טענה נוספת שהועלתה בכתב התביעה היא כי המנוח לא שילם לתובעת את דמי השכירות, וכי בחיי אימה המנוח היה משלם לה את דמי השכירות רק מידי פעם, ולעיתים הייתה אימה לוקחת סחורה מהחנות חלף תשלום דמי השכירות.
לפי הגדרה זו, חוק הגנת הדייר אינו מחייב הכרעה בשאלת הזכויות הקנייניות בנכס, שכן לצרכי החוק "בעל הבית" הוא מי שהשכיר את הנכס – בעצמו או באמצעות חליפיו, ולמעשה, "חליפו של בעל הבית הראשון שהשכיר, אף הוא אינו חייב להיות הבעל הרשום של הנכס, שכן הגדרת הדיבור 'בעל בית' בסעיף 1 הנ"ל, ניתקה כליל את יחסי בעל הבית ודייר מדיני הקניין" (שם, שם).
התובעת הפניתה בסיכומיה בהקשר זה להוראות סעיף 19(א) לחוק הגנת הדייר, הקובע כי "דייר המחזיק במושכר לאחר שתמה תקופת השכירות, יחולו עליו תנאי השכירות כפי שהיו מוסכמים בתום תקופת השכירות או כפי ששונו לאחרונה על פי הסכם או על פי חוק". לפי הטענה, יחסי השכירות בין הצדדים המשיכו גם לאחר הסכם השכירות האמור, באותם תנאים.
התובעת טענה שמתקיימות מספר עילות פינוי, ובהן, אי-תשלום דמי השכירות; השכרת משנה שאסורה על פי הסכם השכירות; וטענה שלפיה אף אחד מילדי המנוח לא המשיך להפעיל את העסק לאחר פטירתו.
ממילא, גם אילו אניח כי הזכויות עברו לאמו של הנתבע או לנתבע בעצמו, הרי שלפי סעיף 26 לחוק הגנת הדייר, לא יהיה אדם לדייר ממשיך בבית עסק לאחר פטירת הדייר המוגן "אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובאין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו". אין חולק כי לאחר פטירת המנוח הנתבע או אימו לא הוסיפו לנהל את העסק, והם השכירו את המקום לאחר (שאינו מנהל בו את בית העסק שניהל המנוח).
השני, נוכח היתנהלותה של התובעת לאורך השנים, אין הצדקה לתבוע כעת דמי שכירות ראויים, או השבה של דמי השכירות הראליים, בגין התקופה מיום הגשת התביעה ואילך.
...
עוד עולה מסקנה דומה מעיון בסעיף 19 להסכם, המתיר לשוכר להשכיר את הנכס בשכירות משנה "בלתי מוגנת" לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים.
המסקנה, אפוא, היא כי יש לראות בהסכם השכירות הסכם של דיירות מוגנת.
התוצאה
במכלול השיקולים שלעיל, התוצאה היא כי דין התביעה להתקבל ברובה, במובן זה שיש להכיר בתובעת כ"בעלת הבית" לצורך חוק הגנת הדייר, ויש להורות על פינוי הנתבע או מי מטעמו מן הנכס.
