במסגרת פנייתו הודיע התובע על סרובו לחתום על כתב הוויתור;
ביום 11.4.2018 זימנה הנתבעת את התובע לשימוע, שנקבע ליום 16.4.2018, ובשל טענתה כי התובע ביצע עבירת משמעת חמורה, במסגרת ביצוע עבודות פרטיות בשם החברה שבבעלות בנו עידו, ובמהלך היותו בחופשת מחלה;
ביום 16.4.2018 נערכה פגישה בנוכחות התובע, ב"כ התובע, זאב ושבח.
] [21: ראו סעיף 10 לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 שקובע אימתי ישללו דמי מחלה לעובד, כדלקמן: "עובד שבתקופת מחלתו עבד למעשה בשכר או בתמורה אחרת לא יהיה זכאי לדמי מחלה עקב אותה מחלה, ואם כבר שולמו, רשאי המעסיק או קופת הגמל, לפי הענין, לתבוע החזרתם או לנכותם מכל סכום שהם חבים לעובד".]
ראו למשל הדברים הבאים שצוינו בעיניין מוחמדוב[footnoteRef:22]: [22: דמ"ש (ת"א) 2494/10 מוחמדוב – מסורי (ניתן ביום 22.7.2013).
דא עקא, שהתובע סרב באופן מודע שלא להענות לדרישתה, ולכן היא קזזה משכרו האחרון את שווי עלות שימוש הרכב בגין התקופה שבה הרכב לא הושב לה.
לשיטתנו, גם רכיב התביעה הנ"ל דינו להדחות, ולו מחמת הטעם כי הוא מבוסס הנחות יסוד שאינן מקובלות עלינו, וכשכבר נדחו על ידינו במהלך פסק הדין.
]
כלומר, לא רק שהתובע השיב למכתב הנתבעת רק 21 ימים לאחר שהוא נשלח לו, אלא שניתן לראות כי התובע אכן החזיר את הרכב של הנתבעת, זמן רב לאחר המועד שעליו מבוססת העילה הנוכחית (שהרי, עילה זו מבוססת על הטענה כי התובע היה זכאי להשתמש ברכב עד ליום 8.5.2018).
...
לסיכום החלק הנוכחי – לאור כל האמור והמפורט בחלק זה של פסק הדין, תביעתו של התובע להפרשות על חשבון תגמולים, משכורת חודש 4/2018, דמי הבראה והחזר קיזוזים מהשכר, דינן להידחות במלואן.
סוף דבר
לסיכום – לאור כל האמור לעיל, תביעתו של התובע להידחות ביחס לכלל רכיביה וכלל עילותיה – פיצויים בגין אי-עריכת שימוע, פיצויים בגין עוגמת נפש, בונוסים, הפרשות על חשבון תגמולים, משכורת חודש 4/2018, דמי הבראה והחזר קיזוזים מהשכר.
התביעה מתקבלת ביחס לפדיון חופשה, ולגבי חלק מזערי ביותר – 93.2 ₪ מתוך תביעה בהיקף של 338,976 ₪.
