דמי הבראה בתקופה שבין יוני לספטמבר

דמי הבראה הנתבעת טענה כי המועד האחרון שבו קמה לתובע הזכות לתשלום דמי הבראה הוא בשנת 2006, בין החודשים יוני-ספטמבר, בהתאם לחודשים שבהם על המעסיק לשלם תשלום זה. משחלפו כתשע שנים ועשרה חודשים ממועד זה, טענה הנתבעת כי התביעה לתשלום פדיון דמי הבראה – היתיישנה.

ביום 8.1.17 פורסם צו הרחבה בדבר תשלום דמי הבראה 2017 ולפיו: "בתוקף סמכותי לפי סעיף 25 לחוק הסכמים קבוציים, התשי"ז-1957, אני מצוה לאמור, כי תורחב תחולתן של הוראות ההסכם הקבוצי הכללי (7031/2016) מיום ד' בתמוז התשע"ו (10 ביולי 2016) בין נשיאות הארגונים העיסקיים לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה, האגף לאיגוד מקצועי, שעניינו תיקון תקופת ההתיישנות שתהיה כדין ולא בת שנתיים, כך שיתוקן צו הרחבה מיום ב' באלול התשנ"ח (13 בספטמבר 1998) להסכם הקבוצי הבסיסי 7038/1998 (להלן – צו ההרחבה הבסיסי), וכי ההוראות המורחבות שבתוספת יחולו על כל העובדים והמעבידים..." (ההדגשה שלי ש.ש.).

...

בנסיבות אלה נקבע כי חלפו 7 שנים ממועד שבו התגבשה עילת התביעה ומשכך דין התביעה להידחות.

שכן גם אם היינו מגיעים למסקנה כי "עילת התביעה" לפי חוק השוויון התיישנה לא היינו פטורים מבחינתה לגופה, בהיותה נסמכת כולה גם על הטענה בדבר היות הפיטורים שלא כדין, באשר הם בוצעו בחוסר תום לב".

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הבקשה התקבלה בחלקה כמפורט לעיל.

מכאן שהתביעה לדמי הבראה בזיקה לתקופה שבין החודשים נובמבר 2006 – יוני 2008 – היתיישנה.

בתלושי החודשים נובמבר 2011 – דצמבר 2012 – ככלל, נרשמה בתלושים הפרשת מעסיק בשיעור של 12.5% מתוך השכר המבוטח שנירשם שם. בתלושי החודשים ינואר 2013 – יוני 2015 – ככלל, נרשמה בתלושים הפרשת מעסיק בשיעור של 13% מתוך השכר המבוטח שנירשם שם. בתלוש יולי 2015 – נרשמה בתלוש הפרשת מעסיק בשיעור של 13.5% מתוך השכר המבוטח שנירשם שם. מכאן שאנו קובעים כך: אשר לתקופה אוקטובר 2008 – ספטמבר 2011 – באין ראיה ברורה להעברת הפרשות לקרן פנסיה, ובאין רישום כלשהוא בתלושים - אנו קובעים כי בתקופה משנה זו לא הפרישה המעסיקה בגין התובעת כלל ועיקר.

...

אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל.

אנו מחייבים את המועצה לשלם לתובעת, תוך 30 ימים מן היום שתקבל לידיה פסק דין זה, את הסכומים הבאים: דמי הבראה – הסכומים שפורטו בסעיף 102 לפסק הדין.

לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות – לרבות אופן הניהול המכביד של הן של התביעה והן של ההגנה - ראינו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪,ו שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪.

] "סעד המחיקה על הסף הוא סעד קצוני ובית הדין אינו נוהג בו אלא במקרים חריגים. בתי הדין לעבודה נוהגים בזהירות יתרה בבואם להכריע בבקשה למחוק תביעה על הסף ומעדיפים להורות על בירור העניין לגופו, על פני סילוק התביעה על הסף... וכבר נפסק כי 'בית-דין זה אימץ את ההלכות במשפט הכללי שיצאו מבית-המשפט העליון לעניין מחיקה על הסף, על-פיהן יש לנהוג בזהירות ולבחון בקפדנות את העובדות והטענות המופיעות בתביעה, וכל אימת שניתן לתקן פגם בתביעה אין למחקה על הסף'... בהתאם, 'נטיית בתי הדין לעבודה הנה לנהוג בזהירות יתירה וביד קמוצה בבואם להכריע בבקשה לסילוק התביעה על הסף'... זאת, מן הטעם ש'מחיקה על הסף אינה הדרך המועילה; אין היא מועילה מבחינה דיונית... ואין היא טובה ליחסי עבודה'; ו'על מנת שלא לשלול מבעל דין לממש את זכותו המשפטית' ". העדר יריבות, העדר עילה והיות התביעה קנטרנית עיון בכתב התביעה מעלה כי עילות התביעה נגד המבקשת נובעות מיחסי עבודה שהיו בין הצדדים מחודש יוני 2007 ועד חודש ספטמבר 2018.

המשיב טען שהחל לעבוד אצל המבקשת בחודש יוני 2007 ושעבד אצלה תקופה העולה על 11 שנים.

לפיכך, נתבע פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר בגין כל תקופת העבודה; גמול שעות נוספות לכל תקופת העבודה; דמי הבראה לכל תקופת העבודה, דמי חגים לכל תקופת העבודה, החזר הוצאות נסיעה לכל תקופת העבודה והפקדות לפנסיה לכל תקופת העבודה.

...

טענות הצדדים המבקשת טענה כי שיש לדחות את התביעה נגדה ממספר סיבות.

הכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים מצאנו כי דין הבקשה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט להלן.

בנוסף גם לא מצאנו שהמועד בו הוגשה התביעה או שהיא הוגשה חלף הניסיון להגיע להסכמות לפני הגשתה, מצביעים על התנהלות בחוסר תום לב של המשיב.

אי לכך, דין טענת המבקשת לסילוק התביעה על הסף מחמת שיהוי – להידחות.

סוף דבר הבקשה מתקבלת בחלקה.

התובע הועסק בנתבעת בתפקיד נהג משאית ומרכיב רהיטים, בתקופה שבין 1.8.08 לבין 4.5.14, עת התפטר מעבודתו בשירות הנתבעת, עקב מצבו הרפואי, ואי כשירותו להמשיך בעבודה.

אולם, כאמור, מהתנהלות הצדדים אנו למדים כי הם נפגשו יותר מפעם אחת להסדרת פרישתו של התובע בתקופה שלאחר מכן ובחודשים יוני-ספטמבר 2014.

דמי הבראה – 2,000 ₪.

...

לפיכך, נדחית תביעתו של התובע ברכיב זה. זכאותו של התובע לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד.

הנתבעת נגררה לבית הדין ולניהול הליך ארוך בתיק זה. לפיכך, ומאחר וכמעט כל התביעה נדחתה, מצא בית הדין לנכון לחייב את התובע בהוצאות הליך זה בסך כולל של 7,500 ₪.

סוף דבר: בית הדין מחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 2,000 ₪ בגין אי מסירת הודעה לעובד.

המחלוקת היא האם יש לראות בנתבעת מעסיקתם של התובעים בתקופות הנטענות שבין חודש יוני 2001 עד ספטמבר 2004 (להלן-התקופה הראשונה).

בסעיף 7א לתוספת לצו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש נקבע כי: "עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד, וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל את דמי ההבראה בעבור אותה תקופה במהלך עבודתו". הוראות ההסכם הקבוצי הכללי וצו ההרחבה בענף הבניין בדבר תשלום דמי הבראה מתייחסות "לעובד קבוע" או ל"עובד יציב" כהגדרתם בהסכם הקבוצי הנ"ל ובצו ההרחבה.

משכך, החישוב שנערך על ידי התובעים לעניין זה מקובל עלינו ואנו מחייבים את הנתבעת בתשלום בגין אי הפרשות לפנסיה כדלקמן: בגין התקופה שבין 6/01 עד 12/02 התובעים 3+13 (19 חודשי העסקה לפי שכר מינימום של 3,266.58 ₪) סך 2,482.54 ₪.

...

על כן, נדחית תביעתה של הנתבעת לקזז בדיעבד מהסכומים שייפסקו לזכות תובעים, בגין תקופת עבודתם אצלה, את הניכויים אותם היא הייתה רשאית לנכות משכרם במהלך תקופת העסקתם.

סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעים את הרכיבים הבאים, בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לה פסק הדין: התובע 1-פיצויי פיטורים 11,951 ₪.