דרישת תשלום בלתי סבירה או בלתי מוצדקת

לטענת התובעת ביקשה להביא במקומה שוכר חלופי אולם הנתבע דרש תשלום גבוה משמעותית מסכום התמורה אותו שילמה התובעת ולפיכך הכשיל הנתבעת את אפשרות החלפת הדיירים.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד כנגד התובעת ובה טוען הנתבע כי התובעת הותירה חובות בגין תשלומי ארנונה וחשמל שלא שולמו על ידה, כי כאמור לעיל גרמה לו לנזקים בגין אחזקת הנכס ואי מילוי חובותיה בהתאם להסכם השכירות (ביחס לביטוח הנכס, העברת התשלומים על שמה של התובעת).

דיון ומסקנות- הוראות ס' 22 לחוק השכירות והשאילה עוסקות באפשרות לחילופי שוכרים בנכס וקובעות- "השוכר אינו רשאי להעביר לאחר את הזכות להחזיק ולהשתמש במושכר וכן את חיוביו האחרים על פי חוזה השכירות או להשכיר את המושכר בשכירות משנה, אלא בהסכמת המשכיר; אולם אם לא הסכים המשכיר לעסקה מטעמים בלתי סבירים או היתנה את הסכמתו בתנאים בלתי סבירים, יהיה-

אולם אלה אינם מצדיקים לשון משתלחת ופוגענית כפי שעולה מהתכתובות שצורפו ע"י הנתבע.

...

לפיכך אני קובעת כי הנתבע ביקש לסכל שלא כדין את העברת השכירות לדייר חלופי.

סיכומם של דברים, חיובי הצדדים אלה כלפי אלה מתקזזים הדדית ובהתאם, דין התביעות ההדדיות- לדחייה.

באשר לדרישת האישור משר הפנים, נטען על ידי הנושה כי המדובר בחוב ארנונה והדרישה לקבלת האישור איננה תקפה לגבי חוב זה. הנושה "טורעאן חומרי איטום" הנושה טורעאן חומרי איטום או ה"נושה עדוי", טען מיגוון רב של טיעונים ביחס לכל היתנהלות ההליך, היתנהלות החייב עובר להגשת הבקשה לפי סעיף 19א וכן היתנהלות הנושים עצמם עת הסכימו לקבל את ההצעה שלטענתו איננה סבירה ומגיעה משיקולים זרים.

דברים נכוחים בהקשר זה נאמרו ברע"א 1534/19 ניזאר רשיד נ' עו"ד לירן שלום מנהל מיוחד (נבו 31/03/2019) "התכלית העומדת בבסיס הסדרי נושים לפי סעיף 19א היא לאפשר לחייב להגיע להסדר עם נושיו. יחד עם זאת, ביהמ"ש רשאי לדחות הצעה להסדר נושים מקום שהיא אינה סבירה או אינה מועילה לנושי החייב, וכן מקום שלא מצא כי יש יסוד סביר להניח שישולמו לפיה לפחות 30% מהחובות..." על כן, נהיר כי חזקה על בית המשפט שבוחן הצעה שכזו, כי התרשם מיכולת החייב להחזיר לכל הפחות 30% מסך כלל החובות, ואף בוחן האם ההצעה סבירה ויש מקום לקבלה משקולי יעילות וכדאיות.

לעניין שיקול הדעת השפוטי נקבע בע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ (נבו, 01/09/04): "בית-המשפט, באשרו הסדר נושים, אינו פועל כחותמת גומי, ורשאי הוא לפוסלו אם לדעתו ההסדר פוגע בהגינות המסחרית. אולם ויתור על זכויות תביעה ועריכת פשרות תחת היתדיינות ממושכת בערכאות הנו חלק אנהרנטי מעריכת מאזן הסיכוי והסכון של הסדר נושים. עריכת מאזן הכדאיות בין פשרה, אשר תסיים את הסיכסוך כעת, לבין הליכה להתדיינות ארוכה בערכאות, הנה חלק בלתי נפרד משיקול הכדאיות המסור לנושים. העקרון הוא כי בית-המשפט יפסול הסדר נושים רק מטעמים כבדי משקל" סעיף 41 לפקודה, מונה סייג לתוקף פשרה והסדר: ראו רע"א 1685/14 דרור סדן נ' פנינסולה נכסים בע"מ (נבו, 20/01/2015) "סעיף 41 לפקודה קובע, כי הסדר נושים לא יחייב נושה שהתנגד לו, לעניין חוב שהחייב לא היה מופטר ממנו לפי צו הפטר. סעיף 69(א) לפקודה מונה את אותם חובות: חוב המגיע לפי התחייבות להמנע מבצוע עבירה או חוב המגיע למדינה בשל קנס; חוב או חבות שנוצרו במירמה שפושט הרגל היה שותף לה; חבות לפי פסק דין בתובענת מזונות." (הדגשה שלי, א.ז) בעניינינו, עיקר טענת הנושה עדוי הנה כי החייב מנצל לרעה את הליך הפש"ר וכי נוהג בחוסר תום לב משווע אשר לא מצדיק את העתרות בית המשפט להסדר שמציע, מה שלטענת הנושה, בצרוף היתנהלות הנאמנת הזמנית עת בחנה את תביעות החוב ולא לקחה בחשבון שחסרים אישורים להסדר מטעם הממונים על הרשויות המקומיות במשרד הפנים, מהוים כל אלה עילה מספקת בכדי לא לקבל את ההסדר.

...

יש זוכים נוספים בתיק הזה? לא" העדות מחזקת גם היא את המסקנה העולה כי המחאת הזכות נעשתה מלכתחילה על מנת לשמור ולהגן על זכותם של חאלד ועומר לקבל לידם את כספיהם שחב להם החייב בתיק ההוצל"פ, וכי ברצונם היה לשמור את הכספים במשפחה.

סיכום אשר על כן ובהינתן כל האמור לעיל, לא מצאתי לקבל את המחאת הזכות אשר נרשמה לטובת ואג'יה ויוסף עדוי בשים לב לכל המפורט לעיל.

באשר להסדר הנושים - בטרם תינתן החלטתי לעניין אישור או ביטול הצעת ההסדר אני רואה לקבל את עמדת הממונה במשרד הפנים לעניין ההסדר המוצע אשר תוגש לעיוני תוך 30 יום.

סעיף 21 לחוק החוזים מורה כי "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקבל על פי החוזה, ואם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויו של מה שקבל". בהתאם לכך, על התובע להשיב לנתבע את הסכומים שהנתבע שילם לו בגין הרכב, ואילו על הנתבע להשיב לתובע את הרכב (הרכב הושב) בצרוף דמי שימוש בגין התקופה שבה היה הרכב נתון בחזקתו.

לפיכך, ובהנתן שבמסגרת ההשבה התובע משיב לנתבע את כל הסכומים ששילם לו הנתבע בגין הרכב (הן את המקדמה והן את דמי השמוש החודשיים ששולמו מראש) אזי ביחס לתקופה שבה הנתבע החזיק ברכב במקום התובע, על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים שהתובע נידרש לשלם לחב' הליסינג באותה התקופה.

כפי שניתן להווכח, התביעה והתביעה שכנגד מקזזות זו את זו. הפער הזניח, אף אם אבצע שערוך של סכומי ההשבה, אינו מצדיק מתן סעד שפוטי בפסק דין.

...

ברם, מאחר שהנתבע לא צירף את כל דפי החשבון הרלבנטיים הגם שאלו היו ברשותו או בשליטתו (ועיון בנספחי תצהירו מעלה כי רק ביחס לחודש אחד – חודש פברואר – נכתב על גבי הנספח כי לא בוצע החזר) לא מצאתי שטענה זו שחודדה לראשונה רק במענה לשאלות בית המשפט, מבוססת דיה, ואיני מקבלה (אעיר כי התובע לא זכר סוגיה זאת, ולכן לא ניתן להיבנות מדבריו בנושא ההחזרים האמורים – ראו עמ' 18 ש' 3).

סוף דבר תוצאת התביעה העיקרית הינה שעל הנתבע לשלם לתובע סך של 26,950 ₪.

התביעות נדחות אפוא.

עונות טענה כי לצד ההסכמה על החלפת חומר הקירוי הוסכם בין הצדדים על עלות העבודות שנוספו בגין ההחלפה בסך 23,500 ₪ + מע"מ בה תישא מ.א.ב. בנוסף לעלות החומר (סעיף 22 לתצהיר טובול) ואילו מ.א.ב. טענה כי טובול הסביר לה שהחלפת חומר הקירוי לאלומיניום תיגרום לכך "שהרכבתו מהירה יותר ואטימותו טובה יותר" (עמ' 21 שורה 19) כך שלא נדרשה כל תוספת עבודה וממילא גם לא תוספת תשלום (עמ' 31 שורות 3-1).

כאן המקום להזכיר גם את הוראת סעיף 9 לחוק התרופות הקובע כך – "(א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך.

אינני נידרש כרגע להכרעה במחלוקת בין הצדדים האם נבע התשלום החלקי מקושי במסגרת האשראי של מ.א.ב. והאם בוצע התשלום ביום 17.12.18 או 21.12.18, שאינה הכרחית לעניין הנדון כעת, אולם בהינתן העובדה שעל מ.א.ב. היתה מוטלת העלות הנוספת בגין האלומיניום לקירוי לא היתה כל הצדקה כי בהפרש תישא עונות ואין נפקא מינה אם היה התשלום אמור לעבור ישירות לעילית מאת מ.א.ב. תוך אחריות של עונות – המזמינה הפורמלית – לפירעונו או שעונות אמורה היתה לשלם לעילית מלכתחילה ולגבות את העלות ממ.א.ב..

...

ביום 8.3.21 הוגש כתב תביעה מתוקן במסגרתו תוקנה התביעה כאשר ביחס לשיקים שמסרה מ.א.ב. לעונות עדיין מדובר בתביעה שטרית (ראו גם החלטתי מיום 7.7.21) ובנוסף לכך כללה התביעה עתירה לכך שבמידה שיקוזז סכום כלשהו מסכום התביעה יקוזזו מתוך סכום הקיזוז שני סכומים – סכום של 11,065 ₪ בגין יתרת התשלום לעילית שלא השלימה מ.א.ב. עבור פאנלי הקירוי מאלומיניום, וסכום של 23,500 ₪ + מע"מ שלטענת עונות סוכם עליו בעת הסיכום על החלפת הקירוי לאלומיניום בגין העבודות לביצוע קירוי זה החורג מסכום השיקים ולגביו הטענה היא חוזית, כאשר אבחנה זו משליכה על נטלי השכנוע והראיה.

לפיכך ומאחר שמ.א.ב. לא הביאה ראיות ועדויות שונות שלכאורה היה עליה להביא, אין מנוס מן הקביעה שהתמורה שהוכחה כגובה סכום השיקים בניכוי עלות עבודות ההשלמה והתיקונים הרלוונטיים של מר אמידי, שסכומם הוא – 20,100 + מע"מ שהם (כולל מע"מ) 23,517 ₪.

סיכום לאחר בחינת כלל הראיות וניתוח המצב המשפטי באתי לכלל מסקנה כי השיקים נושא התביעה כשלו כשלון תמורה חלקי וכי התמורה החוזית שסיפקה עונות בפועל למ.א.ב. אינה עולה על 102,483 ₪ אולם לסכום זה יש להוסיף סך של 9,652 ₪ בגין יתרת הסכום ששילמה עונות לעילית עבור קירוי האלומיניום.

אשר על כן אני מחייב את מ.א.ב. לשלם לעונות סך של 105,335 ₪ מתוך סכום השיקים שמסרה לה ולא כובדו, כאשר סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הפסקת ההתקשרות על ידי מ.א.ב. – 8.1.19 – ועד לפרעון המלא.

התובעת מחדדת, כי היא מחזיקה בכרטיס גיול חובות פתוחים (להלן גם: "כרטיס הגיול") ובשתי חשבוניות שלא שולמה תמורתן: חשבונית מס' 8015 מיום 30.10.14 על סך 13,074 ₪ וחשבונית מס' 8124 מיום 26.11.14 על סך 2,336 ₪ (להלן: "החשבוניות").

לטענת התובעת, הנתבעת לא הוכיחה את התנאים הפסיקתיים הנדרשים לקיום שהוי, כפי שנקבעו בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה בירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003) (להלן: "פסק הדין בעיניין תלמוד תורה").

לבסוף, טוענת הנתבעת, כי התובעת ללא כל הסבר סביר או הצדקה, לא הביאה מסמכים ועדים מטעמה שעדותם חיונית וחשובה לשם הוכחת התביעה ובכללם: רואה החשבון של התובעת, מנהל החשבונותאדם העונה לשם אביחי, אשר קיבל את הסחורה מהתובעת והמוביל אבי, שעל פי עדות מנהל התובעת, מר פוקס, הוא זה שסיפק את הסחורה לנתבעת.

...

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה באמצעות הראיות שהגישה, אשר כללו, ברובן, חשבוניות, כרטיס גיול חובות פתוחים ותעודות משלוח.

אני דוחה את התביעה, בהיעדר הוכחה.

בהתחשב בהארכת הדיון שלא לצורך על ידי שני הצדדים ועל מנת לכבות את אש המחלוקת באופן סופי, החלטתי להימנע מפסיקת הוצאות.