דרישה לתשלום הפרשי שכר דירה מבעל דירה

במסגרת תפקידה הועסקה המבקשת בהקף משרה מלא, בשעות נוספות, בערבי חג, בחגים ובסופי שבוע וחרף האמור הישתכרה סכומים זעומים הנעים בין 650-850 ₪ לחודש בלבד, תוך שהובטחה לה לטענתה תוספת בשיעור 50% משווי הנכסים המצטברים של המשיב 1 בין השנים 2011-2017 הנאמדים בסך 38,400,000 ₪; לחלופין, ביקשה המבקשת לקבל הפרישי שכר וזכויות סוציאליות בהתאם לשכר חודשי בסך 20,000 ₪.

עוד צוין בבקשה, כי למבקשת אין בן זוג; שכרה במחצית השנה האחרונה עמד על כ- 800 ₪ בחודש; המבקשת מקבלת מזונות מהמוסד לביטוח לאומי בסך 3,120 ₪ בחודש וסיוע בשכר דירה ממשרד השיכון בסך 1,170 ₪ לחודש; אין בבעלות או בשימוש המבקשת כלי רכב.

המבקשת לא עומדת בנטל הנידרש להוכחת העידר יכולת כלכלית: המבקשת מקבלת כספים במירמה מהרשויות השונות; כך בשלב מסוים נולדה למבקשת ולמשיב 1 בת משותפת והמבקשת עברה להתגורר אצל המשיב 1 אולם המשיכה להצהיר במשרד השיכון שהיא מתגוררת ללא בן זוג ולפיכך קיבלה סיוע בשכר דירה שלא כדין; המבקשת מסרה לידי משרד השיכון חוזי שכירות מפוברקים על מנת להמשיך ולקבל סיוע בשכר הדירה; המבקשת דיווחה לביטוח הלאומי שהיא מתגוררת בדירת אביה החסוי ברחוב פבזנר 47 חיפה, האמורה לשמשה לטפול בו, אולם בפועל המבקשת משכירה דירה זו ומקבלת דמי שכירות בסך 2,500 ₪ שכלל אינם מדווחים לאפוטרופוס הכללי מזה מספר שנים והמבקשת עושה בכספים אלו כבשלה; המבקשת מקבלת כספים רבים מרשויות שונות הן לחשבונה והן לחשבון הבנק של אביה ונוהגת בהם כבשלה; המבקשת מקבלת כספים מדירה נוספת של אביה החסוי בכפר יונה המושכרת לצדדים שלישיים ודמי השכירות משולמים למבקשת במזומן ואינם מדווחים לרשויות; המבקשת רכשה דירה אותה רשמה על שם אחיה תושב החוץ, אשר הצהיר בעצתה, כי הוא תושב הארץ, במטרה להיתחמק מדיווח לרשויות השונות המעניקות למבקשת קיצבאות שונות בשל מצבה האישי והכלכלי; דמי השכירות מופקדים בחשבון הבנק של אחי המבקשת המנוהל על ידה; למבקשת כרטיס אשראי על שמה שחיובו נפרע מחשבון הבנק של אחיה המנוהל על ידה.

...

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה ולפטור את המבקש מתשלום אגרה.

יחד עם זאת, מתוך התחשבות במצבה האישי של המבקשת ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 12(ו) לתקנות האגרה, המבקשת תשלם את האגרה לשיעורין, בחמשה תשלומים שווים ורצופים, כאשר מועד פירעון התשלום הראשון ביום 21.7.19 ובכל- 21 לחודש בארבעת החודשים העוקבים.

סכום התביעה הסתכם בסך של 28,777 ש"ח. בית הדין האיזורי ניתח את המבחנים לקביעה האם היתקיימו יחסי עבודה בין המבקש לבין המשיבים והגיע לכלל מסקנה הבאה: "התרשמתי כי התובע השתמש בציוד שלו, נתן שירותים במקומות נוספים, לא הייתה לו תלות כלכלית בעבודתו בבניין והוא היה עצמאי בבצוע עבודתו ובימים בהם הגיע לבצעה. לאור זאת, אני סבורה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי היתקיימו יחסי עובד-מעסיק בינו ובין הנתבעים". משכך, התביעה נדחתה והמבקש חויב לשאת בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 3,000 ש"ח. בבקשת רשות העירעור מעלה המבקש שורה ארוכה של פגמים שנפלו לגישתו בפסק הדין ובהם בין היתר ההמנעות לפסוק בעילת התביעה של תשלום הפרישי שכר.

עם זאת דומה, כי טענתו העיקרית של המבקש נובעת מהתוצאה השונה של הליך נוסף שניהל המבקש כנגד נציגות בנין משותף ובעלי דירות בגבעתיים בו הגיע בית הדין האיזורי לתוצאה שונה והכיר בקיומם של יחסי עבודה באותו בנין (ד"מ 43515-0-18; להלן – ההליך הנוסף), הגם שהתשתית העובדתית בהליך הנוסף "זהה כימעט לחלוטין לכתב התביעה בעניינינו". המבקש מוסיף וטוען ל"מסה קריטית של סתירות, פרכות ואי דיוקים של המשיבים .

מבלי להדרש למלוא נימוקי בית הדין האיזורי ולהתמודד עם מכלול הטענות שהועלו בפניו, אציין כי אין לשלול את האפשרות לפיה המבקש, אשר קבע מתי יבצע את עבודתו שלא דרשה פקוח, אכן ניהל עסק למתן שירותי ניקיון וגינון לנציגות בתים משותפים בגדריו בחר, אך לא חויב, לתת את שירותיו בעצמו (הגם שבעת העדרות של כשנתיים, לפי קביעה עובדתית של בית הדין האיזורי שהמבקש חולק עליה, הוחלף על ידי בנו), כך שלא היתקיים הפן השלילי של מבחן ההישתלבות.

...

סכום התביעה הסתכם בסך של 28,777 ש"ח. בית הדין האזורי ניתח את המבחנים לקביעה האם התקיימו יחסי עבודה בין המבקש לבין המשיבים והגיע לכלל מסקנה הבאה: "התרשמתי כי התובע השתמש בציוד שלו, נתן שירותים במקומות נוספים, לא הייתה לו תלות כלכלית בעבודתו בבניין והוא היה עצמאי בביצוע עבודתו ובימים בהם הגיע לבצעה. לאור זאת, אני סבורה כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינו ובין הנתבעים". משכך, התביעה נדחתה והמבקש חויב לשאת בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 3,000 ש"ח. בבקשת רשות הערעור מעלה המבקש שורה ארוכה של פגמים שנפלו לגישתו בפסק הדין ובהם בין היתר ההימנעות לפסוק בעילת התביעה של תשלום הפרשי שכר.

דיון והכרעה לאחר בחינת פסק הדין, בקשת רשות הערעור וכלל חומר התיק, הגעתי למסקנה לפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא קבלת תשובת המשיבים.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

השנייה, מכירת הדירה של התובעת ורכישה של דירה אחרת, מתאימה, בעלות של כ- 594,000 ₪ ובתוספת הפרש שכר דירה בגין תקופה שעד לבצוע ההחלפה.

מכאן כי חודש אחד נדרשו התובעים לממן שכר דירה מלא עד למציאת שוכר לדירתם ומאז משולמת תוספת של 2,000 ₪ כל חודש בגין המגורים בדירת הבן.

...

מקובלת עליי טענת הנתבעות כי מדובר בנזק מיוחד המצריך ראיות של ממש.

איני מקבלת את טענת הנתבעות.

סוף דבר ראיתי לקבוע את שיעור ההפיצוי לתובעת בגין נזקיה תולדת התאונה בשיעור של - 2,132,430 ₪.

בנוסף על הסעדים המפורטים לעיל נטען כי על הנתבע לפצות את התובעות בשל עוגמת הנפש שנגרמה להן כתוצאה מהתנהלות הנתבע במסגרת הייצוג המשפטי בסכום של 50,000 ש"ח. התביעה שכנגד הנתבע הגיש מצדו תביעה שכנגד בסכום של 308,656 ש"ח, במסגרתה טוען התובע שכנגד כי הנתבעים שכנגד לא שילמו לתובע שכנגד את מלוא שכר הטירחה שהתחייבו לשלם מכוח הסכם שכר הטירחה .ולכן הוגשה תביעה לתשלום הפרישי שכר טירחה מוסכם ו/או תשלום שכר ראוי וכן פיצוי בגין עוגמת נפש ונזקים נוספים, על פי הפרוט שלהלן: חלקם של הנתבעים שכנגד בשכר הטירחה לתובע שכנגד – בכתב התביעה שכנגד הוצגו על ידי התובע שכנגד 2 חלופות לחיוב בשכר הטירחה, תשלום של 76,793 ש"ח לפי הסכם שכר טירחה שנחתם בשנת 2007 ,זאת לאחר קזוז חלקם היחסי של הנתבעים בסכום ששולם לתובע שכנגד, או תשלום שכר ראוי בהתאם לשעות העבודה שהושקעו על ידי התובע שכנגד בסך של 33,678 ש"ח, לאחר קזוז התשלום ששולם על ידי הנתבעים שכנגד מתוך שכר הטירחה הכולל שקבל התובע שכנגד.

לאחר שמיעת העדויות מכאן ומכאן ובחינת הראיות מטעם שני הצדדים שהוגשו לבית המשפט, מסקנותיי בנוגע לטענות התובעים הן כי כל ההסכמות שהתקבלו על ידי נציגות הבית המשותף מחייבות את התובעים, למעט הסכמות הועד בנוגע לתשלום שכר הטירחה על פי ההסכם משנת 2007, שלגביו שוכנעתי כי לא נימסרה הודעה לתובעים שכן קולנשר העיד שלא נשלחו הודעות ולא נעשה שתוף של בעלי הדירות בעיניין זה , כך שלמעשה הוא נודע לתובעים רק בדיעבד.

גם פסק הדין של המפקח על המקרקעין עליו מסתמכים התובעים על מנת להוכיח כי אינם מחויבים להסכם שכר הטירחה משנת 2007, קובע באופן מפורש כי התובעים מחויבים כלפי הועד בהיותם חלק מבעלי הדירות במסגרת פרויקט ההריסה והבניה מחדש של הבניין ובמסגרת התחייבויות אלה ניתן לכלול גם את חובתם לשאת בעלויות שנדרשות לצורך הפרויקט כפי שנשאו בהם גם יתר בעלי הדירות בעלויות אלו.

...

משכך, אין מקום לדון בפיצוי בגין רכיב זה ויתרה מכך ,חלק מהטענות ייתכן והיו מבססות נזק ממשי שנגרם לנתבע, לו היו נתמכות בראיות, אולם לא שוכנעתי כי פיצוי בגין עגמת נפש הוא הראוי בנסיבות העניין.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה העיקרית והתביעה שכנגד במלואן.

לאור תוצאה זו, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת באי כוחו.

סכום ההפרשים המצטברים בחודשים אלה לעומת דמי השכירות המלאים של 3,200 ש"ח לחודש הוא 3,950 ש"ח. האם התובעת ומר קלוגר הסכימו לפטור את הנתבעים לצמיתות מתשלום ההפרשים המצטברים הללו? הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) העידה בדיון הראשון כך: "אני שלמתי לפאני [אחות התובעת] כל חודש. ... הגענו להסכמה שבתקופת הקורונה שכר הדירה יורד ל-2,500 או 2,600, ולא סוכם שנחזיר את ההפרש אף פעם. לוח התשלומים שצורף לכתב התביעה [ת/1] מייצג את ההסכמות בין הצדדים. למשל שולמו 3,000 ש"ח [במקום 3,200] ביולי 2020, אז זאת הייתה ההסכמה אז, בגלל שחזרתי לעבודה לאט לאט אחרי הקורונה, ולא נדרשנו להחזיר את ההפרש. ... סמכתי באופן מלא על הרישומים של התובעים". מנגד, התובעת העידה: "כשהורדנו את השכירות ל-2,500 ש"ח, זה כדי לבוא לקראתם. דיברנו על חודש אחד ואמרנו שנראה מה יהיה בהמשך. על הפער בין 3,200 ש"ח לבין 2,500 [כלומר על השאלה אם הנתבעים יידרשו לשלם את הפער הזה בעתיד - ר.ג.] לא דיברנו באותו זמן. התחלנו לדבר על הפער כעבור שנה, כשהם חזרו לשלם 3,200 ש"ח החל מיוני 2021. בעלי כבר לא היה בחיים. אז אמרתי שבהדרגה ישלמו את ההפרש. הדרישה הראשונה לתשלום ההפרשים הייתה רק אז. לא לחצתי וככה זה נשאר". משתי העדויות עולה שלמעשה נותרה בין הצדדים עמימות בשאלה מה בדיוק הוסכם ביניהם בסוגיית תשלום עתידי של ההפרשים.

...

ומכל מקום, מאחר שבסופו של דבר בוצע שיפוץ בפועל (התובע העיד שעלותו הסופית הייתה כ-150,000 ש"ח, ומתוכם יש לו קבלות על כ-80,000 עד 90,000 ש"ח), הרי שאין עוד ערך להצעת המחיר, כשניתן להביא ראיות על העלויות המפורטות והמדויקות הלכה למעשה.

בנסיבות אלו, ובזוכרנו כי מלכתחילה ההכרעה ברכיב זה נעשית בהיעדר התייצבות הנתבעים בדיון הרלוונטי ולכן על יסוד כתב התביעה ונספחיו, החלטתי להעמיד את נזקי התובע בהקשר זה, בדרך של אומדן כללי על סמך מכלול הראיות ומיטב נסיוני, על 10,000 ש"ח. התוצאה בסיכום הסכומים שנפסקו לעיל, על הנתבעים לשלם לתובעים 23,346 ש"ח, ועל כך יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה (16.2.22) ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, הנתבעים ישלמו לתובעים החזר בגין האגרה בסך 338 ש"ח, וכן הוצאות נוספות בגין ההליך - שהיה כרוך בטרחה רבה עבור התובעים ובזלזול מצד הנתבעים (כגון בשל אי התייצבותם לדיון האחרון) - בסך 1,800 ש"ח. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעים, אחרת הם יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.