית למשפט העבודה ולביטחון סוצאלי, כרך ח' (תשס"א) עמ' 103, בעמ'108-109 ר' גם ענין אליהו דיין, בנוגע למאפייני ההעסקה, שהובילו לקביעה כי המוסד לביטוח לאומי ('המשתמש') הוא המעסיק - במקרה שלפנינו, בית הדין האיזורי ניתח בהרחבה את מאפייני ההיתקשרות ויישם את מבחני העזר שנקבעו בהלכה הפסוקה, והגיע למסקנה כי מעסיקם האותנטי של המשיבים הנו המוסד.

...

האם מדובר במיקור חוץ של שירותי מחשוב או מיקור חוץ של כוח אדם לאחר שבחנו את מאפייני ההתקשרות, הגענו לכלל מסקנה כי התקשרותו של המשרד עם החברות במסגרת מכרז 2009, היא לאספקת כוח אדם בתחום המחשוב, ולא לקבלת שירותי מחשוב כפי שטענו הנתבעים.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, מתקבלת תביעתם של התובעים (למעט מר בוגנים) לסעד הצהרתי בדבר קיום יחסי עובד – מעביד בינם לבין המשרד, וזאת החל ממועד העסקתם במשרד.

תביעת מר בוגנים נדחית.

תביעתם של התובעים לסעדים הכספיים נדחית בזאת.

לפיכך, לא יחולו על העובד הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 והוא לא יהיה זכאי לתמורה נוספת כלשהיא בגין עבודתו למעט זו המפורטת במפורש בחוזה זה. משכורת כוללת: תמורת עבודתו במועצה, תשלם המועצה לעובד משכורת גלובאלית על בסיס שכר מינימום בתוספת 15% החל מיום תחילת תוקפו של חוזה זה. המשכורת כמפורט בס' 3א' הנה גלובאלית וכוללת פיצוי בגין עבודה נוספת לרבות עבודה בימי שישי, שבת וחג מאחר ותנאי עבודתו אינם מאפשרים פקוח על השעות.

על כן, בנסיבות אלו, בהן יש דרישה ברורה של הממונה על התובע, שעל פי החוזה התובע מחויב לבצע כל משימה שתנתן על ידו, הנכונות לעבוד עקב תוספת לתשלום וכן סעיפים בחוזה שמאפשרים עבודה בשעות נוספות מבלי לקבוע מכסה ברורה, מהוות הצדקה לתשלום עבור השעות שהתובע עבד מעבר למכסה שהוקצתה לו בחוזה ועל אף ידיעתו הברורה לכך.

מצאנו לנכון להתייחס לסוגיית הקלטתו של הרב תוך כדי עבודה ולמעשה מתחילת ההעסקה הפורמאלית, החותרת מהותית תחת אופי התפקיד והיחסים בין הצדדים.

...

יש גם ממש ביתר טענותיה בראש פרק זה ואולם נוכח מסקנותינו לעיל לא מצאנו כי יש לכך נפקות מבחינת הסעדים.

סיכום התביעה נדחית ברובה למעט חבותה של המועצה בתשלום פדיון חופשה שנתית בסך של 1,400 ₪ שישולמו בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כדין החל מיום 1.6.16 ועד התשלום בפועל.

מצאנו לאבחן בין המועצה – אשר כאמור לעיל יד יש לה בכך שתנאי עבודתו של התובע לא הוסדרו כדבעי, לבין הרב (אשר אף שילם עשרות אלפי ₪ לתובע מכספו הפרטי בשל כך) – לענין זה .

התובעת טענה כי היתנהגות הנתבעים מהוה הפרה בוטה של היתחייבותם כלפיה, ניסיון בוטה וחוסר תום לב להיתחמק מתשלום דמי התיווך שהנתבעים חייבים כלפי התובעת התובעת מבקשת לחייב את הנתבעים בסכום של 32,700 ₪ בהיותה הגורם היעיל לבצוע העסקה, וקישרה ותיווכה בין הנתבעים לבין הקונים שחתמו על חוזה המכר.

מלבד העובדה כי התובעת הציגה את עצמה בפני הנתבעים כ" מנהלת נכסי" הקונים, ולא כמתווכת, הרי, שאף לו הייתה מציגה עצמה כמתווכת היה עלייה לעלות דרישתה לתשלום דמי התיווך באופן ברור, בתחילת ההיתקשרות ולהחתים את הנתבעים על טופס הזמנת שירותי תיווך כחוק, כתנאי לזכאותה לתשלום דמי תיווך.

עוד נפסק כי: ".....כעת יש להדרש למצבים מורכבים יותר – בהם נתבעים דמי תיווך בהעדר חוזה פורמלי. ....... לעומת זאת, תכליתה של דרישת הכתב בחוק המתווכים היא בעיקר צרכנית – היא מיועדת להסדיר את העיסוק בתיווך ולהגן על ציבור רוכשי הדירות, תוך הבהרת אופי ההיתקשרות ופרטי העסקה באופן מדוקדק. בהקשר זה ראוי להזכיר כי מתווכים במקרקעין הם "שחקנים חוזרים" ובעלי השפעה ממשית על עיצוב תוכנו של חוזה התיווך, באופן שמקטין את החשש כי דרישת הכתב תשמש נגדם "כאמתלה בידי צד המבקש 'להיתחכם ולהתחמק' בחוסר הגינות מהתחייבות שנקשרה בעל פה" (עניין שם טוב, בעמ' 85).

מעבר לכך, בעוד שסעיף 8 לחוק המקרקעין קובע דרישה כללית לפיה "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מיסמך בכתב", תקנות המתווכים אינן מסתפקות בדרישה למסמך בכתב, אלא מונות רשימה של פרטי מידע אשר צריכים להופיע בו על מנת ליתן תוקף לעיסקת תיווך.

...

הנתבעים הגישו כתב הגנה וטענו כדלקמן: דין התביעה להידחות.

נוכח כל האמור לעיל, לא הוכח כי בענייננו קיים מקרה חריג וקיצוני שמצדיק התגברות על הדרישה הבסיסית לקיומו של חוזה תיווך בכתב.

די במסקנה אליה הגעתי לעיל כי לא הוכח כי בענייננו קיים מקרה חריג וקיצוני שיצדיק התגברות על הדרישה הבסיסית לקיומו של חוזה תיווך בכתב כדי לדחות את התביעה.

סוף דבר: התביעה נדחית.

באופן ספציפי ביחס לפצוי הפקעה, כאשר הועלתה השאלה על מי נטל הראיה להוכיח האם שולמו בעבר פצויי הפקעה בגין חלקה מופקעת, נקבע כי לעיתים יש בשיהוי כדי לשנות את נטל הראיה.

הדברים שנקבעו ביחס לתשלומי עבר בגין הפקעות נכונים בעיני למקרה שלפנינו שבו התובע 4 יודע מזה קרוב ל- 25 שנה!! כי הנתבעת טוענת כי המנוח סאלח לא שילם את התשלום הנידרש המהוה תנאי לזכאותו לפצויי הפקעה בחלקה 6.

מחד, וברמה הפורמאלית מס' התיק שצוין בכל התשובות שניתנו ע"י רמ"י לעו"ד עמאר היה 30457625א' שהנו תיק רמ"י שהתנהל רק על שם התובעת 2, זאת כעולה מה"ברקוד" המופיע בחלקו העליון של מכתב התשובה של רמ"י (ראה לדוגמא נספח ג1 לתצהיר גלס), זאת בשונה מתיק מספר 58854-6 שהנו ככל הנראה התיק שהתנהל על שם המנוח סאלח ואשר צויין בחלק גדול מהתכתובות שניהלו הצדדים ביחס לבצוע עיסקאות חליפין בזכויות המנוח סאלח, החל משנות ה-90 של המאה הקודמת ועד לשנת 2013 (ראה לדוגמא נספח ח3' לתצהיר גלס).

קבענו כאמור כי יש לראות בכל התובעות כמי שלפני תום תקופת המעבר הייתה מונחת פנייה מטעמם ברמ"י ביחס לכלל חלקות המנוח סאלח, ובהתאם חלה עליהן ההוראה שנקבעה בהודעות שלפיה מרוץ ההתיישנות בענין תביעתן יעצר "עד לקבלת עמדת הרשות". כעת עלינו לבחון האם עצירת מרוץ ההתיישנות עמדה בתוקפה עד למועד הגשת התביעה ובענין זה סקרנו לעיל את השתלשלות העניינים הנוגעת לפנייתו של עו"ד עמאר בשנת 2015 והתשובות שהוא קיבל מרמ"י, לרבות התיזכורת האחרונה שנשלחה אליו מרמ"י בחודש מאי 2017 בדבר אי הגשת המסמכים הנדרשים לצורך הטיפול בתביעתו.

...

כמפורט בכתב התביעה, פיצויי ההפקעה נתבעים מכח זכויות המנוח סאלח, ב-4 חלקות זמניות בגוש 18461, שביחס לכל אחת מהן ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה, פסק דין הצהרתי שבו הוכרה זכותו של המנוח סאלח לקבלת פיצויי הפקעה עפ"י פירוט כדלקמן: 4.1 חלקה זמנית מס' 6 (חלקה סופית 3) (להלן: "חלקה 6")- בעניינה ניתן ביום 31.10.82 פסק דין, בתיק הסדר 569/ ג'וליס, שבו המנוח סאלח היה צד שלישי, ובו נקבע כי עדותו מהימנה וכי "לפיכך החלטתי לדחות את תביעת התובעים ולהכיר בתביעת צד ג' לגבי 1/4 החלקה בכפוף לתשלום שווי 55 לירות סטרלינג לפי ערכם על פי השער היציג של הלירה בעת התשלום תוך 30 יום מהיום לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אחרת תדחה תביעתו" (סעיף 5 לפסק הדין שצורף כחלק מנספח ג' לתצהיר התובע 4).

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה אין בהוראות סעיף 21 לחוק ההתיישנות בכדי לסייע לתובעות.

כפי שפורט לעיל, דין התביעה לענין חלקה 6 להיות מסולקת על הסף בהיעדר עילה וללא קשר לשאלת ההתיישנות.

סיכום לפיכך ולאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי אין מנוס אלא לדחות את מלוא תביעת התובעים.

עוד נקבע ביחס לסעיף 54 הנ"ל כי "... יתרה מכך: בית המשפט יהא חייב להפעיל את ההוראה של סעיף 54 לפקודת הראיות גם ביחס לעדותו היחידה של בעל דין שנמצאו בה סממנים של שקר, ואין צורך שיקבע כי בעל הדין שיקר במפגיע. זאת, משום שסממנים של שקר הם היפוכם מסממנים של אמת; ועל כן לא ניתן יהיה למצוא תימוכין לעדות שבה נימצאו סממנים של שקר באופן שיספק את דרישותיו של סעיף 54 הנ"ל. בנסיבות אלו, טוב יעשה בית המשפט אם ייתן פסק דין לחובתו של אותו בעל הדין בהסתמך על סממני השקר הללו, ועליהם בלבד".(ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון [פורסם בנבו] (1.5.19) פסקות 32-34, וראו גם ע"א 6460/21 טובי פרץ נ' יגאל כהן , פסקה 2 (18.6.23)).

לעמדתי, לאור מכלול הנסיבות שבהן כאמור כבר בחודש מרץ 2013 אושר הסיכום, אזי גם אם מבחינה פורמאלית מדובר "רק" באיחור של 3 חודשים בבצוע התשלום (ממועד הגשת החשבון הסופי) עדיין יש בכך כדי להוות הפרה יסודית של הסיכום כהגדרתה בסעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א- 1970 ( להלן- "חוק החוזים תרופות"), והשתכנעתי כי ניתן להניח שקדוש לא היה מסכים להתפשר על דרישותיו ביחס לפצוי המגיע לו בגין התארכות משך ביצוע דפו, אילו היה יודע במועד משלוח מכתבו בחודש ינואר 2013 כי התשלום המוצע על ידו יבוצע רק 9 חודשים לאחר מכן.

היתנהגות זו של התובעים מהוה לעמדתי הודאה לכל הפחות בדרך של היתנהגות בתוקפו של הסיכום, ובהתאם ניסיון התובעים כיום בשלב הסיכומים להעלות גרסה חדשה כאילו ניתנה על ידם הודעה הדורשת תשלום מוגדל והמתנערת מהסיכום, וכי אף ניתנה על ידם ארכה ליפה נוף לבצוע התשלום שלא נוצלה על ידי יפה נוף ובהתאם קיימת להם כיום זכות ביטול של הסיכום מהוה לעמדתי לאור מכלול הנסיבות עמידה שלא בתום לב על זכות הביטול.

...

כל יתר תביעותיהם הכספיות של התובעים נדחות בזאת.

בנסיבות אלו ולאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון שלא לשלול באופן מלא מהתובעים הוצאות משפט אך מאידך מצאתי לנכון לפסוק לטובת התובעים הוצאות על הצד הנמוך.

בהתאם אני מחייב את יפה נוף לשלם לתובעים הוצאות אגרה אך ורק על הסכום החלקי שפסקתי לטובת התובעים, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ (כולל מע"מ).