כמו כן, הנתבעים טוענים כי טענת התובע לפיה התחייבו כלפיו בעל פה לשלם לו דמי תיווך בשיעור 1% אינה אמת וכי השיחה, כפי שטוען התובע, אינה הזמנה חתומה בהתאם לדרישת הכתב המהותית בסעיף 9 לחוק המתווכים ועל כן דין התביעה להדחות על הסף.
בעמ' 4 לתימלול שהוגש (נספח 8 בכתב התביעה) דנים השניים בהצעת הרכישה בסך 5.9 מיליון ₪ שהעביר התובע לנתבעים ובקשתו של הנתבע 1 מהתובע להעלות את הצעת הרכישה לסך של 6.1 מיליון ₪ ואומר בשורה 24-25 בתימלול:
"בוא, תביא את הכסף, אחר כך נחגוג כולנו, עכשיו, אני מדבר, אני שוב מדבר נטו עלי, אני לא יודע, אם אתה רוצה ממני משהו אז תוסיף את זה". המילים: "אם אתה רוצה ממני משהו" מעידים דוקא על העדרו של הסכם לתשלום דמי תיווך וכי היה סרוב לתשלום דמי תיווך בתחילת הדרך.
בשיאו של ההליך שקלתי אם ניתן לראות בשיחת השניים כהתחייבות גרידא על פי דיני החוזים הכלליים כאשר אין מחלוקת כי הנכס נמכר בסכום העולה על סך של 6,050,000 ₪ ב 50,000 ש"ח.
אלא שספק אם הייתה גמירות דעת שלמה בשיחה ותום לב במו"מ כפי שפורט לעיל.
...
ובשורה 10 מגיש הנתבע את הצעתו: "אז תגלם, תביא אותי ל 6,050 שאני מקבל ותוסיף לך מצדי 10%". ובהמשך:
"עזוב, עזוב את העשרה אבל אם הכוונה שלך זה שמ- 6,050 אני צריך עוד לשלם אחוז, הבחור הזה, הדתי בא מהמודעה, אין לי מתווך באמצע שזה גם יכול להועיל וגם להפריע".
בתשובה אומר התובע: "כן..אוקיי".
אם היה הסכם לתשלום דמי תיווך מדוע לא עונה לו התובע כי קיים הסכם ואין על מה לדבר?
מה פשר דברים אלה? הם אינם מתיישבים עם סיכום מקדמי כבר בתחילת הדרך כטענתו של התובע.
"
דעה נוספת של כב' השופט אלרון בפסק דין מזרחי אף היא אינה מצדדת בפרשנות מקלה של דרישת הכתב בחוק המתווכים:
"ככלל, יש להבחין בין דרישת הכתב הקבועה בסעיף 9 לחוק המתווכים לבין דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, כך שיש לנקוט גישה זהירה יותר ביחס לאפשרות הגמשתה של דרישת הכתב מושא ענייננו. נוסף על הלימת גישה מוצעת זו את תכלית חוק המתווכים, המעלה על נס את שיקולי הגנת הצרכן, היא נתמכת בשיקולי יעילות.".
וכדברי כב' השופטת ברק-ארז אף היא בפסק דין מזרחי: "בסופו של דבר, מתווך שזהו עיסוקו אמור להיות מודע לחובתו להחתים את לקוחותיו על חוזה תיווך כדין, דרישה שאיננה מורכבת כל עיקר. אם אינו עושה כן הסיכון הכרוך בכך אמור להיות מונח לפתחו".
ומה הם אותם מקרים חריגים וקיצוניים שיצדיקו התגברות על הדרישה הבסיסית לקיומו של חוזה בכתב? האם המקרה שבפנינו הוא חריג וקיצוני שיצדיק התגברות על הדרישה הבסיסית לקיומו של חוזה בכתב?
אבי וינרוט, במאמרו "דרישת הכתב בעסקת תיווך במקרקעין" (121) משפט ועסקים | כב (2019))
מתייחס לעניין זה: "אולם במקרים נדירים ויוצאי דופן מאוד של חוסר תום לב קיצוני ביותר, כאשר המתווך נהג כמקצוען ודאג להסדרת היחסים בהסכם בכתב אולם הלקוח נהג בדרך של רמאות מכּוונת ומודעת, הערים על המתווך וגרם לכך שלא ייחתם הסכם תיווך, לא יהא בית המשפט חסר אונים. במקרים חמורים אלה יוכל בית המשפט לעשות שימוש בעקרון תום הלב כדי להתגבר על דרישת הכתב, לשמוע את זעקת ההגינות שהמתווך ההוגן משמיע ולהציל עשוק מידי עושקו. פתרון מוצע זה פותח פתח מסוים שיש בו כדי לאפשר לבית המשפט להעניק סעד למתווך אשר נוצל ורומה, אך לא פתח רחב מדי שייצור נורמה פסולה של התנהגות רשלנית מצד המתווך בדמות אי-החתמת הלקוח על מסמך מפורט בכתב".
מסקנתי היא כי נוכח האמור לעיל, אין התובע זכאי לשכרו.
אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.
