דרישות הזכאות בחוק למענק לניצולי שואה

המשיבה דחתה מכל וכל את טענות המערערים, כי המענק החד-פעמי שניתן ליהודי מרוקו במסגרת כספי וועדת התביעות מהוה הכרה גרמנית במצבם של יהודי מרוקו כנרדפים עקב הנעה גרמנית, שכן אין כל קשר משפטי בין קבלת תגמול חד-פעמי לבין זכאות לקבלת תגמולים לפי החוק- נהפוך הוא, מדובר, כך לטענת המשיבה, בתוצר של הליך משא ומתן, ולא של הליך משפטי שנוהל על-פי חוק הפיצויים הגרמני.

הוראת סעיף 1 לחוק שולחת אותנו אל הדין הגרמני, וכמתבקש מכך נידרש בית משפט בישראל לפנות אל "המשפט הגרמני" לבחינה ולהכרעה אם היה פלוני זכאי לפצוי מגרמניה לולא ויתרה ישראל על זכות התביעה שלו.

מסגרת נורמאטיבית זו נשמרה בפסיקת בית המשפט העליון לאורך השנים בשורה ארוכה של פסקי דין, ואושררה פעם נוספת בהחלטתה של כב' הנשיאה א. חיות מן העת האחרונה ב-דנ"א 2147/19 אהרון עפרוני ועוד 574 אח' נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה (להלן: " דנ"א עפרוני"), פסקה 3 (08.08.2019): "על רקע זה חוקקה הכנסת את חוק נכי רדיפות הנאצים, המאפשר למי שלקו בנכות עקב רדיפות הנאצים לתבוע תגמולים מהמדינה בגין נזקיהם,

...

"בעניין גמיש, הגם שעררם של יהודי עירק נדחה, ראינו חשיבות בהעלאת נושא הפרהוד לסדר היום הציבורי והמשפטי, ראינו חשיבות במתן הערכה עמוקה לב"כ העוררים על טרחתם, מסירותם וההוצאות הכבירות שהוציאו לצורך העניין, נתנו ביטוי להתנהלות המשיבה שם ופירטנו בהרחבה את השיקולים שהביאו אותנו לפסוק שם לזכות העוררים הוצאות זאת כאמור חרף דחיית עררם. החלטתנו זו בוטלה בערכאת הערעור, החלטה שמנחה אותנו ואותה אנו מכבדים. אילו היה הדבר נתון לשיקולנו, היינו פוסקים בדיוק אותו סכום גם כאן". באשר לסמכותה של הוועדה להפעיל את שיקול דעתה בעניין פסיקת הוצאות המשפט בערר, אנו מפנים לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, סעיף 39(א): "בית דין רשאי לפסוק לבעל דין הוצאות, לרבות שכר טרחת עורך דין". וכן לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר), תשל"ד-1973, סעיף 42: "הוצאות הערר וכל הליך שבו יהיו בשיקול דעתה של הועדה". על יסוד כל האמור לעיל, אנו פוסקים לזכות המערערים, החזר בשיעור של מחצית מהוצאות חוות דעת המומחים מטעמם, לרבות תשלומים בגין התייצבות המומחים לחקירה, וכן החזר בגין החלק ששילמו המערערים בעלויות ההקלטה והתמלול, ובנוסף גם החזר עלויות איסוף המסמכים, כל זאת על-פי קבלות/הוכחות תשלום שתוגשנה למשיבה.

כמו כן, ולאחר ששקלנו בדבר ונתנו את דעתנו לטיעונים המפורטים של שני הצדדים בכתב ובעל-פה באשר לשכר הטרחה, החלטנו לפסוק לזכות המערערים שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

לפיכך, וכמצוין כבר לעיל, דין הערעור להידחות, זולת בעניין פסיקת הוצאות המשפט בהתאם לאמור בפסקאות מט-נא לפסק דיננו.

המבקש לא הוכר על ידי המל"ל כזכאי לקבל קצבה לפי חוק הבטחת הכנסה, אינו טוען שהוא זכאי לכך ולא הוכר על ידי הרשות כזכאי לתגמול לפי הכנסה, לא לצורך מענק מהחברה להשבה ולא לצורך תגמול מוגדל לפי חוק נר"ן. בעקבות תיקון חוק הנכסים וסיום פעילותה של החברה להשבה, על מנת למנוע פגיעה בניצולי השואה, הוחלט, שהסיוע שניתן על ידי החברה להשבה יינתן מעתה ואילך מכספי הרשות באמצעות מענק שנתי באותו סכום, 11,000 ₪ בשנה במקום 2,750 ₪ ברבעון, מתוקף חוק ההטבות.

דיון התנאים לאישור תובענה ייצוגית בקשה לאישור תובענה ייצוגית היא הליך מקדמי במסגרתו בית המשפט, הנידרש להכריע בשאלה, האם יש מקום לידון בתובענה שהובאה לפתחו כתובענה ייצוגית, בוחן התקיימותם של מספר תנאים: סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו – 2006 (להלן – חוק תובענות ייצוגיות) קובע, שלא תוגש תובענה ייצוגית אלא "בתביעה כמפורט בתוספת השניה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית". בקשת האישור הוגשה לפי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות: "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר...". בהקשר זה, המבקש תומך טענתו בסעיף 4 לחוק ההשבה הקובע, בין היתר, כי תפקידן וחובתן של המשיבות לתת סיוע לניצולי שואה הזקוקים לכך, לרבות סיוע כספי ולהשיג מידע אודות נכסי ניצולי שואה ולאתר את יורשיהם.

...

סיכומו של דבר, ההטבה לה עותר המבקש- מענק לניצולי שואה נזקקים, אינה מנויה בתקנה 1 לתקנות אזרחים וותיקים.

סוף דבר המבקש לא השכיל להוכיח, שישנה אפשרות סבירה, שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה ודינה של בקשת האישור להידחות.

מעבר לכך, נקבע כי גם אם היה נקבע כי המשיבים זכאים לתגמולים חודשיים, הרי שנוכח סעיף 22א(ה) לחוק נכי רדיפות הנאצים שכר הטירחה שמוסמכת ועדת הערר לפסוק להם לפי סעיף 17(ה) לחוק נכי רדיפות הנאצים מוגבל לסך של 473 ₪ כולל מע"מ. בנוסף, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשים לפיה סעיף 22א(ה) לחוק נכי רדיפות הנאצים לא חל על המקרה הנידון היות שהוא נועד לחול על תביעה, ערר או ערעור ביחס להחלטה מנהלית בדבר מענק שנתי לפי חוק הטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007 (להלן: חוק הטבות לניצולי שואה).

כידוע, על בקשות למתן רשות ערעור ב"גילגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תנתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נידרשת היתערבות בית משפט זה משקולי צדק או לשם מניעת עוות דין חמור (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).

...

נוכח נסיבותיו הפרטניות של המקרה, אני סבור שאין מקום להיענות לבקשה הנוכחית.

כן מקובלת עלי הטענה כי סעיף 17(ה) נועד להגן על ניצולי השואה מפני גביית שכר טרחה מופרז.

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

נציין כי בהיעדר זכאות לגימלת הבטחה הכנסה, המערערים אינם זכאים לקבל מענק שנתי לפי חוק ההטבות לניצולי שואה, התשס"ז-2007 (להלן - חוק ההטבות).

בית המשפט העליון, קבע כי ההבחנה הנוהגת בחקיקה בין ניצולי שואה אינה לוקה בהפליה פסולה, עת נידרש בעיניין כן לזקן[footnoteRef:22] להבחנה המעוגנת בהסדרים השונים בין ניצולי שואה (כאלו שהגיעו ארצה עד 1953 וזכאים לרנטת BEG לבין ניצולי שואה שעלו ארצה לאחר מכן וזכאים לקצבאות ולהטבות אחרות).

...

משכך ומשהוראות החוק והתקנות ברורות, לא הוכחה אפליה פסולה ואין לפנינו השגה על חוקתיותם, אין מנוס מדחיית הערעורים חרף ההבנה לליבם של המערערים.

סוף דבר – לצערנו, חרף הרצון הטוב, אין בידינו, בגדרי המסגרת החוקית הקיימת, לקבל את הערעורים.

שני הערעורים נדחים.

בתי הדין המינהליים שליד בית משפט השלום ירושליםועדת ערעור על פי חוק נכי המילחמה בנאצים תשי"ד – 1954 ו"ע 17631-02-23 ל"ב נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר בפני כבוד השופט, סגן הנשיא אמיר דהאן – אב בית הדין ד"ר עקיבא נחשון - חבר בית הדין גב' עדנה גרוס – חברת בית הדין מערערת ל"ב ע"י ב"כ עוה"ד וייצמן-ביטון משיבים הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר ע"י ב"כ עוה"ד שרה שהם ושלומית הרץ פסק דין

הבקשה התקבלה ונפסק למערערת מענק שנתי על פי חוק הטבות לניצולי שואה תשס"ז – 2007.

משנקבע דיון בפני הרכב בית הדין, ויתרה המדינה על חקירתה של המערערת וב"כ הצדדים הסתפקו בחידוד, העשרה וחזרה על טענותיהם המנויות מעלה בכתב ובעל פה. מפני מידת הקיצור הנדרשת אין כאן המקום למנות את כל האסמכתאות העובדתיות והמשפטיות שהביאו ב"כ הצדדים (בשקידה בכשרון ראויים להערכה) לדבריהן.

...

פסק דין הוא בבחינת "מועט המחזיק את המרובה" [ויקרא רבה ח' ג] ולפיכך מצאנו לסכם את טענות המדינה כך : לכתחילה הוכרה המערערת לפנים משורת הדין ואף בניגוד לדין שכן הייתה עובדת אזרחית במסגרת המאמץ המלחמתי לא לוחמת ואפילו לא חיילת ומשכך יש מקום לעיין מחדש בהחלטה להכיר בה. החוק אינו מקנה זכויות לתגמול רטרואקטיבי, וביטול ההתיישנות שבוצע בו בחוק נכי המלחמה בנאצים (ביטול הגבלת מועדים בהגשת בקשה לתגמול) (הוראה מיוחדת) התש"ס 2000 אוּזַן במפורש ומראש עם הכלל החלוט הקובע שלא יפסק תגמול רטרואקטיבי אלא מיום הגשת הבקשה בלבד.

ואלה הנימוקים : שאלת טיב שירותה של המערערת במלחמת העולם השנייה – שאלה שאיננה רלוונטית לערעור בית הדין מצא כי אין מקום לדון בטענת המדינה בעניין עצם שירותה של המערערת בצבא האדום בתקופה הקובעת .

המסקנה המצוינת בהלכת רע"א 4248-14 היא : "בדחותו בשנת 1978 את בקשת המשיב לתגמולים בלא שציין בפניו כי עומדת לו הזכות לעתור להארכת תקופת ההתיישנות על פי סעיף 32א, אינה עולה בקנה אחד עם רוחו של חוק הנכים ועם התכלית שאותה נועד חוק זה להגשים." .

טענות מתחום המשפט המנהלי אפליה : בית הדין מצא כי טענת אפליה אינה ממין העניין.

התוצאה היא כי אנו מקבלים את הערעור ומורים כי תאריך תחילת הכרתה של המערערת כמי שהשתתפה בלחימה בנאצים על פי החוק יעמוד על יום 18-02-15.