סיכום הטעמים לפסיקות הסותרות הנו מחד קיומו של אינטרס הסתמכות למחזיק, המחזיק בתקופה בה שונו חיובי הארנונה למול מחזיק שמחזיק בנכס לאחר שינוי החיוב, לגביו אין כל הסתמכות על מצב קודם, אלא קיומו של מצב חדש.
בית המשפט הדגיש, כי:
"תוצאה אחרת ולפיה הוראות ההקפאה יחולו רק על נכסים 'מהשנה שעברה', היתה מאפשרת לרשויות המקומיות לשנות, ביחס לנכסים 'חדשים' את סווגם, ובכך להגדיל בעקיפין את שיעור הארנונה. שינוי זה היה מביא לגידול משמעותי בגביית הארנונה – דבר אותו ניסה המחוקק למנוע. הוראת ההקפאה של השנה הבאה אמנם היתה חלה על אותם נכסים, שהפכו מנכסים 'חדשים' לנכסים 'מהשנה שעברה', אלא שהשינוי בסווג כבר נעשה וממילא הותר על כנו אותו שיעור ארנונה גבוה. תוצאה זו אין לקבל. וזאת לדעת, כי עד לשנת 1993, הוראות ההקפאה היו ההוראות היחידות שהגבילו את סמכותן של הרשויות המקומיות בשעורי הארנונה. כיום נקבעו, כאמור, גבולות מיזעריים ומירביים לארנונה. ואם נקבל את הפרשנות אותן מציעות המשיבות נגיע למסקנה, כי לגבי נכסים 'חדשים' שהוקמו עד לשנת 1993, כלל לא הגביל המחוקק את הרשויות בשיעור הארנונה - אף לא במחיר מאקסימום. פרשנות מאיינת את תכלית החוק".
ובהמשך:
"התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עשויה להביא להפעלה בלתי שויונית של הוראות ההקפאה, באופן שעל שתי נישומות העושות שימוש זהה בנכס, יושתו תעריפי ארנונה שונים, רק מן הטעם כי נכסה של האחת באה לעולם לאחר נכסה של האחרת.' על כל הנישומים העונים לקריטריונים מסוימים שנקבעו בדין יש להטיל אותו תעריף מס, ודיני הקפאת תעריפי הארנונה לא נועדו ל'נישומים ותיקים' כי אם לויסות עלות הארנונה לכלל הנישומים במשק המדינה'".
במילים אחרות, נקודת המוצא הנה ריסון יכולתה של הרשות המקומית להגדיל שעורי הארנונה אלא בהתאם לסמכויות שהוקנו לה בדין.
...
בית המשפט הדגיש, כי:
"תוצאה אחרת ולפיה הוראות ההקפאה יחולו רק על נכסים 'מהשנה שעברה', היתה מאפשרת לרשויות המקומיות לשנות, ביחס לנכסים 'חדשים' את סיווגם, ובכך להגדיל בעקיפין את שיעור הארנונה. שינוי זה היה מביא לגידול משמעותי בגביית הארנונה – דבר אותו ניסה המחוקק למנוע. הוראת ההקפאה של השנה הבאה אמנם היתה חלה על אותם נכסים, שהפכו מנכסים 'חדשים' לנכסים 'מהשנה שעברה', אלא שהשינוי בסיווג כבר נעשה וממילא הותר על כנו אותו שיעור ארנונה גבוה. תוצאה זו אין לקבל. וזאת לדעת, כי עד לשנת 1993, הוראות ההקפאה היו ההוראות היחידות שהגבילו את סמכותן של הרשויות המקומיות בשיעורי הארנונה. כיום נקבעו, כאמור, גבולות מזעריים ומירביים לארנונה. ואם נקבל את הפרשנות אותן מציעות המשיבות נגיע למסקנה, כי לגבי נכסים 'חדשים' שהוקמו עד לשנת 1993, כלל לא הגביל המחוקק את הרשויות בשיעור הארנונה - אף לא במחיר מקסימום. פרשנות מאיינת את תכלית החוק".
ובהמשך:
"התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי עשויה להביא להפעלה בלתי שוויונית של הוראות ההקפאה, באופן שעל שתי נישומות העושות שימוש זהה בנכס, יושתו תעריפי ארנונה שונים, רק מן הטעם כי נכסה של האחת באה לעולם לאחר נכסה של האחרת.' על כל הנישומים העונים לקריטריונים מסוימים שנקבעו בדין יש להטיל אותו תעריף מס, ודיני הקפאת תעריפי הארנונה לא נועדו ל'נישומים ותיקים' כי אם לויסות עלות הארנונה לכלל הנישומים במשק המדינה'".
במילים אחרות, נקודת המוצא הינה ריסון יכולתה של הרשות המקומית להגדיל שיעורי הארנונה אלא בהתאם לסמכויות שהוקנו לה בדין.
יובהר, כי לא התעלמתי מפס"ד של ביהמ"ש העליון בפרשת אביב זלצר אלא ששם נדחה הערעור ולכן נאמרו הדברים באמרת אגב.
סוף דבר, דן הערעור להידחות.
