אפשר, שעזיבתם את הדירה נבעה גם היא מכך שנולדו להם ילדים והדירה לא התאימה עוד לצרכיהם.
על כל אלה יש להוסיף, כי על פי נוהל "מכר דירות בשיכון הצבורי" שהוציא משרד הבינוי והשיכון לשם יישום חוק הדיור הצבורי, "זכאי" מוגדר כ"יחיד/ה או מישפחה (כל אחד מבני המשפחה) שאין ולא היו לאחר איכלוס בדירה בשיכון הצבורי בנפרד או במשותף עם אחר/ים זכויות כלשהן בדירה או בחלק מדירה (לרבות רישום פורמלי) ששווים עולה על 350,000 ₪ או מקרקעין אחרים ששווים עולה על 350,000 ₪".
יתרה מכך, בתעודה מפורטות המיגבלות שנקבעו למימוש הסיוע, וביניהן כי הסיוע יינתן "בתנאי החזרת דירה במסגרת השיכון הצבורי". תנאי זה מעורר קושי בטענת העותרים כי "האישור הזה הוצא עבור הנכס המסוים הזה בשכירות ולצורך רכישתו", משאין כל היגיון בהחזרת הדירה הציבורית למדינה כתנאי לקבלת סיוע לרכישתה של אותה דירה.
...
על כן, אף ששתי הדירות תפקדו בפועל כדירה אחת למשך עשרות שנים, יש לקבוע כי מדובר בחיבור זמני ולא קבוע, שאינו מקים את המסקנה כי הן הפכו לדירה אחת.
מסקנת ביניים
מהמקובץ עולה כי טענת העותרים כי הם זכאים לרכוש את הדירה השנייה במחיר מוזל נדחית על שני ראשיה: יש לדחות את הטענה לקיומה של הבטחה מנהלית לרכישתה של הדירה השנייה במחיר מוזל, וכן את הטענה כי העותרים עומדים בתנאי חוק הדיור הציבורי כמי שזכאים לרכישתה.
סוף דבר
העתירה מתקבלת בחלקה.
