ואולם, פסיקת בתי המשפט אכן פתחה את הפתח לתביעות כספיות שתוגשנה בבתי משפט אזרחיים ובמקרים רבים אף מדובר בתביעות השבה, כבפרשתנו, גם אם הרקע בהליכים שבמצב דברים אחר היו מתנהלים במסלולים אחרים, כגון דיון במחלוקות ארנונה כמו בהליך זה:-
"כזכור, בעיניין בו אנו דנים הגישה המשיבה תובענה כספית נגד הערייה. בתובענה טענה המשיבה כי במשך מספר שנים היא נדרשה על ידי הערייה לשלם אגרה של פינוי אשפה, ואומנם שילמה את הסכומים שנדרשה לשלמם. על פי הטענה, מדובר היה למעשה בארנונה, שעל פי פקודת הפיטורין הייתה המשיבה פטורה מלשלמה. יושם אל לב כי הסעד שנתבקש בתובענה היה סעד כספי. המשיבה לא ביקשה כי הסעד הבלעדי שיינתן לה הוא קביעה שדרישות הערייה לתשלום האגרה הנן חסרות תוקף. אכן, בדרך למתן הסעד הכספי על בית המשפט לבחון את השאלה האם הדרישות לתשלום היו כדין, אך לא היה זה הסעד הסופי שנתבקש, שהרי, כאמור, המשיבה עתרה בתובענה לסעד כספי. ברי, כי אילו הסעד הבלעדי שביקשה המשיבה היה קביעה שאין תוקף לדרישות התשלום שנשלחו לה, לא היה בית המשפט המחוזי דן בהליך מכוח סמכותו לידון בתובענות כספיות... בהליך בו נתבעת הרשות להשיב "מס" שנידרש שלא כדין, התובע הנו האזרח או התושב הטוען נגד חוקיותה של הגבייה.
אכן, אין זו אכסניה לתקיפה ישירה, ולא כל שאלה נלווית, מקומה בהליך זה, אך יש לבית משפט זה סמכות עניינית לתובענות שעיקרן בטענות להשבת סכומי כסף ששולמו ביתר על יסוד דרישות תשלום וטענות מצד הרשות המקומית לזכותה לגבות כספים המגיעים לה. ומעבר לשאלת הסמכות העניינית, תדון כל טענה לגופה.
...
על פי סעיף 72 לכתב התביעה התבקש בית המשפט – "להצהיר כי התובעת היתה ועודנה זכאית לפטור מכוח פקודת הפיטורין סעיפים 4 ו/או 5 (י) משנת 2003 ועד למועד הגשת התביעה". לצד האמור נכון להביא גם את שנתבקש בסעיף 74 לכתב התביעה, ולפיו נתבקשה הצהרה – "שהסיווג הנכון לנכסי הפנימייה של התובעת הוא סיווג של מגורים סוג 3 ובהתאם יש להפחית את השטחים המשותפים".
טענת המבקשת המגולמת בסעיף 1 לכתב ההגנה הינה שדין התביעה להידחות, "בהיותה מוגשת בפני המשפט הנכבד בחוסר סמכות עניינית, שכן עניינה המרכזי הינו תקיפת החלטה של הממונה על המחוז במשרד הפנים, דבר שאין בסכמות בית משפט נכבד זה לדון. בנוסף, תביעה זו עוסקת בטענות שהינן תלויות ועומדות בפני וועדת ערר...". המבקשת אף נקטה בטענת התיישנות ואולם זו טענה שאינה נוגעת לשאלת הסכמות העניינית, ולא זה המקום לדון בה.
טענות המשיבה
המשיבה בטענותיה מסתמכת על פסיקה לפיה מקום בו אין על הפרק תקיפה ישירה של החלטת הרשות, אלא סעד כספי הנלווה, לכל היותר, לתקיפה עקיפה, נתונה הסמכות לבית המשפט האזרחי.
זאת, בין אם לצד תביעת ההשבה נקט התובע בטענות שנועדו לתקיפה עקיפה, ובין אם בנסיבות אחרות:-
"על בתי המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי ואשר בגדרן משיג התובע על החלטה מנהלית כזו או אחרת של רשות. רק באותם המקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכותו של בית המשפט האזרחי. ואולם, באותם המקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, על סדרי הדין הקבועים לגביה, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות" [רע"א 7987/10 מדינת ישראל נ' עמותת מוסדות 'חזון ישעיה' (28.4.11)"
סוף דבר, בכפוף לאמור לעיל, נדחית הבקשה;
המשך דיון במועד הקבוע לכך.
