דמי לידה לעצמאית שהיו לה הכנסות מחברה בבעלותה

בהיתחשב בתקופת העסקה זו, לתובעת שולמו דמי לידה, כך שאין מחלוקת סביב תקופת העסקה זו. ביום 1.5.16 הקים בעלה של התובעת, מר רענן גבריאלי (להלן: "מר גבריאלי" או "בעלה של התובעת") את הנתבעת 2, זאת מבלי לפגוע בכך שהמשיך להיות עצמאי כפי שהיה קודם להקמת החברה.

מכאן, שלדידו של ב"כ התובעת, הסיכום על העלאת שכרה של התובעת נבע מהפסקת עבודתה במשרד החינוך, והשלמת השכר הכולל לשכר שהיה לה בשני המקומות.

האם חלה עליה בהכנסות החברה שהצדיקה את העסקתה של התובעת? מר גבריאלי, בעלה של התובעת, העיד כי לפני הקמת החברה הוא עבד כעצמאי בעסק משלו וכי הוא פתח את החברה "על מנת להגדיל את העבודה" שלו, קרי "להרחיב את העסק". שכרו בחברה שולם בדרך של חשבונית, כך שהוא שמר על מעמדו כעצמאי גם לאחר הקמת החברה (ראו ע' 19 ש' 24-29 וע' 20 ש' 1 לפרוטוקול).

לדידנו, המדובר ביחסים וולנטריים בין התובעת לחברה שבבעלות בעלה, ולכל היותר עסקינן בעזרה משפחתית ולא מעבר לכך, כך שלא שוכנענו כי היתקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לחברה.

...

התובעת זנחה טענה זו בסיכומיה ועל כן לא מצאנו מקום להידרש לה עוד.

למען הסר ספק, המסקנה אליה הגענו ולפיה שוכנענו כי לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין התובעת לחברה, יפה ככל שהיא נוגעת לתקופה שבמחלוקת בלבד ולא לאחריה.

סיכום לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את התביעה.

תכלית הוראות החוק העוסקות בתשלום דמי לידה מטרתן לאפשר ליולדת, עובדת או עובדת עצמאית, לשהות בחופשת לידה ולקבל תשלום דמי לידה על מנת לפנות זמנה לטפל בילדה בתקופה שלאחר הלידה (ראו: דב"ע נב/0-13 לאה מירון – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כא 82) על כן, גמלת הלידה הנה גמלה המחליפה הכנסה ובשל כך , ניתנת היא למבוטחת אשר לרגל ההיריון או הלידה אינה עובדת ואינה עוסקת במשלח ידה , בהתבסס על שכרה הרגיל עד למועד הפסקת עבודתה לרגל הלידה( ראו: דב"ע נב/0-3 עטיל זאקס-המוסד לביטוח לאומי[פורסם בנבו] פד"ע כד 153).

מר אלמוג, אביה של התובעת והבעלים של החברה בה הועסקה התובעת העיד בעיניין זה כי: "ש. מה אתה יכול לזכור עבודות שחייבו אותך להעסיק את בתך שעות נוספות מעבר למשרתה?

...

על כן אני דוחה את טענות הנתבע בעניין מהימנות התובעת הואיל ואין בעובדה כי לא דייקה באשר לימי החופשה בהם שהתה, כדי לקעקע גרסתה המפורטת והמתייחסת לתקופת עבודתה והיקף משרתה מחודש אוגוסט 2014 ואילך.

סיכומו של דבר: מכלול העדויות ומסמכי התיק מובילים למסקנה כי התובעת הוכיחה גרסתה בדבר נתוני שכרה החל מחודש אוגוסט 2014, וזאת נוכח העלאת שיעור משרתה ושכרה לאור צרכי החברה.

לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

עם זאת הואיל ושאלת זכאותה של התובעת לדמי לידה עבור הכנסתה כעובדת שכירה נקבעה כפלוגתא – נבהיר כי אין בטענות הנתבע המפורטות בס' 21 לסיכומיו כדי לסתור טענת התובעת בדבר עבודתה כשכירה: התובעת העידה כי החלה לעבוד כשכירה ביום 1.7.2016 (כחצי שנה לפני שנכנסה להריון), בעבודתה זו היתה אחראית לגביית תשלומים מלקוחות חברת קליפולי (המעסיקה).

קביעה זו בפס"ד איילת כהן עולה בקנה אחד עם הוראות סעיפים 53 ו-54 לחוק הביטוח הלאומי: העובדה כי לתובעת מעמד כפול, כבעלת הכנסה כעצמאית והכנסה כעובדת שכירה, אינה מולידה לה שתי גמלאות נפרדות לדמי לידה אלא גמלה אחת הנובעת מהכנסותיה הן כעצמאית והן כשכירה.

...

בנוסף, בעלה של התובעת הצהיר כי "ממש לאחרונה התקבל מהנתבע מסמך בו הנתבע מבקש שאנו נחזיר חלק מדמי הלידה ששולמו בגין הכנסותיה של אשתי כעצמאית, כי הנתבע טוען ששולם מעט בייתר. אם כן, מבחינת הנתבע עדיין הנושא לא סגור ולא סופי, ומדוע לא ישלם הנתבע את המגיע בגין השכר כשכירה?" (ס' 18 לתצהירו).

אנו סבורים כי בנסיבות הענין היה על הנתבע להיעתר לבקשת התובעת ולדון בתביעתה האישית לגופא.

סוף דבר: התביעה מתקבלת באופן שהחלטת הנתבע נשוא מכתבו מיום 17.9.2018 נדחית והנתבע ישלם לתובעת הפרשי דמי לידה בגין עבודתה כשכירה בהתאם לתביעתה האישית.

התובעת העידה כי עד שנת 2015 עבדה כשכירה אצל מעסיקים שונים, ובשנת 2015 שקלה לפתוח עסק עצמאי (במקביל לעבודתה כשכירה) אך חששה מהבירוקרטיה הכרוכה בכך, ולאחר היתייעצות עם אביה, שהנו איש עסקים שבבעלותו מספר חברות, ועם רואה החשבון שלו, הוחלט כי במקום שתהיה עצמאית היא תועסק כשכירה שלו בחברה בשם א.י.ק. רנסנס בע"מ, תוך שהיא תמשיך לספק שירותי איבחון, כאשר ההכנסות שלו מעיסוקה זו ייכנסו לחברה, ומנגד היא תקבל משכורת.

התובעת לא טענה, וממילא גם לא הוכיחה, כי חל שינוי כלשהוא בהקף עבודתה, ומכאן מתחזקת התחושה כי הדבר נעשה על ידי אביה (הבעלים של שתי החברות) בנסיון לא תם לב להגדיל את זכויות ביתו לדמי לידה.

...

" לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שבתיק הגענו לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות, וננמק: ראשית לא עלה ביד התובעת להוכיח טענותיה בעניין קיומם של יחסי עבודה.

סיכומו של דבר, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי אכן התקיימו יחסי עבודה בינה ובין החברה שבבעלות אביה, ובשל כך התביעה נדחית.

סוף דבר התביעה נדחית.

טענות הצדדים לטענת התובעת, מאחר שהיה לה עסק עצמאי ולקוחות פרטיים בטרם הקמת החברה, הוחלט בעצה אחת עם שותפיה כי היא תקבל את שכרה מהחברה בחלקו כשכירה ובחלקו כתשלום עבור ייעוץ על ידי חשבונית.

הראשון, נוגע לתכלית תשלום דמי הלידה, שלפיה מדובר "כגימלת "מחליפת הכנסה" לשמירת רמת מחייתה של האישה ההרה העובדת כפי שהיתה לפני הלידה, לפרק הזמן מאז הפסיקה עבודתה עקב ההריון או הלידה ועד תום חופשת הלידה"; והשני הנוגע לצבירת תקופת האכשרה, שלפיה, "דמי הלידה אינם משולמים סתם כך למבוטחת, אלא למבוטחת שהיא "אחת מאלה: "עובדת או עובדת עצמאית""(דבע נז/0-199 סיגלית חייקין- המוסד לביטוח לאומי (מיום 17.11.1998).

בכתב התביעה, בתצהירה ובסיכומיה טענה התובעת כדלקמן: (1) בסעיפים 3 ו-4 לכתב התביעה טענה התובעת (מבלי לנקוב במועד כלשהוא) "החליטו התובעת ושותפיה לחברה כי היא תקבל את שכרה מהחברה בחלקו כשכירה ובחלקו כתשלום עבור ייעוץ ע"י חשבונית"; ובסעיפים 7 ו-8 לכתב התביעה טענה התובעת כי לנוכח העובדה כי הפסיקה לתת חשבוניות, בחודש אוקטובר 2020 החליטו התובעת ומר פרידמן כי "שכרה של התובעת (י)כל(ו)ל כעת גם היתחשבנות עבור התשלומים אותם קיבלה כעצמאית כ- 6,000 ₪ בחודש". (2) בסעיף 4 לתצהירה טענה התובעת כי "מאחר והיה לי עסק עצמאי ולקוחות פרטיים בטרם הקמת החברה, החלטתי עם שותפיי לחברה כי מדצמבר 2019 אקבל את שכרי מהחברה בחלקו כשכירה ובחלקו כתשלום עבור ייעוץ, ע"י חשבונית". בסעיפים 6 ו- 7 לתצהירה טענה התובעת כי "לאחר כשנתיים וחצי מהקמתה של החברה הסתבר כי הכנסות החברה נימצאות בעלייה מתמדת ומשמעותית...במקביל הסתיימו הפרויקטים הפרטיים שבהם עבדתי ושאר לקוחותיי שנותרו עברו לחברה, ולכן בסוף 10/2020 סגרתי את תיק העוסק המורשה. בהתאם לכל האמור הפסקתי להנפיק חשבוניות לחברה. אני ושותפי לחברה מר בעז פרידמן החלטנו כי החל מחודש 10/2020 שכרינו יעלה". עוד טענה התובעת בסעיף 10 לתצהירה כי "העלייה בשכר החל מחודש זה לשכר על סך 25,000 ₪ כללה גם את התשלומים אותם קבלתי כעצמאית, כ- 7,020 ₪ בחודש כנגד עצמאית (זאת בנוסף לתלוש שכר) לכן מדובר למעשה בהעלאת שכר של כ- 4,000 ₪ בלבד ולא בקפיצת שכר כפי שמנסה הנתבע לטעון". בסעיף 17 לתצהירה טענה התובעת כי "שכרי הועלה מעט יותר משל בעז מאחר ולא קבלתי עוד חלק מהשכר בייעוץ/חשבונית. כמו כן אני המנכ"לית ואילו בעז סמנכ"ל, ובהתאם, שכרי גבוה מעט יותר". בסעיפים 18 ו- 19 טענה התובעת כי "השכר שולם לי מדי חודש בחודשו...גם היום למעלה משנה ממועד הלידה אני ממשיכה ומשתכרת לפי שכרי החדש". (3) בסעיף 3 לסיכומיה טענה התובעת כי "בסמוך לחודש נובמבר 2019 התובעת ושותפיה לחברה החליטו כי התובעת תגדיל את השקעתה בחברה ותעביר את לקוחותיה הפרטיים לחברה. כך סוכם כי בתמורה להגדלת הקף פעילותה בחברה יתוסף לשכרה של התובעת כשכירה רכיב נוסף אשר ישולם כנגד חשבונית...אין מחלוקת כי דמי ביטוח לאומי הופרשו כדין הן בגין השכר ששולם בתלוש, והן בגין השכר ששולם כנגד חשבונית"; ובסעיף 7 לסיכומיה טענה התובעת כי "צמיחתה של החברה הביאה את השותפים להחלטה כי החל מנובמבר 2019 התובעת תשקיע ותפתח יותר את החברה ותעביר את לקוחותיה הפרטיים לחברה ובתמורה, יתוסף לשכרה רכיב שכר נוסף שישולם כנגד חשבונית". עוד טענה התובעת בסעיפים 11 ו-12 ו-13 לסיכומיה כי היא לא "הקפיצה את שכרה באופן מלאכותי לקראת הלידה הצפויה. מדובר היה בהעלאה סבירה ומדודה, בשים לב לזמן שחלף מאז ההעלאה הקודמת בשכרה של התובעת מחד, ובהיתחשב במחזור הפעילות של החברה מאידך...מהדוחות עולה כי בשנת 2020 חלה עלייה של כ- 40% בהכנסות החברה, לעומת שנת 2019...התובעת ממשיכה לקבל את אותו שכר עד היום..". עוד טוענת התובעת בסעיף 15 לסיכומיה כי "...הנתונים האובייקטיביים אשר משתקפים בטבלה, ועולים בבירור מתלושי נשכר מעיון בטבלה כי התובעת עבדה במהלך השנים עד 10/20 הן כשכירה והן כעצמאית. בחודשים נובמבר ודצמבר 2019 וינואר 2020 שכרה של התובעת היה 21,020 ₪ (7,020 + 14,000), בין החודשים פברואר 2020 ועד ליולי 2020 (למעט חודש יוני 2020) שכרה היה 24,880 ₪ (7,200 +17,860), ואילו בין 8/20 ל-9/20 שכרה היה 26,050 (17,860+8,190). החל מאוקטובר 2020 התובעת סגרה את העסק והחלה לקבל שכר מלא מהחברה כשכירה בלבד ובסך 28,860 ₪". ברם, כפי שיובהר להלן, עדותה של התובעת בפנינו נעדרה קוהרנטיות, הייתה חמקמקה ואף לא משכנעת; ממילא טענותיה אינן עולות בקנה אחד עם כלל החומר שבתיק, לרבות עם תצהירה והמסמכים שהוגשו על ידי הצדדים לאחר דיון ההוכחות.

...

בדומה לא מצאנו לתת משקל לעובדה כי התובעת ממשיכה ומשתכרת לפי שכרה החל מחודש אוקטובר 2020 (סע' 17 לכתב התביעה; סע' 1הע9 לתצהיר התובעת; סע' 13 לסיכומי התובעת), שכן עלינו לבחון האם באותה נקודת זמן שבו לשיטתה הועלה שכרה, במהלך תקופת הלידה או לפניה, היה טעם בהעלאה ונבעו מעבודתה ובשל שינוי בהיקף עבודתה.

לסיכום - אנו סבורים כי ההעלאה בשכרה של התובעת אינה משקפת שינוי אמיתי בעבודתה, והדבר לא הצדיק הגדלת שכר עבודתה, בחודש רביעי להריונה משכר יסוד של 14,000 ₪ (לא כולל שווי שימוש ברכב- 3,800 ₪, ושווי טלפון נייד בסך של 60 ₪) לשכר יסוד בסך של 25,000 ₪ (לא כולל שווי שימוש ברכב- 3,800 ₪, ושווי טלפון נייד בסך של 60 ₪).

אשר על כן, התביעה נדחית.