דרישת תום הלב בהעלאת טענות בהליך בבית הדין לעבודה

בדברי ההסבר לחוק (הצעות חוק 2471, י"א בטבת נתשנ"ו מיום 3.1.1996) נקבע לגבי סמכותו העניינית של בית הדין לאמור: "25. סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969, קובע כי לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לידון בתובענות בין עובד למעביד, שעילתן ביחסי עובד ומעביד, למעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין. מכוח סעיף זה מוסמך בית הדין לעבודה לידון בתביעות הנוגעות לגזל מסחרי במסגרת יחסי עובד ומעביד. הסעיף המוצע נועד לשמור על סמכותו של בית הדין לעבודה גם לאחר חקיקת האיסור על גזל מסחרי, ולהבהיר כי אין בעובדה שפקודת הנזיקין חלה על עוולות לפי החוק המוצע, כדי לפגוע בסמכותו של בית הדין לעבודה..." בפסק הדין בעיניין רע"א 2060/19 בית אריזה לפרחים "אביב" בע"מ נ' **** פנדלר התעוררה שאלת סמכותו של בית הדין לעבודה אגב מקרה שבו נטען כנגד המשיב (מנהל הכפוף למנכ"ל) כי ניצל את תקופת ההודעה המוקדמת "על מנת להעתיק את נתוניה המסחריים..., רשימת לקוחותיה, מגדלי הפרחים העובדים עימה, שיטות תימחור שלה ועוד (להלן: "המידע המסחרי")"; ועל מנת לשדל את לקוחות המבקשת להפסיק לעבוד עימה ולעבור לעבוד עם המשיבה. זאת, "תוך ניצול המידע והקשרים אליהם נחשף במסגרת תפקידו תוך ניצול הזדמנויות עסקיות של המבקשת ותוך הפרת חובת תום הלב המוגברת החלה עליו כלפי המבקשת". על רקע זה הגישה המבקשת "תביעה למתן צו מניעה קבוע, אשר ימנע מהמשיבים לעשות שימוש במידע המסחרי שנגנב ממנה לטענתה; ולמתן צו עשה אשר יורה להם לבטל את ההתקשרויות שיצרו עם לקוחותיה לשעבר על בסיס מידע זה, תוך ניצול הזדמנויותיה העסקיות". בית המשפט העליון קבע כי "בעניינינו צירופה של המשיבה (החברה אליה עבר העובד- ד.י.) להליך הוא אך ורק על מנת לקבל גם נגדה סעדי ציווי, על בסיס הטענות כי היא סייעה ושידלה להפרת החובה על ידי העובד, ועשתה שימוש ביודעין בסודות המסחריים שגזל. ביחס לעילות מסוג זה קיימת סמכות לצרפה להליך המתנהל בבית הדין לעבודה נגד העובד לשעבר (המשיב), אשר נטען כי הפר את חובותיו כלפי המעסיק לשעבר (המבקשת) וגזל את סודותיו המסחריים". כלומר, מדובר ב"מטרה מגודרת ומצומצמת של קבלת סעד של ציווי נגד הנתבע מכוח חוק עוולה של גזל או גרם פרת חוזה, ולא לשם בירור מהותי של המחלוקות בין הצדדים" (ע"א 3017/21 התעשיה האוירית לישראל בע"מ- גיא דקל (מיום 29.7.2021).

ויודגש, כי אפילו הצדדים עצמם היו מסכימים כי בית הדין לעבודה ידון בכלל הטענות שהעלתה החברה (שכן הנתבעים העלו טענת העידר סמכות עניינית בדבר העידר סמכות לעניין גניבת עין בלבד), בית הדין אינו רשאי לעשות כן. שכן "חשיבותם של כללי הסמכות העניינית חורגת מדל"ת אמותיהם של בעלי-דין ספציפיים, רצונותיהם ומאווייהם...בייחוד אמורים הדברים, מקום שבו ניתנה סמכות עניינית יחודית לערכאה שיפוטית מסוימת" (בג"ץ 7829/15 ועד עדת הבבלים בירושלים נ' בית הדין הרבני הגדול (מיום 29.5.2019); רע"א 7379-19 אפרת אליעזר נ' מקפת קרנות פנסיה וקופות גמל בע"מ (מיום 3.2.2020); עניין גיספאן).

יוסי הבהיר כי לא פנה אליהם שכן "המוצרים שFUHR הציעו בתערוכה דרשו אדם שיטפל בהם מקצועית ואני כבר הייתי מעבר ליכולת שלי לטפל בזה. יש לנו בחברה מוצרים פשוטים יותר הנותנים מענה ללקוחות לדלתות... כשאולג החל לעבוד במשיבה 2, הוא ביצע את הפניה ל- FUHR אחרי שהחל לעבוד אצלנו" (ע' 10 ש' 6-7), וכאשר נישאל מה הזמנתם? הוא השיב "מחזירי שמן ומנגנוני בהלה" (ע' 10 ש' 7-11).

...

סוף דבר נוכח כללם של דברים, אנו סבורים, כי במקרה שלפנינו קמה החזקה, שלפיה אולג עשה שימוש בדוח אקסל באופן המהווה גזל של סוד מסחרי, שכן התנהגותו אינה עולה בקנה אחד עם חובות האמון והסודיות ביחסי עבודה היונקים את כוחם מעקרון תום הלב.

אשר על כן, אנו קובעים כדלקמן: תביעת התובעת כנגד הנתבע 1 מתקבלת בחלקה.

תביעת התובעת כנגד הנתבעת 2 בכל הנוגע לסעדי הציווי נדחית, ובכל הנוגע לסעדים הכספיים והנזקיים להסתלק על הסף מחמת העדר סמכות עניינית.

דיון והכרעה ניפתח ונציין בכל הנוגע לטענת הסמכות העניינית שהעלתה סיריוס כי טופ לא העלתה טענה הנוגעת ליחסי עבודה בינה לבין סיריוס אלא טענתה מתמצה בכך שלבית הדין לעבודה סמכות ליתן כנגד סיריוס צו המונע תחרות וגזל סודות מסחריים, ולמטרת מתן הצוו בלבד.

טופ הפניתה, בין היתר, לע"א 3017/21 התעשיה האוירית לישראל בע"מ - גיא דקל, (29.7.21) שם קבע בית המשפט העליון ביחס לכך כי: "... בתי המשפט העבירו תביעות לבית הדין לעבודה, גם מקום בו חלק מהנתבעים לא קיימו יחסי עובד-מעביד עם התובע, אך זאת בתביעות שעניינן אי תחרות וגזל סודות מסחריים, תביעות הנדונות על דרך שגרה בבית הדין לעבודה (וראו גם סעיף 22(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999). זאת, למטרה מוגדרת ומצומצמת של קבלת סעד של ציווי נגד הנתבע מכוח עוולה של גזל או גרם הפרת חוזה, ולא לשם בירור מהותי של המחלוקת בין הצדדים." גם ברע"א 2060/19 בית אריזה לפרחים "אביב" בע"מ נ' **** פנדלר (27.5.19) נקבע ביחס לכך: " באשר למשיבה, הרי שאומנם מדובר במתחרה של המבקשת, אשר אין חולק כי בשום שלב לא היתקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין המבקשת. משכך, במקרה הרגיל, אין אפשרות לנהל נגדה תביעות בבית הדין לעבודה (וראו למשל: עניין פי.או.אס, פסקה 24; עניין רוחם, פסקה 35 ופסקה 74). יחד עם זאת, בעניינינו צירופה של המשיבה להליך הוא אך ורק על מנת לקבל גם נגדה סעדי ציווי, על בסיס הטענות כי היא סייעה ושידלה להפרת החובה על ידי העובד, ועשתה שימוש ביודעין בסודות המסחריים שגזל. ביחס לעילות מסוג זה קיימת סמכות לצרפה להליך המתנהל בבית הדין לעבודה נגד העובד לשעבר (המשיב), אשר נטען כי הפר את חובותיו כלפי המעסיק לשעבר (המבקשת) וגזל את סודותיו המסחריים (ראו סעיף 24(א)(1ב) לחוק בית הדין לעבודה; סעיפים 6(ב)(3) ו-22(א)(2) לחוק עוולות מסחריות; דב"ע נג/3-254 הוצאת ספרים יבנה – דוידזון, פד"ע כ"ו 425 (1994); ע"ע (ארצי) 259/05 א.מ. חטיפי העמק בע"מ נ' ח'וטבא (26.4.2006))." אכן, בולרו אינו עובד בסיריוס אלא פתח עם בעלי מניותיה את חברת גלובל סאונד שאינה חלק מבקשה זו. יחד עם זאת, בהתאם לפסיקה המפורטת לעיל, ככל שיינתן צו כפי שמבוקש בבקשה, לבית הדין סמכות לבחון האם יש הצדקה להחילו גם על סיריוס כדי שלא יהיה עקר מתוכן.

הפסיקה בעיניין זה עקבית, כך בע"ע (ארצי) 2912-11-10 מנחם מן נ' ספיר ספרינט בע"מ  (14/11/2011) (להלן- הילכת מן) קבע בית הדין הארצי, "חובות תום הלב והאמון – החלות גם לאחר סיום יחסי העבודה - יש בהן כדי להוות בסיס להטלת הגבלת עיסוק במקרים המצדיקים זאת, גם ללא תניה חוזית מפורשת"(סוף סעיף 22 לפסק הדין).

עיון במכתב ההזמנה לשימוע ומכתב סיום ההעסקה (נספחים 2-3 לבקשה) אינו מעלה טענות ביחס לאי עמידתו של בולרו בהיקפי המכירות הנדרשים ממנו כסמנכ"ל מכירות, לא עלתה טענה מקצועית אלא היחסים הסתיימו על רקע השינוי האמור, ונראה שככל שבולרו היה מסכים לקבלו, היה ממשיך לעבוד בטופ.

...

עדותו של בולרו, על אף שניכר בה כי המעמד אינו פשוט עבורו, הן בשל המעמד הלא נוח והן בשל אופי הטענות שנטענו כנגדו והמהירות בה נדרש להתייצב לדיון, שכנעה אותנו בנקודה זו. לא מצאנו שטופ הוכיחה קיומו של סוד מסחרי.

במתח המתואר לעיל, לא מצאנו כי טופ הוכיחה שבולרו השתמש בידע שצבר בתקופת העסקתו כדי לפגוע בה. הידע עמו הגיע לטופ מצוי בבעלותו ומדובר בניסיון רב שנים בזכותו התקבל לעבוד אצלה.

משלא הוכח קיומו של סוד מסחרי או מידע סודי שהועבר לבולרו בתקופת עבודתו, משלא הוכח אינטרס לגיטימי שבגינו יש להגביל את עיסוקו של בולרו ובעיקר מאחר ולא הוכח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת טופ, מצאנו כי יש לדחות את הבקשה.

לטענת המשיבה המבקשת פעלה בחוסר תום לב דיוני, כאשר שתקה ולא העלתה כל טענה בהקשר הנידון במסגרת ההליכים המקדמיים הארוכים שמנהלים הצדדים בהליך הנוסף, ורק בשוליו של דיון מקדמי ארוך הודיעה המבקשת כי בכוונתה לפנות לבית המשפט הזה בבקשה דנן.

דיון והכרעה בתקנות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה (עיון בתיקים), תשס"ג -2003 (להלן: "התקנות"), נקבע כדלקמן: "4. (א) כל אדם רשאי לבקש מבית משפט לעיין בתיק בית משפט (להלן – בקשת עיון), ובילבד שהעיון בו אינו אסור על פי דין.

נכונים הדברים בפרט, ומבלי למעט, כאשר מבקש העיון מנמק בקשתו בכך שהעיון דרוש לו לצורך היתדיינות אחרת עם מי מבעלי הדין בתיק, שאז אין הוא נצרך להכנס ללפני ולפנים, הכיצד יועיל לו העיון: "...כאן המקום לשוב ולהזכיר כי זכות העיון נגזרת מעיקרון פומביות הדיון, שהוא עיקרון יסוד בעל מעמד חוקתי בשיטתנו המשפטית. זאת ועוד: הנטל המוטל על המבקש לעיין בתיק בית המשפט הוא כאמור נטל קל ומצומצם, וכבר נפסק כי טענה שלפיה העיון דרוש למבקש לצורך היתדיינות משפטית עם צד להליך די בה, בדרך-כלל, כדי לעמוד בדרישה המינימלית להנמקה. בהקשר זה אף אין הכרח כי המבקש יסביר כיצד העיון יועיל להתדיינות המשפטית האחרת (ראו למשל ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן (26.8.2010); ע"א 3299/07 ש.י.י. צעצועים בע"מ נ' Infogrames Inc (15.8.2010))." (בגץ 10003/08 עו"ד תומר לוי נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר (5.4.2012)).

...

מעקף כזה – אכן אין לאפשר.

וכך סוכמו שם הדברים: "אין חולק כי ההנמקה שפורטה בבקשת העיון היא קצרה ותמציתית. אולם בראי הפסיקה הענפה שדנה ביישום של הוראות תקנה 4 לתקנות העיון, ובשים לב לנקודת המוצא שלפיה ככלל יש להיעתר לבקשה לעיון בתיקי בית משפט – לא היה מקום לדחות את בקשת העיון רק בשל קוצר ההנמקה. זאת, בראש ובראשונה, מאחר שקרנות הפנסיה כלל לא טענו כי ישנה מניעה לעיון במסמכים בתיק – בין מאחר שהעיון אסור על פי דין, בין משום שהוא מגלם בחובו פגיעה בהן או באינטרס ציבורי כלשהו – ומאליו ברור כי לא הרימו את נטל השכנוע המוטל עליהן לצורך דחיית בקשת העיון (ראו: בג"ץ 8621/12 טיב תשלובת טכסטיל (1969) בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 9 (3.1.2013). היקף ההנמקה שמעוגנת בתקנה 4(ג) לתקנות העיון, שנקבע כי "תוכנה מצומצם" ממילא (עניין האגודה לזכויות האזרח, פסקה 26), נגזר מהיקף ועוצמת השיקולים שעומדים לחובת העיון (ראו והשוו: רע"א 5349/13 דומיקאר בע"מ נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ, פסקה 10 (29.8.2013)) – ובהיעדר שיקולים נוגדים, ניתן להסתפק בהנמקה התמציתית כי העיון נדרש לצורך בחינת האפשרות של "אכיפה אזרחית", קרי הגשת הליך משפטי אחר; במיוחד בהינתן שחובת ההנמקה פורשה כאמור כמינימלית, ואין הכרח שמבקש העיון יסביר כיצד העיון יועיל להליכים שהוא שוקל ליזום (ראו: ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן (26.8.2010); וראו גם: רע"א 2957/17 קורי נ' שוורצמן (7.1.2020); בג"ץ 10003/08 לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (5.4.2012)).

משכך, דין הבקשה להתקבל, כאשר המידע שיימסר יהיה כפוף לחובת הסודיות המוטלת על המבקשת על פי דין.

בהקשר זה מפנות המבקשות להליך המתנהל בעיניינה של המשיבה בבית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב, שם נקבע כי המשיבה תפקיד ערובה להבטחת הוצאות הצד שכנגד שעה שלא הוכחה בפני בית הדין איתנות כלכלית באופן המצדיק פטור מערובה.

זאת ועוד, מבוקש להפנות כי המשיבה שאינה בעלים של רכב מהסוג הנטען, העלתה טענות אודות אי פניית המבקשות בקמפיין שביעות רצון, בדומה לזה שבוצע בארה"ב, וזאת מבלי לבדוק מול בעלי הרכב – חברת ההשכרה – שאכן לא נעשה כן. יש לראות באי ביצוע בדיקה כאמור מצד המשיבה כהתנהגות חסרת תום לב. נוכח כל האמור לעיל, מבוקש להורות על חיוב המשיבה בהפקדת ערובה כאמור דלעיל.

נקבע כי המדובר בדרישות מיצטברות.

...

אף טענות המבקשות באשר לטיב חוות דעת שצורפה לבקשת האישור –דינן להידחות שעה שמטעמן לא צורפה כלל חוות דעת מומחה.

נוכח כל האמור לעיל, מבוקש לדחות הבקשה תוך חיוב המבקשות בהוצאות.

כך למשל, בדין אזרחי לא יחויב יוזם ההליך בהפקדת ערובה אלא אם מצא בית המשפט להורות על כך (תקנה 157(א) לתקנות.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אשר למצבה הכלכלי של המשיבה, כמו גם בנסח החברות שצורף, מצאתי כי לא הוכח לי בצורה מספקת מצב פיננסי רעוע - כזה שיש בו כדי לבסס חשש ממשי לאי יכולת עתידית אופציונלית לגביית הוצאות.

המבקשת ציינה כי "מבלי להכנס לסכסוך העומד מאחורי הקלעים בין המבקשת לב"כ ולאור הנזקים שנגרמים לתובעת בניהול (או חוסר ניהול) ההליך, מבוקש לפטר את בא כוח, עו"ד אורי פז מלייצג בתיק זה בשל העדר שתוף פעולה והתנהלות שאינה עומדת בתום לב בעת החתמה על ייפוי הכוח". המבקשת ציינה כי בחרה שלא להציג את ההתכתבויות בינה ובין עו"ד פז כדי לא ליגרור את בית המשפט לעסוק בעניינים שאינם ממהות התביעה.

ביום 1.1.24 הגישה המבקשת הודעה נוספת לבית המשפט בה טענה כי "בשל היתנהלותו הפוגעת של עו"ד אורי פז והתנהלותו הרשלנית בתיק זה ובתיקים נוספים, פנתה המבקשת לקבל מידע על עו"ד והיא לא הופתעה למצוא הרשעה בבית דין משמעתי של לישכת עורכי הדין בירושלים"; "כיון שבית המשפט העניש את המבקשת כשהוציא אותה מהקבוצה, הרי שאין שום היגיון שהמבקשת תהיה מוכנה לשאת בהוצאות כל שהן אם יפסקו לחובתה שכן נראה כי המוטב בתיק כבר הכריעה בסוגייה בהחלטה מיום 21.12.23 'נחזה לראות כי העילה הצרכנית מאד מסופקת כי ספק עוד יותר גדול אם יש בכלל קבוצה כמובנה בחוק תובענות ייצוגיות'. זאת חרף תיקון המחדל ע"י המשיבים ושכר טירחה שהמשיבים עצמם היו מוכנים לשלם לעו"ד הקודם שייצג בהליך. מכיוון שהמייצג הקודם התקשה לייצג בהליך בשל יחסים קולגיליים עם המשיבים, הוא התפטר מייצוג בתיק ולא סביר שללא קיבל תמורה ו/או טובת הנאה אחרת אחרי שהושקעה עבודה רבה בתיק, ובפרט לאור הסכמתם של המשיבים לחתום על הסכם פשרה ולשלם סך של ₪ 25,000 (ללא מע"מ). יודגש שהמבקשת היחידה שהתנגדה להסכם זה ומסיבה זו ההסכם לא נחתם, בעקבותיו התפטר עורך הדין הקודם מלייצג". וכי "המבקשת סבורה כי ייצוגו של עו"ד אורי פז אינו הולם את הקבוצה ומודיעה לבימ"ש הנכבד כי לא תישא בהוצאות כלשהן מאחר ובימ"ש הוציא אותה מהקבוצה". ביום 2.1.24 הוריתי לצדדים לפעול בהתאם להנחיותיי וציינתי שכפי שכבר ציינתי בעבר עילות התביעה הייצוגית והאישית מסופקות מאוד וסכויי הצלחת התובענה נחזים להיראות כקלושים; במצב דברים זה לא ראיתי לנכון לידון בסוגיית ייצוג הקבוצה שלפי הערכתי אך תינזק מהמשך ניהול ההליך לכאורה; גם זה הוסבר למבקשת; וכי איני רואה בעין יפה הגשת בקשות נוספות ונישנות על-ידי המבקשת בעיניין זה בעוד שעליה להודיע ואף זאת לאחר אין סוף ארכות, האם היא עומדת על ניהול ההליך הכושל לכאורה, על כל המשתמע מכך ופסיקת הוצאות כנגדה בכלל זה, כמקובל ברגיל בניהול הליכים בבתי משפט.

חמור מכך, התגובה כוללת טענות חדשות שלא נטענו בבקשה, ועוד יותר חמור מכך, מעלה טענות כנגד המבקשת עצמה.

אעיר כי הלכה למעשה אין איש החולק על תוצאה זו, לא המשיבה ואף לא עו"ד פז שעתר לכך וטען בנוסף כי המבקשת הוכיחה בהתנהלותה בהליך "כי היא נוהגת בחוסר ניקיון כפיים ו/או בחוסר יושר, וממילא אינה מקיימת את דרישת תום הלב" (סעיף 21 להתייחסות).

...

בתשובה לבקשת האישור טענה המשיבה כי יש לדחות את בקשת האישור בהיעדר עילה אישית למבקשת בין היתר בשים לב לכך כי לאחר שהמבקשת הבהירה למשיבה שהיא מכירה את תנאי ההתקשרות עמה, המשיבה ביקשה לאשר לה הטבה חריגה של תשלום בגין מנוי לחצי שנה מראש בלבד.

בנסיבות העניין ישנם מספר טעמים בגינם קרוב לוודאי שבקשת אישור התובענה כייצוגית לא תוכל להתקבל, אפרטם להלן: הליך ייצוגי שמיצה עצמו אף אם הייתה לפני בקשת אישור תובענה כייצוגית צליחה, שניתן היה להעריכה כבעלת סיכויים סבירים, שהשאלות המשותפות לכלל חברי קבוצה עובדתית או משפטית יוכרעו בה לטובת הקבוצה, ואיני סבורה כי כזה הוא המצב בהליך שלפני, ניתן להגיע למסקנה שאין מקום להמשיך ולברר את המחלוקת, אם ההליך מיצה עצמו.

המסקנה אליה הגעתי לאור כל האמור לעיל היא כי אין מקום להחלפת המבקשת הייצוגית ולהמשך בירור בקשת האישור.

ומכאן מה? ככל שהמבקשת תחדש את תביעתה האישית או את בקשת אישור התובענה כייצוגית באמצעות ב"כ נעבר בשנית תישא בהוצאות ניהול הליך זה בסך 10,000 ₪, אותן אני קובעת על הצד הנמוך.