דרישת החיזוק לעדות קטין בעבירות מין לא בכל מקרה

גם עדויותיהם של הורי המתלונן נימצאו אמינות, לרבות בעיניין המצוקה הקשה ממנה סבל המתלונן חודשים ארוכים לאחר האירועים באופן המחזק את האותנטיות של עדותו.

יפים לענייננו דבריה של השופטת ע' ארבל בע"פ 6690/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (10.3.2008), אשר לא נס ליחם: "על החומרה שיש בעבירות מין, לא כל שכן כאשר הן מבוצעות בקרבן קטין או קטינה, דומה כי אין צורך להכביר מילים. חילול כבוד האדם של הקרבן, ניצול התמימות, האמון, חוסר האונים ואי היכולת להיתנגד באופן משמעותי שמאפיינים פעמים רבות קרבנות עבירה קטינים, ניצול החשש והפחד אצל רבים מהם מחשיפת המעשים, הצלקות הנפשיות העמוקות הנחרתות בנפשם, הפגיעה בתפקודם השוטף במסגרות החיים השונות, הזוגיות, החברתיות, האישיות ואחרות – כל אלה הם אך מקצת הטעמים לחומרתן היתרה של עבירות המין המבוצעות בקטינים. הגנה על שלומם של קטינים, על שלמות גופם ונפשם הנה אינטרס חברתי מוגן על ידי דיני העונשין. על העונש הנגזר במקרים שעניינם לשקף את ההגנה על כבודם, גופם ונפשם של קטינים וקטינות ולהרחיק מן הציבור את אלו מהם נשקף להם סיכון. על העונש לשקף את הסלידה מן המעשים, את הוקעתם, ולשלוח מסר מרתיע לעבריין שעניינו נידון ולציבור העבריינים בכוח". במקרה זה המצב קשה עוד יותר, שכן לא בוצעו עבירות המין לבדן.

מכאן איפוא, על אף שאין חולק כי על המערער הושת עונש על הצד החמור, בשים לב לאמור וכן למגמת ההחמרה הנדרשת בענישה בגין עבירות מין ובנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה (והשוו: ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014)), אין מדובר בעונש המצדיק היתערבות ערכאת העירעור.

וכפי שנכתב בהכרעת הדין: "שאלות ברוח זו (הכוללות אמירות מפורשות ביחס לנטייתו המינית הנטענת של המתלונן ודרישותיו מנערים) הוצגו גם לעד ג.ג. שהוא נער הלומד בבית ספרו של המתלונן, באופן שכל אותן האשמות קשות ורמיזות אודות נטייה מינית שונה, הפכו לנחלת הכלל". כדוגמה נוספת לשאלה בוטה, ולטעמי שאלה אכזרית-מבזה-ומיותרת, אצטט מתוך חקירתו הנגדית של הסנגור את אביו של המתלונן.

...

עוד טען עו"ד שרמן כי הוא התרשם מאמינות העדים שהובאו לפגישה עמו על ידי אביו ואחותו של המערער, ואין לו שליטה על כך שבית המשפט מצא לנכון שלא לתת בהם אמון.

ממילא, נוכח צירוף העבירות השונות, ובניגוד לטענת המערער, גם לא נפל פגם בכך שבית המשפט מצא לקבוע מתחמי ענישה נפרדים בחלוקה לקטגוריות השונות של העבירות טרם קביעת מתחם עונש כולל לאירוע כולו.

ההתפתחויות שעליהן מבקש להתבסס בא-כוחו דהיום, ובכלל זה תסקיר שירות המבחן המעודכן על פיו המערער החל להשתלב בתכנית טיפולית, אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו. כאמור לעיל, גם במסגרת התסקיר האחרון צוין כי לגרסת המערער הוא אינו זוכר חלק מהאירועים וכי מכל מקום אין בשלב זה התייחסות מעמיקה לעבירות המין במסגרת הטיפול הנוכחי בו הוא משתלב, שהוא בעיקר בתחום ההתמכרויות.

דוגמא לכך ניתן למצוא בכל הנוגע לנפגעי עבירות מין, אשר נוכח הרצון לבער התופעה של עבירות אלו באמצעות מניעת אפקט מצנן להגשת תלונות, ניתנת הגנה על המתלוננים מפני פירסום, ונקבע האיסור לפרסם פרטים מזהים אודותם (ס' 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984), גם אם התברר שהתלונה היא תלונת שוא: "החשש העקרי הוא שמא פירסום שמן של מתלוננות – או מתלוננות-שוא – ירתיע מתלוננות-אמת מהתלונן. אותו chilling effect של פירסום השם עלול להיות הרסני בהשפעתו על מתלוננות-אמת, וחלילה לנו מפגיעה במלחמתה של חברה בעברייני מין." (ע"פ 5877/99 חיים יאנוס נ' מדינת ישראל, נט(2) 97 (2004)) בדומה, לא בנקל יטיל בית המשפט אחריות על מתלוננים בגין עבירות אלו, אם תוגש נגדם תביעת לשון הרע: "כאמור, עבירות מין הן לרוב קשות להוכחה ומחייבות רגישות שיפוטית יתרה. בסיומו של ההליך עשוי בית המשפט לקבוע כי העבירה הנטענת הוכחה או לא הוכחה, אך טרם יקבע בית המשפט כי מתלונן בעבירת מין איננו דובר אמת – עליו לנקוט משנה זהירות, כמתחייב מהבנת הסיטואציה המורכבת שבה נמצא המתלונן. בנוסף, אין לכחד, כי במצב החברתי הנתון, מתלוננים בעבירות מין עלולים לספוג הכפשות ועלבונות ובדרכם עומדים חסמים וקשיים אשר לצערנו מובילים, במקרים רבים מדי, לשתיקה המכסה על פשעים ועבירות הראויות לכל גינוי. אם דיווח-חֶסֶר מאפיין את מערכת אכיפת החוק בכלל, הוא מתבטא בפרט בדווח על עבירות מין... בבוא בית המשפט לידון בתביעה אזרחית נגד מתלונן בעבירות מין, עליו לשקול גם שקולי מדיניות רחבים. ככלל, החשש איננו רק מפני התוצאה של חיוב מתלונן בפצוי אלא גם מ"אפקט מצנן" שירתיע מתלוננים פוטנציאליים מחשש שיפתח נגדם הליך אזרחי.

בשנים האחרונות יותר ויותר נפגעות ונפגעי עבירות מין מבקשים לחשוף זהותם (כפי שנעשה במסגרת תנועת #MeToo), כחלק מרצונם להיתמודד עם הכפשות מצד הפוגע, שזהותו לרוב מפורסמת, או אף להיתמודד עם מועקת ההסתרה, כמו גם ממניעים נוספים (להרחבה בנושא זה ר' דנה פוגץ' וענת פלג, "לצאת מהפיקסלים – הויתור על פרטיותן של נפגעות עבירות מין בראי המשפט והתקשורת, משפטים על אתר י"ד (תש"פ), 116). בהתאם גם נחקק תיקון 136 לחוק העונשין, הקובע כי מתלונן בעבירת מין או נפגע בעבירה זו יוכל להביע את הסכמתו, בכתב, לעניין פירסום פרטיו או זהותו, בלי שיידרש כי ההסכמה תנתן בפני בית המשפט.

אני מאמינה לעדותו של סיוולד, לפיה הוא הקדיש את כל חייו הבוגרים למלחמה בפגיעות מיניות בקטינים, וזאת באמצעות הוקעת הפוגעים, חזוק הנפגעים, ומלחמה בכל מי שמגנה את נכונות הנפגעים לפעול לחשיפת הפגיעה (ר' ס' 10 לתצהירו וכן למשל עמ' 28 ש' 26, עמ' 30 ש' 5-15).

שטארך קבע/נימק בתגובה, שעל ארליך חלה חובה לשתוק ולהפסיק לפרסם דברים כנגד לייפר, שכן בפרסומים אלו היא עוברת מספר עבירות, בהן עבירת המלשינות, בעוד שעל לייפר אין כל חובה לשתף פעולה עם הליכי ההסגרה, ועל כן אין במעשיה משום עבירה.

...

לסיכום אין חולק על זכותו של שטארך לפרסם מאמרי דעה בבלוג אותו הוא מנהל, או על זכותו לפרסם "פוסטים" בעמוד הפייסבוק שלו.

הנתבעים 1 ו- 2 גם פרסמו לשון הרע אודות שטארך, אולם אני סבורה שפרסומים אלו מוגנים על פי חוק איסור לשון הרע.

לפיכך אני דוחה את התביעה בת.א. 14819-02-19, ומקבלת את התביעה השנייה (ת.א. 14817-10-19) ברובה.

לכן, דומה כי בית המשפט המחוזי נפל לכלל טעות שעה שקבע כי "אין די ראיות כדי לקבוע עובדות חד משמעיות" באשר למעשים שביצע לכאורה המשיב בא"מ, שכן הוא כלל לא נידרש לקבוע קביעות מסוג זה. השאלה שעמדה להכרעה בפניו אינה האם יש להרשיע את המשיב בבצוע עבירות מין בא"מ בהיותה קטינה, אלא הוא נידרש להכריע אך ורק בשאלה – האם עדותה של א"מ על מעשים דומים יכולה לשמש חזוק לעדותה של א'.

במקרים רבים של עבירות מין אין ראיות נוספות לבצוע המעשים מלבד עדותו של קרבן העבירה.

בית המשפט קמא סבר כי לעדות לא קיים חזוק פנימי, לא כל שכן סיוע בראיות חיצוניות.

...

בית המשפט קמא סבר כי לא ניתן להרשיע את המערער באישום הראשון מאחר שגרסתה של המתלוננת א', הגם ש"לא הוכח שהמדובר בגרסה שקרית או בגרסה משוללת יסוד", "אינה מפורטת דיה ומלווה בקשיים לא מבוטלים שמעוררים את הספק הסביר בדין הפלילי". חברי, השופט אלרון, מנתח לגופם "את אותם קשיים וחסרים ראייתיים שעוררו את הספק הסביר בליבה של הערכאה הדיונית", ומגיע למסקנה כי "לאו קשיים הם", ועל כן "ניתן לקבוע על בסיסה ממצאי עובדה התומכים בהרשעתו של המשיב", ובלבד שנמצא לדברים חיזוק בהתאם לדרישה הראייתית הקבועה בסעיף 354(א1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

סיכומו של דבר, בשונה מחברי, השופט אלרון, אינני סבור כי ניתן להרשיע את המשיב באישום הראשון על סמך עדותה של המתלוננת א' (בתוספת החיזוק הנדרש על פי חוק), וזאת מאחר שהערכאה המבררת לא מצאה עדות זו כמהימנה במידה מספקת על מנת לבסס עליה הרשעה, ובקביעת מהימנות זו אין בסיס להתערבות ערכאת ערעור.

יחד עם זאת, סבורני כי הרשעתו של המשיב באישומים השני והשלישי, המתייחסים למעשים דומים שביצע כלפי המתלוננות ר' ו-ק', וכן עדותה של המתלוננת א"מ בדבר מעשים דומים שהתיישנו והחשיפה ההדדית בגיל הילדות, מבססים תמיכה חיצוניות מספקת לעדותה של המתלוננת א', ומצדיקים הרשעה גם באישום הראשון.

עם זאת, בפסיקתו של בית משפט זה צוין כי הקף פריסתו של "כלל אי-ההתערבות" הנ"ל בהקשר של עבירות מין, לצד המגמה של הקלה בדרישה הראייתית לצורך הרשעה בעבירות אלו, עלולים להגביר את הסיכון להרשעות שוא, כך שעל ערכאת העירעור לבחון בכל מקרה ומקרה אם קיימת הצדקה להחיל את כלל אי-ההתערבות, בהקף תחולתו כאמור, ביחס לעבירות מין (ראו, למשל: ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 9 לפסק-דינו של השופט א' גרוניס (12.1.2012)).

ובעניינינו, אין די בעובדה כי האח הנוסף הורשע בעבירות מין בקטינים, כדי לעגן בחומר הראיות את האפשרות שהמתלוננת מבלבלת בינו לבין המערער, בכל הנוגע לזהות הפוגע בה. עוד לטענת המערער, אין די בחיזוקים לעדות המתלוננת, שעליהם הצביע בית המשפט המחוזי, כדי להביא להרשעתו.

ויודגש: נקודת המוצא לבחינת טענות המערער בהקשר הנידון היא פסיקתו של בית משפט זה, אשר שב והדגיש את החומרה היתרה הנודעת לבצוע עבירות מין, לא כל שכן בקטינים, וביתר שאת – בתוך המשפחה.

...

כאמור, המערער טוען כי עונש המאסר שהושת עליו חורג לחומרא, באופן קיצוני, ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות, אלא שלא מצאנו ממש בטענה זו (ראו והשוו, למשל: ע"פ 2177/13 פלוני נ' מדינת ישראל (9.7.2015); ע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.2014)).

לנוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי להתערב בעונש שנגזר על המערער, ואמליץ כאמור לחבריי כי גם ערעורו על גזר-הדין יידחה.

סוף-דבר: דעתי היא כי יש לדחות את ערעורו של המערער, הן על הכרעת-הדין הן על גזר-הדין.

בעבירות מין ישנה חשיבות להתרשמות בית המשפט מעדותה של מתלוננת ויש צורך להזקק לאמות מידה מיוחדות הנובעות מטיבם המיוחד של המעשים וראו כב' השופט עמית ב- ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 20/10/10)); ראו גם פסיקת בית המשפט העליון ב- ע"פ 7899/13 פלוני נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו) (24/06/2014) שקבע כי בעבירות מין לא ניתן לצפות מעדות של קורבן עבירת מין שתהיה "בנויה לתלפיות", מתועדת כרונולוגית, שלמה, עקבית, קוהרנטית וחפה מאי דיוקים.

בחקירתו מיום 07/10/2021 (ת/2) נישאל אם הוא נגע באיבריהן המוצנעים של קטינות בעת שעמד בתור של דוכני האוכל ביום הארוע הוא ענה "לא היה ולא נברא לא היו דברים לעולם" וכי "מעולם לא נגע באף בחורה חוץ מהילדים שלי לא נגעתי בשום דבר", "לא נגעתי בשום אשה בשום ילדה בשום דבר רק בילדים שלי", "אני אף פעם לא נגעתי באף קטינה". כשהנאשם נידרש להגיב לכך שישנם עדים שראו אותו לוחץ על איבר מין של קטינה בארוע הוא ענה כי "יש לי הרבה שונאים מהקהילה רוצים להעיף אותנו מהבית". בחקירתו מיום 14/10/2021 (ת/3) משנשאל ביחס למתלוננת ב' שאומרת שביום הארוע הוא נגע בה בכתף ואחר כך באיבר מינה ענה "לא היו דברים מעולם ואני אפילו לא יודע מי הנערה הזו"(שורה 39) וכשמעומת עם טענת מתלוננת א' שאמרה כי באותו ארוע הוא נגע לה בישבן הוא ענה כי "לא היו דברים מעולם מי זו מתלוננת א". בחקירתו מיום 18/10/2021 (ת/4) חזר הנאשם והכחיש את הנגיעות ביום הארוע במתלוננות א' ו- ב' וטען "לא נגעתי באף קטינה בצורה מינית או במודעות אם משום צפיפות נגעתי בגבר או באשה אני לא זוכר... אני במודע לא נגעתי באף אחד". משהוצג לו סירטון בו הוא ניצפה נוגע במתלוננת ב', הוא השיב שהוא לא מזהה את עצמו, טען שאיני מכיר את מתלוננת ב'.

הלכה היא, כי ראיה על מצבו הגופני והנפשי של קורבן עבירת מין בסמוך לאחר ביצוע העבירה או פרק זמן סביר לאחר מכן, היא ראיה עצמאית היכולה להוות חזוק לגירסתו ואף למלא את דרישת הסיוע, שנדרשה בעבר לשם הרשעה בעבירת מין על סמך עדות יחידה של קורבן העבירה.

בדנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חוסאם חג' יחיא פ"ד מז(3) 661, נסב הדיון הנוסף סביב השאלה, אם עד המסרב למסור עדותו בעומדו על דוכן העדים, ("העד השותק") ניכנס למסגרתו של סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, ואימרתו במישטרה כשרה להיתקבל בכל מקרה כראיה קבילה כנגד הנאשם במשפט, או שמא חלה על סיטואציה זו הוראת סעיף 10א(ב) לפקודה.

...

הכרעה בטענות הגנה הנוגעות לכלל האישומים בטרם אפנה לניתוח הראיות ביחס למעשים המיניים מושא האישומים, אני דוחה את טענת הנאשם בדבר טווית עלילה שקרית נגדו הנובעת מהפסקת הזרמת כסף לישיבה, ואת הטענה נוספת לפיה קיים זיהום סביבתי בשל רכילויות שהולידו סטיגמה שבתורה גרמה להגשת תלונות.

לאור כל האמור לעיל, משנתתי אמון מלא בעדות המתלוננות, והעדויות התומכות בהן, ומשדחיתי את הגנת הנאשם, אני קובעת כי אשמת הנאשם הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ועל כן מרשיעה אותו כמפורט לעיל: באישום הראשון – אני מרשיעה את הנאשם בשתי עבירות של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה שש עשרה שנים שלא בהסכמתה החופשית– לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו- 345(א)(1) לחוק.

באישום השני – אני מרשיעה את הנאשם בשתי עבירות של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שלא בהסכמתה החופשית- לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו- 345(א)(1) לחוק.

באישום השלישי – אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של מעשה מגונה בקטינה שטרם מלאו לה 16 שלא בהסכמתה החופשית -; לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו- 345(א)(1) לחוק.