דרגת נכות 5% בגין הגבלת תנועות מינימלית בצוואר

הועדה הרפואית קבעה למערער נכות צמיתה משוקללת בשיעור 9.75% מיום 1.10.20, בגין הליקויים הבאים: 5% בגין שבר בחוליה, לפי פריט ליקוי 37(8)(א), 5% בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני, לפי פריט ליקוי 37(7)(א) במחצית.

בניסיון לבדקו בעמידה, הכיפוף הוא מינימאלי עפ"י מבחן שאובר היה 4 ס"מ טווח.

היצרות במרווחים בין 5-6C ובין 1D-7C. בצלום ע"ש מותני מיום 20.11.17 – קיבוע של ע"ש מותני בין חוליות 5L-1S. MRI מ- 16.6.20 – לורדיזוס מותנית שמורה – קיבוע בין חוליות 5L-1S. בעיון בדו"ח מיון מיום התאונה נרשם בבדיקה קלינית ללא הגבלה בתנועות צואר והגב, וצילומים אין עדות לנזק חבלתי גרמי.

הועדה בהיתחשב בעובדה שניתנו אחוזי נכות של 5% על הגבלה בתנועה ו- 5% על שבר בחוליות, שלדעת הועדה לא קיים, ולאור עברו בגין תאונה קודמת, כאבי גב תחתון במשך שנים קודם לארוע וההיצרות שתוארה, הייתה קיימת כבר סמוך לתאונה ולא בעקבותיה, מסתפקת הועדה בדחיית הערר".

הואיל ומדובר בהחלטה חלוטה, הועדה דנן לא שינתה קביעה קודמת זו. הועדה הותירה על כנה את החלטת הועדה הרפואית מדרג ראשון, אשר קבעה למערער נכות צמיתה בגין הגבלה בתנועות הגב ושבר בחוליות, ובכך הטיבה עם המערער.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכתב הערעור ובכתב התשובה, בפרוטוקולי הוועדה ובכלל החומר המונח לפניי, ולאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות ואין מקום להתערבות בית הדין בהחלטת הוועדה.

נדחית טענת המערער שהוועדה לא ביצעה בדיקה קלינית מקיפה.

דין הטענה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור, הערעור נדחה.

המומחה העריך את נכותה של התובעת בגין הפרעה קלה בתפקודי הזכרון והקשב, בשיעור של 10% לפי סעיף 29(11) חלקי למבחני הנכות שמכוח תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1965 (להלן: "מבחני הנכות").

בגין מיגבלות אלה העריך המומחה את נכותה של התובעת בשיעור של 5%, בגין הגבלת תנועה בעמוד השידרה הצוארי, לפי סעיף 37(5)(א) חלקי ומותאם למבחני הנכות ו- 0%, בגין הגבלת בתנועות הכתף, לפי סעיף 41(4)(א) למבחני הנכות.

ואפילו אם לא, ברור כי חלק נכבד מאד מן הנכות הצוארית נובע מן התאונה הקודמת, באופן שהנכות בגין התאונה דנן הנה ממש מינימאלית ומתבטאת בשברירי נכות בלתי מורגשת.

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים שלא לייחס משקל או ערך ראייתי לחוות דעת המומחה.

לכן לתקופה בת שלושה חודשים מיום התאונה, יש לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה. מקובלת עליי טענת הנתבעות כי בנסיבות תיק זה, אין זה פלא כי התובעת נעזרת לעזרה בשכר, שכן כפי שעלה מעדותה היא יוצאת לעבודה וללימודים לשעות ארוכות ויש מישהי שמגיעה ומטפלת בילדים בכל אותן שעות, לרבות שעות הערב.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ולנוכח כל דברי שלעיל, הרי שהשפעת הפגיעה בתאונה על הימשכות הלימודים בטלה בשישים ולא מצאתי לפסוק פיצוי בגינה.

סוף דבר ראיתי להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעת מן הנתבעות בגין פגיעתה בתאונה מיום 31.10.05, על סך של – 587,000 ₪ במעוגל.

המבקש הגיש ערר על החלטת הוועדה הרפואית לפני וועדת העררים של המל"ל ואף זו דנה בשתי התאונות יחדיו בשני פרוטוקולים נפרדים וקיבלה את הערר באופן חלקי עת קבעה כי נותרה למבקש נכות בשיעור של 5% בגין פגיעה בעמ"ש מותני כתוצאה מהתאונה הראשונה בלבד.

וזו לשון החלטת ועדת העררים, כך בסע' 10 לפרוטוקול התאונה הראשונה (נספח ח 1 לבקשה) צוין – "עמ"ש צוארי – לא נותרה מיגבלה המקנה אחוזי נכות.

עמ"ש מתני – התובע סובל מהגבלה קלה מאוד בגינה יקבע נכות בשיעור של 5% לפי סע' 37 (7) א במחצית" ואילו בסע' 10 לפרוטוקול התאונה השנייה (נספח ח' 2 לבקשה) צוין – "עמ"ש צווארי – לא נותרה נכות.

הבהרת הוועדה כי היא מייחסת את הגבלת התנועות המינימאלית לתאונה הראשונה בצרוף תוצאות הCT די בהן לשמש בהסבר המניח את הדעת לקביעתה ולייחוס הנכות לתאונה הראשונה דוקא.

...

דין הערעור להתקבל.

אף שעל דרך הכלל ערכאת הערעור לא תתערב בהחלטות הועדה לעררים המורות על מתן היתר להבאת ראיות לסתור (בר"ע 7676/13 ספנייב רבו נ. הראל חברה לביטוח (2013); רעא 796/19 - פלוני נ' הפול- המאגר הישראלי לביטוחי רכב, (2019); ע"א 7295/16 פלוני נ' הפניקס החברה לביטוח בע"מ (2016)), דומה כי בנדון אין מנוס מלהתערב בהחלטת בית משפט קמא שכן בנדון, כפי שיובהר להלן, אין בנמצא כל טעם ממשי לחרוג מן הכלל האחר המורה כי מתן היתר להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל יעשה על דרך הצמצום ובמקרים חריגים בלבד (רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (8.4.2013); בר"ע 634/85 אבו עליון עודה נ' "רותם" - חברה לביטוח בע"מ) 1985)).

סוף דבר הבקשה מתקבלת.

לא בדק בדיקות שורשיות, חרף העובדה שמצא מיגבלה לא קבע אחוזי נכות, לא תיעד טווחי תנועה, אישר שהיה נותן 3% על הגבלה מינימאלית (עמ' 9) ובעניינו של התובע אכן נמצאה הגבלה בתנועה.

המומחה מעניק 2.5%-3% נכות כאשר מתרשם בתעוד רפואי שתומך בתלונות הנבדק ומסבלו.

במקרה דומה, בו "בצואר נמצאה הגבלה מזערית בסיבוב לשמאל כאשר שאר טווחי התנועות תקינים" אימץ בית המשפט את הערכתו של המומחה הרפואי כי יש לייחס לתאונה בגין הגבלה "מזערית" זו - נכות בשיעור 3% על פי הוראת סעיף 37(5)א- חלקית.

...

עיקר טענות הנתבעת בסיכומיה: יש לדחות את התביעה על הסף תוך פסיקת הוצאות.

לפני התובע עוד 29 שנות עבודה ועל כן אני סבור שנכון להעריך את נזקיו באופן גלובאלי כך שיביאו לידי ביטוי ירידה או פגיעה עיתית בשכרו במהלך יתרת שנות העבודה.

בהינתן שכר של 8,500 ₪ ונכות בשיעור 3%, אני סבור שנכון להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך הכולל הפסדי פנסיה של 25,000 ₪.

לא שוכנעתי בטענותיה לדחיית התביעה.

בהתאם קבעה הועדה דרגת נכות זמנית מיום 5.12.20 ועד ליום 31.3.22 בשיעור 10% בגין מצבה בעמוד השידרה הצוארי; דרגת נכות יציבה בשיעור 5% בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד השידרה הצוארי בתחולה מיום 1.4.22.

בסעיף מסקנות ציינה הועדה כך – "הועדה מקבלת את ערר המוסד וקובעת כי לא נותרה נכות הקשורה לתאונה הנדונה לא בצואר ולא בגב. מעיון במסמכים רפואיים ניצפו 3 ביקורים ובהם תלונות על כאבי צואר, טופלה בטיפולים שונים ואף צויין שהייתה הגבלה מינימאלית בצואר בביקור ב 2017 (2 ביקורים אחרים נרשמו ב2014). הועדה עיינה בחוות דעת דר תמיר מ 4.7.22 ולא מקבלת מסקנותיה מאחר שממצאי הבדיקה כיום שונות [צ"ל: שונים] בתכלית מאלה שתוארו בחוות דעתה." לאור זאת קבעה הועדה כי דרגת נכותה של המערערת היא בשיעור 0% בתחולה מיום 5.12.20.

...

אין בידי לקבל טענה זו, מן הטעם הפשוט שכאמור, במערערת לא נמצאו ממצאים המלמדים על הגבלה תפקודית והמאפשרים לקבוע לה דרגת נכות בעקבות התאונה.

סוף דבר לאור כלל האמור לעיל, הוועדה נימקה כדבעי מדוע היא מקבלת את ערר המוסד ודוחה את ערר המערערת, ולא נמצא לבית הדין שנפלה טעות משפטית בהחלטתה.

הערעור נדחה.