בא כוח המשיב 1 הוסיף כי שגה בית המשפט המחוזי שלא שחרר את המשיב 1 לחלופת המעצר שהוצעה במוסד הטיפולי, שכן במקרה אחר שנדון בבית משפט זה שוחרר נאשם ברצח לאותו המוסד; וכי קיימות בתיק ראיות מזכות חסויות המהוות כירסום בראיות התביעה.
בעשותו כן נידרש בית המשפט לאזן בין זכותו של הנאשם – אשר עדיין עומדת לו חזקת החפות – לחירות, לבין האינטרסים בדבר שמירה על בטחון הציבור ותקינות ההליך הפלילי (ראו למשל: בש"פ 3434/15 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 5 (26.5.2015); בש"פ 5113/14 מדינת ישראל נ' אדינייב, פסקה 13 (3.8.2014)).
...
אין מחלוקת כי המשיבים מצויים במעצר תקופה ארוכה ביותר – למעלה משלוש שנים – ועל ההשלכה של חלוף הזמן על נקודת האיזון עמד חברי השופט י' דנציגר בעניין דלו:
"בנסיבות אלה אין חולק כי המשיבים נתונים במעצר מאחורי סורג ובריח מזה זמן רב ביותר, ואין להקל בכך ראש. יחד עם זאת, נדמה שזוהי תוצאה בלתי נמנעת בנסיבות העניין, לנוכח מורכבותו של התיק הנלמדת ממספר הדיונים שהתקיימו בו, כאשר עד כה התנהלו 63 דיוני הוכחות בתיק העיקרי, מתוכם 52 דיוני הוכחות במסגרת פרשת התביעה ו-11 דיוני הוכחות במסגרת פרשת ההגנה, כשלפנינו עוד חמישה דיוני הוכחות הקבועים לחודש הקרוב להמשך שמיעת פרשת ההגנה. סבורני כי ההתקדמות בתיק העיקרי, בשים לב למורכבותו, מניחה את הדעת, ואכן לא בכדי אין בפי באי-כוח המשיבים השגות על קצב התנהלות ההליך.
הדברים יפים גם לעניינו של המשיב 2, וסבורני שמדובר בשוני רלוונטי בין המשיבים לבין הנאשם 3, אשר שומט את הקרקע תחת טענת האפליה.
סוף דבר: בהינתן קיומו הסדור של המשפט, אשר שמיעת הראיות בגדרו עומדת לפני סיום; מסוכנותם הרבה של המשיבים; והעדר חלופת מעצר אפקטיבית שהיתכנותה נבחנה אך לאחרונה (בכפוף להכרעה בהליכי הערר הנזכרים), סבורני כי אין מנוס מהארכת מעצרם של המשיבים.
הבקשה מתקבלת אפוא.
