דרישה לתשלום ארנונה על דירה במלון

כמו כן, טוען התובע כי החובה להעמדת יחידות הדיור נובעת מן התב"ע החלה על המבנה וכי ההלכה שנקבעה בעע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (7.12.2006) (להלן: "הילכת אי התכלת") מחייבת גם את הנתבעים שכן נקבעה בה שהוראות התב"ע לענין דירות כגון הנדון דנן לא יחולו על דירות שנרכשו לפני 9.12.99, אך מכיון שהדירות בעיניינו נרכשו בשנת 2011 יש להחילן עליהן.

רו"ח ארסבן טען כי יש לחלק את התשלומים ולהבחין בין תשלום קבוע עבור כל ההוצאות המלונאיות ותשלום שבעלי הדירות נדרשים לשלם כאשר הם שוהים ביחידת הדיור מעבר לתקופה של שלושת החודשים המותרים להם.

הנתבעים טוענים מנגד כי כאשר הועברו היחידות למאגר המלונאי נגרם להם נזק שלא תוקן על ידי חברת הניהול; כי מעולם לא שהו ביחידות הדיור מעל לעשרה ימים לא כל שכן שלא מעבר למיכסת הימים של 90 יום; כי לא שהו בדירות אלא שמרו עליהן מנזקים כיון שמנעוליהן הושחתו מספר פעמים; כי חלק ניכר מהדירות במלון לא הועבר בהתאם להסכם שבעוד הדירות שלהם הושכרו תדיר; כי מעולם לא השכירו את היחידות באופן עצמאי וזאת בנגוד מוחלט ליתר בעלי היחידות; כי חברת הניהול עושה מפלה בינם לבין בעלי יחידות נוספים; וכי מעולם לא קיבלו תשלום בעבור השכרת הדירות.

במהלך ינואר 2016 אנו מחייבים תשלום קבוע, זה 136 ₪ לדירה גדולה ו- 115 לדירה קטנה, הסכום המקורי כשהגענו היה 165 לדירה גדולה ו- 135 לדירה קטנה, אחרי חצי שנה ראינו שזה גבוה, הורדנו 135 לדירה גדולה ו- 115 לדירה קטנה כשהתשלום כולל וזה במהלך תקופת הנאמן מינואר 2016 והלאה עד שמסרה את הדירה לדעתי ב- 14.12.16, חוייבה בסכום והסכום התפצל לכמה דברים שכוללים מים, חשמל, ארנונה שימוש בחדר נקיון ארוחת בוקר שימוש בחדר כושר.

...

לאחר שדחיתי טענה מהותית של הנתבעים בדבר העדר היריבות אני סבור כי עצם העלאתה, לצד העלאת טענות קיזוז אשר לא היה מקום להעלאתן בהליך שלפני – לפחות בחלקן, מלמד על נסיון הנתבעים לחמוק מתשלום בכל אמצעי, לברות בטענות שאין בהן ממש ושאינן עולות בקנה אחד עם התנהלותם, הגם שאינני משוכנע כלל כי אכן אין להם חוב כלשהו, אלא שזה לא הוכח.

סבורני כי התנהלות זו אינה מהווה מודל של תום לב ויש לקחתה בחשבון בעת פסיקת ההוצאות.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה אך בשים לב לאמור ישא התובע בהוצאות הנתבעים בסכום מופחת של 5,000 ₪.

התובעים תובעים: החזרת 11 ההמחאות שנתנו + שיק ביטחון; החזר יחסי של דמי השכירות + הארנונה לחודש 09/17; החזר שכר דירה – 1000 ₪ +ארנונה בסך 106 ₪; החזר על פינוי הנכס והובלת התכולה בעלות של 1,550 ₪; תשלום על ניקיון יסודי לחפצים שנדרשו לעשות, בדירה; החזר כספי על 4 ימי חופש שלקחו – 1,500 ₪.פיצוי בגין עוגמת נפש; סה"כ- 20,000 ₪.

לטענתו, מיד לאחר קרות הארוע, דאג כי יחלו בעבודות שקום הנזקים לרבות בניית לוח חשמל חדש, צביעת הדירה וניקיונה ואף הציע לתובעים כי ישהו, על חשבונו, במלון או בדירה אחרת של חברת אברהם ח.בנייה ופיתוח בע"מ. בחודש 09/14 הדירה עברה שפוץ כללי אשר כלל כאמור שפוץ של לוח החשמל.

ביקש לבטל ההסכם ודרש פיצוי בסך 5000 שח. כתגובה- ביקש הנתבע מהתובעים שיעלו על הכתב א מבוקשם בכל הנוגע לעזיבת הדירה על מנת לקבל היתייחסות החברה.

...

משארע אירוע שכזה של שריפה, שבמהלכו נגרמה לטענת התובעים טראומה לאשת התובע, היה מצופה שהנתבע יבין את הנסיבות האמורות ויתחשב בתובעים, אך גם היה מצופה שהתובעים אם רצו לעזוב את הדירה, לא יציבו דרישות לפיצויים בלתי אפשריים, דבר שגרם להקצה מצדו של הנתבע, ובסופו של דבר, לסכסוך ולתביעה דנן.

אשר על כן תוצאת פסק הדין היא כי הנתבע ישלם לתובעים את הסך של 3,600 ₪ בצרוף אגרת בית המשפט ששולמה כנגד קבלה ואשר סכום זה ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית בזאת על פי פסק הדין.

על רקע העובדה כי הדרישה האחרונה לתשלום דמי ארנונה נשלחה לעותר ביום 22/04/18 כשמועד תשלומה מיידי, וכל יתר דרישות התשלום לשנים 2011-2017 מוקדמות אף יותר, ולמעשה חלפו יותר מ- 5 חודשים ממועד המצאת דרישת התשלום האחרונה עד להגשת העתירה, אין פלא כי המשיבה טענה לשהוי ולאיחור בהגשת העתירה.

סעיף 1 לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע בסעיף ההגדרות כי "מחזיק" הנו "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון". לנוכח הגדרת המונח "מחזיק" בפקודת העיריות ולאור העובדה כי בפועל בנו וכלתו של העותר הנם בבחינת מחזיקים בנכס, והם אינם מחזיקים בנכס מגורים אחר, לא נודעת משמעות לעובדה כי בנו וכלתו של העותר לא נרשמו בחוזה השכירות כשוכרים.

הוראת סעיף 9 לחוק האזרחים הותיקים קובעת כדלקמן: "(א) אזרח ותיק זכאי להנחה בתשלומי ארנונה החלים על הדירה המשמשת למגוריו; עלה שטח דירת המגורים על 100 מ"ר, תנתן ההנחה רק לגבי 100 מ"ר.

...

לאור האמור לעיל, סבורני כי המשיבה קיימה אחר הוראות הדין והפסיקה הנוהגת, אם לא נהגה כלפי העותר לפנים משורת הדין, ובכל מקרה החלטותיה של המשיבה הינן במתחם הסבירות.

לא עלה בידי העותר להצביע בטיעוניו על פגם בהחלטותיה של המשיבה, כגון חוסר סמכות, שיקולים זרים או סטייה מהדין, ומשכך סבורני כי אין מקום להתערב בהן.

סוף דבר לאור כל האמור, דין העתירה להידחות.

הפטור מדבר על "בנין" ולאו דוקא על דירת מגורים.

כפי שנקבע "המונח בנין הנו מונח רחב ביותר, הכולל מבני מגורים, משרדים, בתי עסק, בתי מלון וכדומה". על כן, גם אם ביניין אינו ראוי לשימוש לצרכי מגורים אין לומר כי בהכרח ייהנה הוא מפטור.

סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על ארנונה כללית) תשל"ו – 1976 (להלן "חוק הערר") מסמיך את ועדת הערר לידון בנושאים הבאים: (1) הנכס שבשלו נידרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השמוש בו;(תיקון מס' (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריו94 (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

...

אני נעתרת לבקשה, מבטלת את פסק הדין בעניינה של העותרת 4.

לגופו של עניין, דוחה העיריה את הטענה שנכס הנמצא "ברמת מעטפת" מוביל אוטומטית למסקנה כי מדובר בנכס שאינו ראוי לשימוש ואינו חייב בארנונה.

סוף דבר לאור האמור אני דוחה את העתירה .

בתחילת שנת 2020 נשלחה למערערת דרישה לתשלום ארנונה עירונית לעריית חיפה על סך כולל של 2,550,719.94 ש"ח. בדרישת התשלום צוין כי המערערת מחויבת על החזקת נכס בסווג "עסקים אחרים" ועל כן נדרשה המערערת לשלם ארנונה על שטח המיגרש על פי התעריף הקבוע לקרקע תפוסה בעסקים אחרים.

כך ישנן הגדרות לנכס המשמש לבנק, לבית קולנוע, למבנה חקלאי, למלון דירות ועוד.

...

כשלעצמי סבורני ששיקול זה אינו בעל משקל מועט כל עיקר, כיון שאין לטעמי להלום כי הרשות לא תתאמץ לעשות לסיווג ספציפי הוגן, ותקל על עצמה ועל כיסה בסיווג שיורי ששיעורו גבוה יותר.

סוף דבר בשים לב לכל האמור עד כה, אני דוחה את הערעור על כל חלקיו.

המערערת תשלם למשיבה הוצאות ההליך בסך כולל של 7,500 ₪.