דיני חוזים המחאת זכויות ופיצויים בגין הפרת חוזה

" עוד באותו היום, 26.8.1996, שלח עו"ד פינצ'וק את הסכם ההמחאה אל הבנק, ואילו ב"כ הבנק השיב לו כעבור יומיים, ביום 28.8.1996, כי "מאחר ולמרשי לא ידוע על פסק דין נגדו בתיק שבנידון ומאחר וערעורים עדיין לא מקנים זכות כלשהיא – מרשי בקשני להחזיר לכם את המחאת החוב". עו"ד פינצ'וק טען במכתב תגובה כי על פי כללי החישוב שנקבעו בפסק הדין משנת 1996 מגיע לאמנונים כסף מהבנק, וכי הסכם ההמחאה שנשלח לבנק לא הוחזר על ידו.

בנסיבות אלו, נטען כי עו"ד פינצ'וק זכאי לשכר ראוי מכוח סעיף 46 לחוק החוזים הכללי או מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כפי שנטען עוד בתביעת פינצ'וק. בנוסף נטען כי בדין חייב בית המשפט קמא אף את בן יהודה ווינברג באופן אישי, בשים לב לכך שהם חתומים על הסכם שכר הטירחה, שהם היו צד להליכים בפני השופט פינקלמן ויוצגו בהם על ידי עו"ד פינצ'וק, ושהם זכו באופן אישי יחד עם אמנונים בסכום הסכם הפשרה.

להשלמת התמונה אוסיף כי ניתן לסבור, שבנסיבות בהן מדובר, הסכם שכר הטירחה ניכשל, גם אם לא בוטל, וזאת מאחר שפטירתו של עו"ד פינצ'וק מהוה ארוע מסכל, המונע את האפשרות להמשך ביצועו, ואף שולל את האפשרות של פינצ'וק לאכוף את החוזה ולזכות בשכר המוסכם (וראו סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות); **** פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 418-416 (2003) (להלן: פרידמן וכהן, חוזים ג')).

המשותף לכל האפשרויות הללו, ולקונסטרוקציות נוספות שיתכן כי ניתן להציע, היא שיש בהן כדי להביא להתאמת המחיר החוזי המוסכם לערך השירותים שניתנו בפועל על ידי עו"ד פינצ'וק, וזאת תוך שמירת חלוקת הסיכונים החוזית, בהנתן שהסכם שכר הטירחה מוסיף להסדיר את יחסי הצדדים (השוו איל זמיר "תרופות בשל הפרת חוזה: פצויי ציפייה, פצויי הסתמכות, השבת התעשרות ושיחזור השקילות החוזית" משפטים לד 91, 176-143 (התשס"ד)).

...

בעניין זה הצעתי במהלך המשא ומתן לפשרה כי הסכום האמור, שהבנק נמנע מתשלומו בשל ההתדיינויות, ישא הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק, וזאת בהינתן ההלכה שנפסקה על ידי בית משפט זה בעניין ע"א 6574/99 משרד השיכון נ' עו"ד בנימין קרייתי, מפרק חברת ביתרומעץ, פ"ד נח(3) 313 (2004) (וראו גם החלטתי לאשר ניהול תובענה כייצוגית בת"צ (מרכז) 2010-06-11 מוסאי נ' המגן חברה לביטוח (12.12.2012)).

הבנק נתן הסכמתו לכך במסגרת הפשרה, אשר כאמור לעיל, לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל.

סוף דבר אם תשמע דעתי אציע לחברתי ולחברי כי הערעור והערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט קמא יתקבלו, וכי נורה במקום האמור בפסק הדין כמפורט להלן: הסכם שכר הטרחה מקנה לעו"ד פינצ'וק כלפי אמנונים זכות לשכר טרחה מוסכם בגין שירותיו בקשר לתביעת הבנק, לתביעה הנגדית הראשונה ולתביעה הנגדית השנייה בשיעור של 30% מסכום הסכם הפשרה בתוספת מע"מ, בניכוי שכר הטרחה שסוכם עם עו"ד צברי (17.5% בתוספת מע"מ מסכום הסכם הפשרה), דהיינו 12.5% מסכום הסכם הפשרה, שהם 1.5 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ (כנגד קבלות).

הנאמן מפנה להחלטה מיום 29.12.2020, בה נקבע כמבוקש בנוגע לבקשת הבהרה של הנאמן לפיה "כל זכויות החברה, מכל מין וסוג שהוא, לרבות מכוח חוזה קיים, כהגדרת המונח בסעיף 66 לחוק, ו/או המחאת זכות לפי חוזה קיים, כהגדרת המונח בסעיף 75 לחוק, ימשיכו לעמוד בתוקפם גם בפרוק, וזאת אלא אם יתבקש אחרת בהמשך על ידי הנאמן." כלומר, ניתן לנאמן שיקול דעת רחב איזה חוזה לשמר ומאיזה חוזה להשתחרר, ולא ניתן לכפות על הנאמן "למכור" את הסכם השכירות.

הדבר בא לביטוי גם בדברי ההסבר להצעת החוק: "תכליתה של סמכות הביטול היא לאפשר לנאמן להפסיק התקשרויות לא יעילות ולהשיא ערך לטובת קופת הנשייה כולה. ביטולם של חוזים בידי הנאמן סוטה מעקרונות דיני החוזים הכלליים שאינם מכירים בהפרה יעילה כעילה מוצדקת לביטול חוזה, ואולם בנושא זה קובעים דיני חידלות הפרעון הוראות ייחודיות אשר סוטות מהוראות הדין הכלליות. הטעם לכך הוא הרצון למנוע את הגדלת חובותיו של התאגיד והעמקת הפגיעה בנושים. זאת במיוחד משום שמעמדם של החובות שיצטברו ואשר נובעים מהמשך ההיתקשרות החוזית הוא מעמד עדיף של הוצאות הליכי חידלות פרעון. במקרה שמדובר בחוזה שאינו מקדם את הליכי חידלות הפרעון ואת שקומו הכלכלי של התאגיד, לטובת כלל הנושים, אין הצדקה להקניית מעמד עדיף לחובות הנובעים מהחוזה, ועל הנאמן להפסיק את ההיתקשרות." (דברי הסבר להצעת חוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח הממשלה התשע"ו 1027, בעמ' 643 (להלן: "דברי ההסבר") (ההדגשות הוספו, ח.ב.)).

המשכירה סומכת ידיה על סעיף 74(ב) לחוק, אשר לדבריה מקנה לה זכות לפצוי בגובה של שלושה חודשי שכירות לפחות במעמד של הוצאות הליך חידלות פרעון, בשל הפגיעה הקשה בה והנזקים הכבדים שנגרמו לה בשל הפרתו היסודית של הסכם השכירות ובשל ביטולו.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, בהתנגדות המשכירה ובתגובת הנאמן, באתי לכלל מסקנה כי יש לאשר את בקשת הנאמן לביטול הסכם השכירות.

טענה זו דינה להידחות.

סיכומו של דבר, המכר וביטולו של הסכם השכירות מאושרים כמבוקש.

עוד טוען התובע, כי בהתאם להוראות ההסכם, נקבע פיצוי מוסכם בגין הפרתו בסך 500,000 ₪, בנוסף לזכותו של הצד המקיים את ההסכם לתבוע סעדים נוספים לרבות בגין נזקים אשר נגרמו לו. התובע טוען כי על הנתבע לשלם לו את הסכומים המפורטים לעיל וכי הנתבע הפר את התחייבויותיו עפ"י ההסכם בין הצדדים, הפרה יסודית ובוטה.

בכך, לטענתו, גרם לתובע נזקים המזכים אותו בסעדים בהתאם לדיני החוזים, הנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט.

מר תקתוק העיד כי ההסכם בין הצדדים אליו הגיעו בסופו של דבר, בתיווכו, כלל תשלום של 100,000 ₪ עבור התובע וכן המחאת זכות על 50% מזכויות החברה עבור עבודות שבוצעו טרם ההסכם ואשר טרם שולמו לחברה בעת שבוצעה ההפרדה בין השותפים.

...

מר תקתוק העיד כי ההסכם בין הצדדים אליו הגיעו בסופו של דבר, בתיווכו, כלל תשלום של 100,000 ₪ עבור התובע וכן המחאת זכות על 50% מזכויות החברה עבור עבודות שבוצעו טרם ההסכם ואשר טרם שולמו לחברה בעת שבוצעה ההפרדה בין השותפים.

מכאן כי יש לקבל את התביעה.

סוף דבר, התביעה מתקבלת כפי שפורט לעיל.

סעיף 7.3 להסכם מתייחס לאיחור במסירה וקובע כי: "מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, בס' 7.1 דלעיל, איחור במסירת החזקה בנכס לידי הקונה אשר אינו עולה על 7 ימים לא יהווה הפרה של הסכם זה. לעומת זאת איחור העולה על 7 ימים שהסיבה הנה בשל מחדלי או מעשה המוכר ו/או אשר היה על המוכר לדעת עליה יזכה את הקונה בפצוי בסך של 350 ₪ לכל יום איחור החל מהיום ה-8. איחור במסירת החזקה לידי הקונה הנובע ממעשיו או מחדליו של המוכר העולה על 14 יום יהווה הפרה יסודית של הסכם זה ויזכה את הקונה בכל הסעדים העומדים לרשותו ע"פ הסכם זה וע"פ כל דין לרבות קבלת פיצוי המוסכם כמפורט להלן ו/או ביטול ההסכם והשבה ו/או אכיפתו הכל על פי בחירת הקונה." סעיף 10.3 להסכם כולל המחאת הזכות לפצוי בגין איחור: "מובהר כי נתמנה קבלן חדש בפרויקט אשר מחליף את הקבלן הקודם. אשר על כן, ממחה המוכר לקונה את כל זכויותיו והתחייבויותיו על פי הסכם עם הקבלן. המוכר ממחה את כל זכויותיו כלפי הקבלן סאלה הנדסה הראשון והקבלן החלופי ט.ע.ל.ת. השקעות ומבנה תעשייה בע"מ לקונה ובכלל זה זכות לפצוי בגין איחור, אחריות וכד' כך שהקונה מוותר על כל טענה בדבר עיכוב או איחור בהשלמת הבנייה או אחריות חוק מכר או טיב הבניה או ליקויים כלפי המוכר. על אף האמור בהסכם מול הקבלן החדש נספח יט' מובהר כי אחריות הקבלן החדש כלפי הקונה בלבד ו/או חליפיו, תהיינה לפי כתב ההיתחייבות נספח כ' להסכם זה. לקונה לא תהיה כל טענה כלפי המוכר מאחר והמוכר ממחה את כל זכויותיו והתחייבויותיו כנגד אותם קבלנים לקונה." בתוספת להסכם שנחתמה ביום 4.1.2016, נקבע ביחס למועד המסירה: "הצדדים מסכימים בזאת כי כנגד ביצוע התשלום הנקוב בסעיף 6.3 להסכם, יקבל הקונה מהמוכר את החזקה הפיזית והבלעדית בדירה, והמוכר מצהיר כי הוא מסכים לסעיף זה וזאת למרות שטרם קיבל מהקונה את מלוא תמורת הדירה." בסעיף 10.3 ויתר התובע באופן מפורש על כל טענה ביחס לאיחור במסירה.

עוגמת נפש – בקביעת שיעור הפיצויים בשל עוגמת נפש בגין ליקויי בניה בית המשפט יתחשב בין היתר בשיקולים הבאים: "טיב הנכס בו נפלו הליקויים – האם מדובר בדירת מגורים, במבנה עסקי או אחר; מה טיב הליקויים, מידת חומרתם, מידת השפעתם על חיי היומיום בדירה; היתנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ובמהלכו; עלות תיקון הליקויים ועוד (ראו גם: א' נ' ורדי דיני מכר דירות – ליקויי בניה והבטחת זכויות הרוכשים (2001) עמ' 421)... אף על פי שקביעת שיעור הפיצויים בגין עגמת נפש נתונה לשיקול דעת בית המשפט (ע"א 4445/90 "עמיגור" ניהול נכסים בע"מ נ' מאיוסט ואח' (לא פורסם, ניתן ביום 17.4.94)) הרי שגם קביעה זו צריכה לעמוד במבחן של סבירות.

...

לאור האמור, התביעה ברכיב זה נדחית.

סוף דבר אשר על כן התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע סך 28,828.8 ₪ בגין ליקויי בניה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה; סך 254,000 ₪ בגין ירידת ערך, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 23.6.2015; סך 3,680 ₪ בגין דיור חלופי וכן סך 15,000 ₪ בשל עוגמת נפש.

הינה כי כן, על יסוד הקביעות החלוטות שבפסק הדין בהליך הראשון זכאי התובע לפצוי בגין הפרת ההסכם המתוקן והסכם הפשרה על ידי הנתבע 1.

בנסיבות המתוארות טוען התובע כי הנתבעים 2-12 "אחראים יחד עם הקבלן על מלוא הנזקים שנגרמו לתובע בגין פרשייה עגומה זו. בפועל, הדיירים היו שותפים בלתי נפרד[ים] לקבלן לנסיון שצלח לנשלו מזכויותיו בבניין" (סעיף 96 לסיכומים), והוא מבקש לחייב את הנתבעים 2-12 בתשלום פיצוי מכוח דיני החוזים, המקרקעין, הנזיקין ועשיית עושר ולא במשפט.

בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין בהליך הראשון כי "[ח]תימת הסכם הפשרה אינה משום מחילה על ההפרה של ההסכם המתוקן: התובע הסכים לוותר על טענותיו כלפי הדיירים, בתנאי שישולם לו מלוא סכום השיקים שקבל. שיקים אלו נימסרו לתובע, אך רובם לא כובדו, ומכאן שהתנאי לא היתקיים" (סעיף 44 לפסק הדין בהליך הראשון [ההדגשה במקור]).

...

משכך סבורה אני כי מקרה זה נמנה עם המקרים בהם ראוי לעשות שימוש בסמכות לפסוק פיצוי בגין נזק שאינו נזק מממון, ולאחר איזון בין כל השיקולים הצריכים לעניין זה, אני מורה על פיצוי בסך של 150,000 ש"ח (לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני ראו שלו ואדר, 299-312).

סיכומם של דברים מכל הטעמים המפורטים לעיל התביעה כנגד הנתבע 1 מתקבלת כדלקמן: הנתבע 1 מחוייב בתשלום סך של 973,068 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממאי 2004 ועד למועד פסק הדין.

מהטעמים שפורטו לעיל התביעה כנגד הנתבעים 2-12 נדחית.