דמי פגיעה על בסיס משכורת ברוטו

תמצית טענות התובע לטענת התובע לצורך תשלום דמי פגיעה אין לחשב רק את הכנסותיו ברבע השנה שקדמה לפגיעה, שבה לא השלים אלא חודש עבודה אחד, אלא יש לנקוט "בגישה ראלית" כפי שמכנה אותה התובע ולחשב את דמי הפגיעה על בסיס שכר עבודה מלא של שלושה חודשים, כפי שאמורים היו להשתלם לתובע בהתאם להסכם אילו לא ניפצע.

לטענת התובע משכורת חודשית זו, בסך 14,100 ₪ ברוטו לחודש, צריכה להיות מוכפלת בשלוש על מנת שבסיס השכר הרבעוני יביא בחשבון את הסכומים אותם היה אמור התובע לקבל בשלושת חודשי העסקתו הראשונים אילמלא נפגע בתאונה לאחר חודש היתקשרות אחד בלבד.

...

מהטעמים האמורים הגענו לכלל מסקנה כי על הנתבע לערוך לתובע, בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, תחשיב מחודש על יסוד הסכום בסך 16,850 ₪ (2,700 +14,150) בערכי ברוטו.

נקדים ונציין כי לאחר ששקלנו את הדברים נחה דעתנו כי דין הטענה להידחות.

מהטעמים האמורים תביעת התובע נדחית ברובה.

הנתבע אישר לתובע דמי פגיעה על בסיס שכר של 8,500 ₪ נטו.

עיון בתצהיר גב' לוי סיון מעלה כי הצהירה כמצוטט: "כאמור דודי הוא הבעלים וגם שכיר בחברה שבבעלותו והמשכורת החודשית שלו לפני התאונה היתה כ- 30,000 ₪ ברוטו לחודש.. לאורך כל התקופה שולמו דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי וגם מס הכנסה על בסיס השכר של דודי שהוא נקוב בתלושי השכר... השכר של דודי שולם לו כך שחלק השכר נטו בסך 8500 ₪ הועבר מידי חודש לחשבונו בבנק בהעברה בנקאית ואילו את יתרת השכר הוא היה מושך בהמחאות לפקודתו בסכומים שונים בהתאם לצרכים שלו ובהתאם לצורכי תזרים המזומנים בחשבון הבנק של החברה. כל משיכות השכר של דודי באמצעות המחאות לפקודתו נרשמו על ידי בצורה מסודרת בכרטסת הנהלת החשבונות של החברה תחת כרטיס "ספק" של דודי ששם רשומות כל תנועות הזכות" (המשכורת החודשיות להן דודי היה זכאי) וכל תנועות החובה" (משיכות השכר בהעברה בנקאית או בהמחאות לפקודתו).

...

גם עיון בתלושי השכר שהציג התובע מעלה כי שכרו ע"ס 30,000 ₪ צוין בתלושי שכר רבים עובר לתאונה, נתון המוביל למסקנה כי התלושים אכן משקפים את התשלומים ששולמו לתובע, ללא קשר לתאונה הנדונה.

ממכלול האמור שוכנענו כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי הנתונים הכספיים המופעים בנספחים 2-4 לתיק המוצגים מהווים שכר ששולם לתובע ולא מדובר בנתונים פיקטיביים.

משכך שוכנענו כי יש לקבל את התביעה באופן שבו יקבע כי שכרו של התובע לשלושת החודשים האחרונים עמד על סך של 51,876 ₪ נטו בהתאם לתלושים לסך של 81,361 ₪ ברוטו כנטען על ידי התובע, ולא נסתר בראיה כלשהי על ידי הנתבע.

הפסד הישתכרות לעבר: טוענת ב"כ התובע כי יש לחשב הפסדיו לעבר לאחר תקופת אי הכושר עבורה שולמו לו דמי פגיעה, על בסיס השכר הממוצע במשק ונכות רפואית בשיעור 5% מיום01.09.2008 ועד מועד הגדלת הנכות לכדי 10% ביום 21.1.16, ולאחר מכן ועד היום על בסיס נכות רפואית בשיעור10% והשכר הממוצע במשק.

לפיכך אני מוצא לנכון לפסוק לתובע פיצוי לפי שלושת רבעי החישוב האקטוארי על בסיס שכר הממוצע במשק 10,779 ברוטו ו-9909 ₪ נטו עד גיל 67 ב3% הוון ונכותו - 120,000 ₪.

...

אי לכך אני קובע כי אין מנוס מפיצוי גלובאלי אותו אני מעמיד על סך 60,000 ש"ח, וזאת בנוסף לדמי הפגיעה אשר שולמו לו ע"י המל"ל. הפסד השתכרות לעתיד: "אכן בחישוב פיצויים בגין הפסד כושר השתכרות לימים יבואו, נדמה אנו בעיננו כמו היינו מהלכים בארץ הפלאות של עליסה, ארץ בה ניחושים והשערות הן עובדות, ותקוות ומשאלות לב הן מציאות. הנטל עלינו לגלות את צפונות העתיד- עתיד שיהייה ועתיד שלא יהייה – ואנו לא נביאים אנו ולא בני נביאים" בע"א 2061/90 מרצלו נ' מ"י פ"ד (ח) 802, 822 01/03/93).

יחד עם זאת עדיין שוכנעתי כי לאור הפגיעה ומהות הטיפולים להם נזקק התובע סביר כי התובע נשא ויישא דמי השתתפות לטיפולים רפואיים מסוימים, וכי נזקק ויזקק להוצאות נסיעה לטיפולים אלה לפחות.

סוף דבר אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 216,000 ₪ (לאחר ניכוי תשלומי המל"ל).

תגמולי המל"ל לרבות דמי הפגיעה חושבו על בסיס שכר של כ-7,000 ₪ ברוטו לחודש נומינלי.

...

כפי שיפורט בהמשך, אין חולק כי התובעת התחזתה בבדיקותיה הרפואיות בין היתר, בפני מומחי ביהמ"ש. משכך, אדרש בין היתר, לשאלות כדלקמן: · האם הוראות חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") חלות על חוק הפלת"ד. היה והתשובה חיובית; · האם הוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח המורות כי המבטח פטור מחבותו מקום בו הוגשה במרמה תביעת תגמולים על ידי המבוטח או המותב, חלות על חוק הפלת"ד. היה והתשובה חיובית; · האם יש לאבחן בין מבוטח (נהג הרכב) לבין צד שלישי (הולך רגל/נוסע); · היה וסעיף 25 לחוק חוזה ביטוח אינו חל - האם יש לדחות את תביעת התובעת כולה או חלקה מכוח סמכותו הטבועה של ביהמ"ש בשל שימוש לרעה בהליכי משפט.

במסגרת סיכומיה טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות בהתאם לס' 25 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח").

לא שוכנעתי כי התובעת לא הייתה מסוגלת לעבודה מעבר לתקופה זאת.

לא שוכנעתי כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין צד שלישי מעבר לתקופה זו. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ועל המל"ל לשאת בכל ההוצאות הרפואיות של התובעת בגין התאונה.

חלק ניכר מההוצאות, ובוודאי הוצאות המוגברות בגין פעולות החקירה והמעקבים, נגרמו עקב תביעת הכזב של התובעת ופעולותיה להטעות את הנתבעת וביהמ"ש. בנסיבות אלו מצאתי כי יש לחייב את התובעת בהוצאות משפט לטובת הנתבעת בסך של 20,000 ש"ח וזאת בין אם תביעתה נדחית על ידי ביהמ"ש בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, ובין אם מתקבלת תביעתה באופן חלקי.

אובדן שכר לעבר: לטענת התובע, הגם שלא הייתה ירידה בתלושי השכר של התובע ואפילו הייתה עליה מסוימת, הרי שהתובע נימנע מלגשת למכרזים ולהתקדם בשל הפגיעה בשמיעה ולכן התובע דורש פיצוי בגין רכיב זה בשיעור אקטוארי ובהתאם לאחוזי הנכות כפי שנקבעו (פרוטוקול הדיון עמ' 34).

אובדן שכר לעתיד: חישוב אקטוארי על בסיס שכר ברוטו של 15,500 ₪ תוך היתחשבות בכך שלתובע נותרו כ- 8 שנות עבודה, על בסיס נכות של 10%, מלמדת כי הפצוי האקטוארי בגין אובדן שכר לעתיד הנו 131,750 ₪.

מסכום זה יש לנכות את החלק היחסי אותו קיבל התובע מן המוסד לביטוח הלאומי כדמי פגיעה.

...

כאב וסבל: לאור נתוניו האישים של התובע, סביבת עבודתו ומה שעבר במרוצת השנים בעיסוקו אצל הנתבעת, הנני קובעת רכיב זה על סך של 25,000 ₪.

סיכום: לאור האמור הנתבעת תשלם לתובע סכום כולל של 86,111 ₪.

בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע שכ"ט בשיעור של 20% מסכום הפיצוי לעיל וכן הוצאות משפט בסכום של 8,500 ₪.