דיני מידע ציבורי פרסום מידע על תוצאות בחינות

בצד הודעתו על ההחלטה שלא להתייצב העיר היועץ המשפטי כי "תוצאות של מכרזים, ובכלל זאת פרטי הזוכים וסכומי הזכייה הגלובליים... מפורסמים לעתים קרובות על ידי רשויות ציבוריות במסגרת מענה לבקשות חופש מידע", וזאת בשונה מתמחור נקודתי של כל פרט ופרט במיכרז שחשיפתו עלולה לעיתים לפגוע בסודות מסחריים.

הערוץ הכללי לעיין במידע הצבורי של וועדת המכרזים פועל במקביל לערוץ הפרטני, וכך רשאי כל אזרח ותושב (לרבות מי שהשתתף במיכרז) לבקש לעיין בתוצאות המכרזים, ובקשתו תבחן לפי הוראות חוק חופש המידע ומערכת האיזונים שבחוק; קרי, "ייתכן בהחלט מצב שבו תוגש בקשה לעיון במסמכי המיכרז שלא מכוח תקנה 21(ה) לתקנות חובת המכרזים או מכוח ההלכה הפסוקה של בית המשפט, אלא מכוח זכות העיון המעוגנת בחוק חופש המידע" (דקל, בעמ' 206-205; וראו גם בעמ' 226-224), וכן ראו את דברי בית המשפט בעת"מ (ת"א) 1880/04‏ ארגון המהנדסים והאדריכלים העצמאיים בישראל נ' רכבת ישראל בע"מ (5.6.2005): "הוראות חוק חובת מכרזים אינן גורעות מזכותו של צד המבקש לעיין במידע הנוגע למכרז, מכוח חוק חופש המידע. הזכות לקבלת מידע ביחס למכרז יונקת את חיותה ממספר מקורות נורמאטיביים ואינה מוגבלת ומצומצמת להוראות דיני המכרזים...נמצא איפוא, שהמקור העקרי: חוק חופש המידע, אינו נדחה מפני חוק חובת המכרזים. בצדק טוען העותר כי כל פירוש אחר ירוקן מתוכן את הוראות חוק חופש המידע, וכי עמדת המשיבה תביא לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת לפיה לשום גוף לא תהא גישה למסמכי הרכבת והתקשרויותיה. לעמדתו, לא יעלה על הדעת כי המכרזים השונים של רכבת ישראל יוותרו חיסויים לעולם ועד מעיון של גורם כלשהוא, רק משום שחלפו למעלה מ-30 יום מיום ההודעה על ההצעה הזוכה במיכרז כזה או אחר" (עמ' 5-4; וראו גם עת"מ (י-ם) 786/02‏Electronic Data Systems Corporation‏ נ' הנהלת בתי-המשפט, פ''ד 789, 800-897 (24.10.2002); וכן את החלטתי בעיניין ג'ודה עמאר, בפיסקה 16).

בעיניין זה המשיבה ביססה את סרובה לבקשת המידע על סעיף 9(ב)(1) לחוק, בטענה כי המידע המבוקש עלול לפגוע בתחרות ולכן "גילויו עלול לשבש את התיפקוד התקין של הרשות הציבורית או את יכולתה לבצע את תפקידיה" במכרזים עתידיים; על סעיף 9(ב)(6) לחוק, מאחר שתוצאות המכרזים מהוים סוד מסחרי; ועל סעיף 8(1) לחוק, לפיו העתרות לבקשת המידע תהיה תחילה של זרם בקשות שתגיש יפעת לחשיפת תוצאות המכרזים, ויש למנוע זאת מחמת שתדרש הקצאת משאבים בלתי סבירה.

אמנם בחינת השלכות הרוחב הנגרמות עקב הצפת הרשות בבקשות למידע אינן בגדר שיקול זר לשיקולי הרשות (עניין יפית מנגל, פיסקה 9 לפסק דינו של השופט הנדל), אך יש להגביל שיקול זה לגדר הסייגים שבחוק חופש המידע, שכן "בכוחו של החוק – לאורכו ולרוחבו – להיתמודד עם השלכות רוחב פוטנציאליות" כתוצאה מהצפה של בקשות על ידי גורמים עיסקיים (שם).

...

לפיכך, גם אם היה מחיר ההצעה הזוכה סוד מסחרי, וגם אם חשיפת המחיר היתה מהווה בענייננו פגיעה בתחרות, וכאמור לא קבעתי כך, הרי שבבחינת מכלול השיקולים הצריכים לפי סעיף 10 לחוק חופש המידע – דעתי כי יש להיעתר לבקשה.

אני סבורה כי המשיבה נתנה משקל עיקרי לאינטרס הכלכלי של העותרת במידע המבוקש, ולחשש שהיא צופה מתוצאות גילוי המידע ללקוחות העותרת, והעדיפה את השיקולים הצרים הללו על פני האינטרס הציבורי ועקרונות שבבסיס חוק חופש המידע ועל פני השיקולים המשמעותיים התומכים בהחלטה להיענות לבקשה.

משכך אני סבורה כי יש להיענות לבקשה גם מטעם זה. סיכום מכל האמור לעיל אני מקבלת את העתירה.

כפי שכתב באחת הפרשות כבוד השופט חנן מלצר: "התוצאה אליה הגענו מתחייבת מהתפיסה הדמוקרטית. שידור צבורי מבוסס ובלתי תלוי הוא כלי חשוב לקיומו של שוק תיקשורת מיגוון, תוסס וביקורתי, שאיננו נושא פנים לבעלי שררה, ממון או אינטרס. בהיותו כזה הוא שומר על הדמוקרטיה ועל ההישתתפות של אזרחי המדינה בעיצוב דמותה" (בג"ץ 2996/17 ארגון העיתונאים בישראל – הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' ראש הממשלה, בפיסקה 39 לפסק-דינו (פורסם באתר הרשות השופטת, 23.1.2019.

בְּמה, שהולך אחר מבחניה הראשון והשני של המידתיות – דרישת הקשר הרציונלי בין הפירסום לבין התכלית שהוא נועד להשיג והדרישה להעדיף אמצעי שפגיעתו פחותה, הוטעם כי "יש לבחון אם הכללת החלק שיש בו משום לשון הרע הייתה הכרחית להשגת תכליתו של הפירסום. כלומר, אם היה ניתן לוותר על ההיבט הפוגעני בפירסום, או שמא מדובר בחלק בלתי נפרד מהעניין הצבורי המשמעותי שאותו נועד הפירסום לשרת" (ע"א 751/10, בעמ' 491).

אין משתמע כי בית-המשפט יימנע מעמידה על דרישות-היסוד שבעבודה העיתונאית – אימות, בדיקה, הסתמכות על מידע שלם ככל הניתן, מתן אפשרות להגיב שתאזן את התמונה ותקרבה אל האמת, המנעות משקרים ברורים על פניהם והמנעות מסילוף, ברור על פניו, של המציאות.

אלא שמוקד לאלה, כפי שהורנו השופט פוגלמן, אינו מצוי בסעיף 14 לחוק איסור לשון-הרע כי אם בבחינתה של הגנת העיתונאות האחראית לפי סעיף 15(2) לו. דומני, ובכך אחתום פרק זה, כי מבלי ליסתום את הגולל על סעיף 14 לחוק איסור לשון-הרע והוא פרי-קביעתו של המחוקק, מצויה ההלכה הפסוקה בעיצומו של שינוי ובו מועתק מרכז-הכובד של דיני-ההגנות בלשון-הרע מזה של אמיתות-המידע אשר הניח מפרסם לפתחם של נמעניו, אל עבר בחינתו של תום-הלב של מפרסם זה בגבשו את המידע ובמתן פומבי לו. מעגל-האחריות סעיף 11 לחוק איסור לשון-הרע סעיף 11 לחוק מורנו לאמור: "11. אחריות בשל פירסום באמצעי התיקשורת

התדריך הוסיף ודיבר במנהלה הכללי של רשות-השידור והוא "הסמכות המכרעת בעינייני חדשות. בייצגו את הצד המקצועי והציבורי כאחד, פועל [המנכ'ל] בסמכות של עורך ראשי". על המנכ"ל הוטל לקבוע, לפי הצורך, "חובת דיווח ואישור בדרג מתאים לפני פירסום ידיעות בנושאים מסוימים [וכן את] סדרי הפנייה לצורך היתייעצות וקבלת מידע או אישור לפני שידור" (פסקה 5).

...

התביעה נגד נתבעים 3 ו-7 נדחית.

בתוך אותו פרק זמן ישלמו התובעים, יחד ולחוד, לכל אחד מנתבעים 3 ו-7 – הוצאות-משפט בסך של 1,000 ש"ח ושכר-טרחה של עורכי-דין בסך, כולל מע"מ, של 10,900 ש"ח. בקביעתם של סכומים אלה התחשבתי במספרם הרב (שבעה) של הדיונים ולכולם התייצב תובע 2; בסכומה הנכון של אגרה לפי החלופה, הסבירה, שבפסקה 90.3 לכתב-התביעה; בהיקפה של העבודה המשפטית שנדרשה לתביעה ובאמור בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000.

לא מצאתי מקום להיעתר לסעד נוסף אשר לו עתרה התביעה ולהורות לנתבעים לפרסם תיקון.

השוטר העיד, בתשובה לשאלות בית המשפט בקדם המשפט (עמ' 1 שורה 27 עד עמ' 2 שורה 21), לעניין הדברים שנאמרו על ידו, כך: "אמרתי לו אדוני אתה מציץ לחדר חקירות, אתה משבש הליכים, ראיתי שהוא איש דתי ואמרתי אתה יודע שעל פי דיני התורה זה גזלה מה שאתה עושה, אמר למה? אמרתי אתה גונב מידע... ציינתי בגלל שהוא דתי שמה שהוא עושה זה גזלה על פי דיני התורה... ברגע ששאל מה עשיתי קיבל את הפרוט או את המינוח 'מה שאתה עושה על פי דיני המידע זה שבוש הליכים וגזלה'. כשהוא שאל מה גזלתי אמרתי לו שהוא גונב מידע." לטענת הנתבעת, אין בדברים משום לשון הרע, והתובע עוכב כדין.

עם זאת, אני סבורה שאין צורך להכריע בשאלה הנוגעת לנוסח המילולי המדוייק של המילים, שכן התוצאה תהיה זהה בין אם אקבל את גרסת התובע, ובין אם תיתקבל את גרסת השוטר.

המבחן לקביעה אם יש בדברים שנאמרו משום לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי, קרי, כיצד מפרש האדם הסביר את הדברים שנאמרו: "ההלכה היא, שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים." ע"א 740/86, יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, בעמ' 337 [30/07/1989].

האחת היא הגנת ס"ק 15(2) לחוק שעניינה חובה חוקית לבצע את הפירסום לנוכח היחסים בין הצדדים; השנייה היא הגנת ס"ק 15(4) לחוק, הנוגעת לפירסום שיש בו משום הבעת דיעה על היתנהגות הנפגע בתפקיד רישמי או בנוגע לעניין צבורי.

...

בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, [04.08.2008], טבע בית המשפט העליון את חשיבות הערך של השם הטוב ונאמר כי "אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות". אני סבורה כי הדברים שנאמרו לטובה, גם לשיטת השוטר, ובמיוחד בשים לב לנסיבות שפורטו, הם דברים שיכולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות ומשכך, הם מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק.

לא ניתן לקבל את הטענה שהדברים נאמרו בתום לב, שכן לו זה היה המצב, היה השוטר – במיוחד בנסיבות שפורטו – מבין שהתובע נפגע, מתנצל בפני התובע, ומפנים את הביקורת שהושמעה בעניין זה. לסיכום סוגיה זו נקבע, כי בנסיבות העניין, לא עומדות לנתבעת איזו מבין ההגנות הנ"ל. כאמור, התובע טען כי נפגע מאמירות נוספות, ברחוב מחוץ לתחנת המשטרה.

סוף דבר הנתבעת, אשר קיבלה על עצמה את החבות לפיצוי הנתבע ככל שייקבע כי השוטר אחראי לפי החוק, תשלם לתובע פיצוי בסך של 3,000 ₪.

במכתב הדחייה ציינה המשיבה כי הדיונים הפנימיים של הועדה הם חיסויים, והיא הפניתה בעיניין זה לכלל 15 לכללי השפיטה (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת שופטים), התשמ"ד-1984 (שעניינו סודית דיוניה של הועדה לבחירת שופטים), וכן לסעיפים 9(א)(3) ו-9(ב)(4) לחוק חופש המידע, הקובעים חריגים רלוואנטיים לחובה למסור מידע על-פי החוק, ביחס למידע שעלול לפגוע בפרטיות ולתוכנם של דיונים פנימיים, בהתאמה.

לבסוף, נקבע בפסק הדין כי אמנם הוראת הסודות הקבועה בכלל 15 לכללי השפיטה אינה חלה במישרין על הועדה, שאינה סטאטוטורית, אך הגיונה ותכליתה של הוראה זו אכן חלים על פעולתה ועל חילופי המידע בינה לבין נשיאת בית המשפט העליון ושאר חברי הועדה לבחירת שופטים, וממילא האמור בה עולה בקנה אחד עם עקרונותיהם של דיני חופש המידע.

באיזון הקונקרטי בין הערכים האמורים, כך נקבע, העלויות הנילוות למסירת המידע עולות באופן ניכר על התועלת שתושג כתוצאה ממנה.

זאת, לנוכח החשש כי פירסום המידע יגרום לפגיעה קשה בצינעת הפרט של המועמדים, בחופשיות השיח הפנימי וביכולת להעביר היתרשמות מלאה ובלתי מסויגת מן המועמדים.

בפסק הדין הוצגה המסגרת הנורמאטיבית לדיון בעירעור ובהמשך לכך יושמו המבחנים הרלוואנטיים – האם המידע המבוקש מצוי ברשות ציבורית; האם מתקיימים סייגים לזכות לקבלת המידע; והאם יש מקום למסור את המידע המבוקש חרף התקיימותם של הסייגים – בנסיבותיה הקונקרטיות של בקשת המידע שהוגשה על ידי המבקשת.

...

בכל הנוגע לטענות הנוגעות לסעיף 17(ד) לחוק חופש המידע, טוענת המשיבה כי מדובר ביישום קונקרטי של הוראות החוק והפסיקה בנסיבות המקרה – הא ותו לא. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הדברים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עיון בפסק הדין ובטענות המבקשת מעלה כי אין הצדקה להיעתר לבקשה.

אשר על כן: הבקשה נדחית.

בהמשך לכך, ביום 8.9.2013, פירסמה החברה דיווח נוסף שכותרתו "גילוי סימני נפט משמעותיים והחלטה על ביצוע מבחני הפקה בקדוח 'ים 3' ברישיון 387 / 'שמן'" פרטי הדיווח הנ"ל יובאו אף הם במלואם: "בהמשך לדיווחים המיידים מיום 3.8.2013 [...], מיום 28.8.2013 [...], ומיום 1.9.2013 [...], החברה מתכבדת להודיע כי בהתאם למידע שנימסר לשותפים ברישיון על ידי מפעיל הקדוח [...], השותפים ברישיון הגיעו למסקנה כי בקדוח קיימים סימני נפט משמעותיים וקיבלו החלטה בדבר ביצוע מבחני הפקה בקדוח.

אשר לטענת המבקשים לפיה ביום בו התבררו נתוני האמת לגבי הקדוח קרסו נתוני מניית שמן, נטען בכתב התשובה כי קריסת המניה לא נבעה מגילוי מידע על נתוני הנקבוביות אלא משינוי מצב שנוצר עקב תוצאות מבחני ההפקה בהם הסתבר לראשונה שאין תוחלת לקידוח ושלא ניתן להפיק בו נפט באופן כלכלי.

בהתאם, חברה ציבורית חייבת בפירסום מידע מהותי למשקיע הסביר, ואינה נידרשת לפרסם פרטים ומידע שאינם מהותיים.

כך, גמישות ההגדרה של חובת הגילוי והמהותיות משרתת היטב את ההגנה על המשקיע הסביר (שאף הגדרתו גמישה), כך שזה יוגן באופן אידיאלי לא על דרך של קביעת הגדרות נוקשות, אלא על דרך של בחינה מהותית לאור יעדיה ותכליותיה של חובת הגילוי, בכל מקרה לנסיבותיו (וראו עניין הורוביץ, פסקה 34; עניין ברנוביץ, בעמ' 833; רונן עדיני דיני ניירות ערך 50-51 (2004)).

...

בקשות האישור נדחות ביחס ליתר עילות התביעה מכוח חוק החברות וכן את העילה מכוח סעיף 56 לפקודת הנזיקין.

הצדדים יפעלו לפרסום החלטתי זו בהתאם להוראות סעיף 25(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות על חשבון המשיבים.

המשיבים יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות המבקשים בקשר עם בקשות האישור בסכום כולל של 50,000 ש"ח. המזכירות תוודא את פרסום החלטתי זו גם בתיק המקביל ת"צ 54160-07-17.