בפסק הדין מושא העירעור קבע בית הדין האיזורי, לאחר שמיעת עדותו של המערער ומר שמואל טורה, הממונה עליו בחברה, כי למערער הייתה מתוכננת פגישה עם מר טורה ביום הארוע, וכי הפיצוץ ברכבו של המערער היתרחש עת המערער היה בדרכו לאותה פגישה, דהיינו בדרכו לעבודה
בהמשך לכך, בחן בית הדין האיזורי אם הארוע הוא בגדר פגיעה בעבודה על פי הוראת סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן – חוק הביטוח הלאומי או החוק), הקובעת כי יראו תאונה כתאונה בעבודה אף אם –
"ארעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למישנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".
בית הדין האיזורי ציין כי על מנת שארוע יוכר כפגיעה בעבודה עליו להיות קשור בקשר סיבתי עם "סכוני הדרך" ועם "זמן הדרך".
בהסתמך על פסיקתו של בית דין זה בעיניין יואב סיני [עב"ל (ארצי) 137-10 יואב סיני – המוסד לביטוח לאומי (5.1.2011); להלן – עניין סיני] קבע בית הדין האיזורי כי אין להכיר בפגיעה בעבודה באותם מקרים שבהם מבוטח נפגע מארוע חבלה אשר כוון אליו ספציפית, גם כאשר מדובר בטעות בזיהוי; על פי אישור משטרת ישראל ברכבו של המערער ארע פצוץ מטען חבלה.
לגופה של טענת "הטעות בזיהוי" טען המוסד כי הטענה בדבר "טעות בזיהוי" הועלתה בשלב מאוחר לאור בג"צ סילאווי ולא נטענה בתביעה לתשלום דמי פגיעה או בכתב התביעה, ואין לאפשר להעלותה בשלב העירעור כתוצאה משינוי ההלכה; כפי שנפסק בבג"צ סילאווי (סעיף 13) הגדרת "סכוני דרך" אינה כוללת פגיעה שכוונה למבוטח במכוון, באופן אישי, בתור מי שהנו, גם במקרים בהם לא נמצא התוקף והתיק המשטרתי ניסגר בשל העידר ראיות, והיא מוגבלת למקרה שבו יש אינדיקאציה שהמבוטח נפגע בשל טעות בזיהוי; כמו כן הובהר בבג"צ סילאווי כי מדובר במקרים נדירים, ואילו המקרים שבהם הארוע הפלילי לא מפוענח אינם מקרים נדירים, וברי כי בג"צ סילאווי לא התכוון כי כל מקרה שבו חסרה ההכרעה הפלילית יוכר כפגיעה בעבודה; הנטל להראות כי תאונה התרחשה בשל "סכוני הדרך" הוא על הטוען לכך, שכן החזקה הקבועה בדין חלה רק על פגיעה שארעה תוך כדי עבודה; על כן, אין מקום להקיש לענייננו מפסקי דין שבהם נדונה פגיעה שהתרחשה תוך כדי העבודה; המערער, עליו נטל ההוכחה, לא הצביע על אינדיקאציה כלשהיא לכך שהיה מדובר בטעות בזיהוי; כך, הפעלת מבחן "האלמלא" מביאה לדחיית התביעה, שכן אין זה נכון שאילמלא היה המערער בדרכו לפגישה לא היה נפגע, נוכח העובדה שהמטען הוצמד לרכב האישי והופעל על ידי העבריינים במועד מסוים בו צפו על הרכב, לאחר שווידאו כי ילדו של המערער ירד ממנו.
...
אנו סבורים, כי תוצאה זו אינה עולה מבג"צ סילאווי, אשר התייחס לנסיבות המקרה הקונקרטיות שלפניו, שבהן הייתה אינדיקציה לכך שחלה טעות בזיהוי, עקב הדמיון בין רכבו של המבוטח לבין רכבו של האדם אליו כוון הפיצוץ.
שכן, גם בהתעלם מעובדות אלה, נוכח נסיבות המקרה – הצמדת מטען לרכבו של המערער, והעדר כל אינדיקציה או ראשית ראייה לכך שמדובר ב"טעות בזיהוי" - המסקנה המסתברת יותר על סמך מאזן ההסתברויות היא כי המערער היה היעד של מבצעי הפיצוץ, והמערער לא נפגע בפיצוץ בדרכו לעבודה כיוון שהיה באופן אקראי במקום שבו התרחש הפיצוץ או בשל "טעות בזיהוי".
בהתייחס לפסקי הדין עליהם הסתמך המערער:
עניין עבדאללה עודה – בית הדין הארצי קבע במפורש כי אירוע התקיפה אינו בגדר "סיכוני הדרך", אלא שלאחר בחינת המקרה על סמך מאזן ההסתברויות הגיעה למסקנה כי יש קשר בין התקיפה לבין עיסוקו של המבוטח.
סוף דבר – על יסוד כל האמור לעיל – הערעור נדחה.
