דקירת הבעל זיכוי או הרשעה

על פי הדו"ח הפתולוגי, המנוחה נרצחה וסיבת המוות הייתה הדקירה בצוארה.

לעניין בחינתן של ראיות נסיבתיות במסגרת בקשה למעצר עד לתום ההליכים נקבע "שניתן לעצור נאשם עד לתום ההליכים, גם כאשר כל הראיות נגדו הן ראיות נסיבתיות, ובילבד שמדובר בראיות בעלות עוצמה על פניהן, שמשתלבות זו בזו ויוצרות על פני הדברים מסכת ראייתית רצופה של עובדות שיכולות לבסס הרשעה. לצד זה, נקבע כי בשים לב לכך שמדובר בראיות נסיבתיות לכאורה שטרם עברו ב"כור ההיתוך" של ההליך הפלילי העקרי, הרי שיש לבחון האם הראיות הנסיבתיות לכאורה הנן בעלות עוצמה כזו המובילה למסקנה לכאורית ברורה בדבר סיכוי סביר להרשעה או שמא קיים הסבר חלופי הגיוני שעשוי להיתקבל בסופו של ההליך הפלילי" (בש"פ 3484/14 מדינת ישראל נ' חיימוב, 22.5.14, פסקה 23, בש"פ 6647/16 מדינת ישראל נ' עייש, 14.9.16).

בבוקר הרצח פנה המשיב לשכנת המנוחה באומרו "אימא נרצחה ואני לא עשיתי זאת". נמצא מניע אפשרי לרצח המנוחה, בשל קשיים כלכליים של המשיב, סרובה של האם לתת לו הלוואה נוספת וציפייתו של המשיב לזכות בחלק מירושתה.

בראיות אלה נימנו תצהיר של אשת המשיב ולפיו אף היא שמעה באוזניה את המנוחה אומרת שהיא אינה רוצה לחיות יותר לאחר מות בעלה; בדיקת פוליגראף פרטית שערך המשיב בה הצהיר שלא רצח את אמו ונימצא דובר אמת; ותצהיר בא כוחו של המשיב בארה"ב המתייחס לפעולות חקירה שונות שבוצעו בעיניינו של המשיב לאחר הארוע (מסירת טביעת אצבעות, DNA, מסירת מחשבו), להרשאה שניתנה למשיב לאחר הרצח לשוב לישראל, ולמכתב ששלח לרשויות החקירה האמריקאים ביום 11.6.12 המלין על התמקדותם במשיב ועל עניינים שונים שלא נחקרו או לא נחקרו כיאות.

...

לגוף הבקשה טוען המשיב כי בחינת הראיות שבידי המבקש, יחד עם ראיות נוספות שהציג במהלך הדיון, אינה מובילה למסקנה הבלעדית שהמשיב הוא שביצע את העבירה המיוחסת לו. עוד הוא טוען כי סמוך לאחר האירוע נחקר המשיב ע"י הרשויות בארה"ב, שיתף פעולה ואף המציא, לבקשתם, בדיקת פוליגרף שנערכה לו, ולאחר כל אלה הותר לו לצאת כחוק מארה"ב ללא כל הגבלה.

המבקש טוען כי מקבץ הראיות שהוצגו, שהינן ראיות נסיבתיות, מוביל למסקנה כי המשיב הוא אשר רצח את המנוחה ולאחר מכן הזעיק את כוחות ההצלה בניסיון לצייר את ההתרחשות כהתאבדות או כשוד שהסתבך.

מדובר, למעשה, בניסיון לשכנע כי גם על בסיס הראיות הקיימות ניתן להגיע למסקנה אחרת, זאת בהתבסס על טענות לאי מהימנות הראיות, מחדלי חקירה או פרשנות הראיות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לא ראיתי צורך לדון בבקשת המשיב במסגרת ההליך שלפניי, וסבורני שיש להותירה לדיון במסגרת ההליך העיקרי.

לאור האמור, אני מורה על מעצרו של המשיב עד למתן החלטה בעתירה להסגרתו.

אינן עבירות זהות, מפני שיש בכל אחת משתי העבירות לפחות יסוד עובדתי אחד שונה, שאיננו קיים בחברתה: כאן שולל הגנב את החזקה מן הבעלים נגד רצונו של זה; שם מוסר הבעל את החזקה בחפץ מרצונו, אם כי בהשפעת טענת השוא.

בנסיבות אלה, ובהנתן העובדה שדבר קיומו של היסוד העובדתי, קרי: מעשי דקירה שעלולים היו לגרום למותו של המתלונן, ורק "המזל המוסרי" לא הביא לתוצאה הקטלנית המסתברת ממעשים אלו, אינו שנוי במחלוקת, המסקנה היא כי היתקיימו בעיניינו של הנאשם גם היסוד העובדתי, וגם היסוד הנפשי, הנדרשים להרשעה בעבירה של ניסיון רצח.

לכן, אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון רצח שיוחסה לו בכתב האישום, ועם זאת לזכותו מהעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שיוחסה אף היא לנאשם, אולם היא נבלעת בעבירה החמורה יותר שבה ראינו להרשיע את הנאשם, וכך אציע לחברותיי לעשות.

...

סוף דבר סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, התוצאה היא כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי התקיימו בנסיבות שלפנינו כל הרכיבים הנדרשים לקיומו של היסוד הנפשי בעבירה של רצח בכוונה תחילה.

בנסיבות אלה, ובהינתן העובדה שדבר קיומו של היסוד העובדתי, קרי: מעשי דקירה שעלולים היו לגרום למותו של המתלונן, ורק "המזל המוסרי" לא הביא לתוצאה הקטלנית המסתברת ממעשים אלו, אינו שנוי במחלוקת, המסקנה היא כי התקיימו בעניינו של הנאשם גם היסוד העובדתי, וגם היסוד הנפשי, הנדרשים להרשעה בעבירה של ניסיון רצח.

לכן, אני סבור כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון רצח שיוחסה לו בכתב האישום, ועם זאת לזכותו מהעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שיוחסה אף היא לנאשם, אולם היא נבלעת בעבירה החמורה יותר שבה ראינו להרשיע את הנאשם, וכך אציע לחברותיי לעשות.

גם אינני חייב לתת תשובה לעצמי, שכן מטרתי בהכרעת דין זו היא להכריע האם לזכות את הנאשמים או להרשיע אותם, ולא לבדוק את שקולי המדינה.

העדה יהל דותן ראתה מרכבה בה ישבה ליד הנהג (בעלה; ראה הפסקה הבאה) את האמור רק בחלק הסופי שלו (עמ' 54, שורות 29-30); כל מה שהעידה הוא על כיוון נסיעת המזדה, למטה, לתוך השכונה, והקאיה, לכיוון ההפוך, בתום הארוע (עמ' 56), היא לא ראתה את האלימות, ואף לא את האנשים בכלי הרכב (שם).

הארכתי בתאור עדותו של מר ירון כהן ויחסו לבית המשפט לאמת, שכן המאשימה סבורה כי ניתן לסמוך על עדות זו. אך כל הרואה את תמצית העדות, כפי שהובאה לעיל, יגיע, בעצמו למסקנה כי על ירון כהן שאמרה מה שאמר כמפורט לעיל, וכי הוא נאשם בתיק האחר (ובנוסף לכך היתפאר עם ילדיו על הדקירות והאלימות כלפי הנאשמים, כעולה מהקלטת האזנת הסתר, כפי שיובא להלן בפסקה 186 ואילך), על אדם כזה לא ניתן לבסס הרשעה בפלילים.

...

לעניין הפרופורציה, שהוא התנאי השישי, סבור אני שהנאשמים נהגו על פי יחס מסתבר של סכנה מול הדיפתה, גם אם בני משפחת כהן נפגעו מבחינה בריאותית, פגיעה דומה היתה לנאשם 1.

לעניין חובת הנסיגה שגם היא הוזכרה על ידי ב"כ המאשימה, הגעתי למסקנה כי בעניין זה יש לקבל את עמדת הסניגור.

סיכום לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים, הגעתי למסקנה כי על פי המבחנים הקבועים בדין הפלילי לעניין ההרשעה, לא עמדה המדינה בנטל המוטל עליה להוכיח כי אשמתם של הנאשמים הוכחה מעבר לספק סביר.

בעת שיצאה מהרכב הגיע הנאשם למקום, אמר לה "מי את?" שלף סכין גדולה בעלת ידית צהובה אותה נשא על גופו, הניפה לעבר המתלוננת וניסה לידקור אותה.

ביום 26.7.22 בשעה 19:58 היתקשר בעלה של הדודה ודיווח כי הנאשם יצא בכיוון חוף הים, כדי "לנשום אויר". בעקבות הדיווח הגיע שוטר למקום מעצר הבית, והנאשם לא נמצא במקום.

בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את ערעור המבקש, זיכה אותו מגרימת חבלות, והרשיעו בתקיפה "סתם". כפועל יוצא מכך קיצר את עונשו והעמידו על 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

...

הנני מורה בזה בהסכמת הצדדים על תיקון טעות בהכרעת הדין, כך שבמקום עבירת התקיפה בה הורשע הנאשם, אני מרשיעו בעבירת ניסיון תקיפה, לפי סעיפים 379 ו-25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

אשר לשאלת תחולת המאסר על-תנאי בגין עבירת אלימות מסוג פשע (אשר יופעל בשל הרשעתו בהחזקת סכין), מקובלת עליי טענת המאשימה לפיה בנסיבותיו של תיק זה, בו הסכין שימשה את הנאשם לביצוע עבירת אלימות, הרי שעצם החזקתה שלא כדין יצרה סיכון מפני התרחשות מעשה אלימות, משמע, עונה על הגדרת התנאי.

סוף דבר, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר בפועל.

אני מורה על הפעלת שני מאסרים מותנים, בני 10 חודשים ו-5 חודשים (ת"פ 59125-01-18, גזר דין מיום 9.10.18).

באישום השני נטען, כי בעקבות האירועים באישום הראשון, נעשה נסיון ליישב את ההדורים בין הנאשם לבין ילנה ועמוס חייק, בעלה (להלן: "המתלונן"), במסגרתו דובר על פיצוי שישלם הנאשם בגין הפציעה הנ"ל. הנסיון לא צלח.

עוד אוסיף,ובכל הנוגע לעדויות שנמסרו, כי אין בית המשפט בשלב זה עוסק בקביעת "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואף אינו עוסק בסיכום הראיות בתיק ובהכרעה באשמה.

בנו של המתלונן לא הכחיש כי תקף את המשיב עם קרש שהיה במקום, אך הוא הסביר כי מעשיו אלה בא בעקבות מעשיו של המשיב אשר ניסה תחילה לדקורו ומשלא הצליח הוא דקר את אביו המתלונן.

...

בגין האמור ייחסה המאשימה לנאשם את העבירות המפורטות ברישה החלטתי זו. ב"כ המאשימה טענה לקיומן של ראיות לכאורה.

בנוגע לטענת ההגנה העצמית, נראה לי כי, בשלב זה אין בה כדי לשנות מהתוצאה אליה הגעתי.

חזקה על התביעה כי תיבדוק את חומר הראיות ותפעל בהתאם למצופה הימנה בעניין זה. לא בשלב זה יוכרעו הטענות ואין בהן כדי לגרוע מעוצמת התשתית המסבכת את הנאשם במיוחס לו. אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

אשר על כן סבורני, כי קיימת נגד המשיב עילת מעצר של מסוכנות כאמור בס' 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק").