בתאריך 16.1.19 ניתנה החלטת כב' רשמת בית-המשפט העליון במסגרת בש"א 7602/18, שבמסגרתה דחתה את הבקשה, אך הפניתה אל "הדרך הדיונית המתאימה על מנת לתקוף פסק-דין חלוט בטענות לפסילת המותב שנתנו...הליך זה, שכונה בפסיקה גם כ"משפט חוזר אזרחי"..
מכל מקום, כב' השופט רפי ארניה כתב בהחלטתו דלעיל, כי הוא פוסל את עצמו, לא משום שהדין מחייב זאת, לפי דיני הפסלות, אלא "למראית עין". אין כן וודאות, שאם הצד האחר באותו מקרה היה מגיש ערעור על החלטת הפסלות, לא היה בית-המשפט העליון מקבל את העירעור ומזכיר לכב' השופט רפי ארניה, כי הזכות ליישב בדין היא גם חובה לעשות כן.
ואולם, גם אם אצא מנקודת הנחה דיונית – ולצורך הדיון בלבד – כי אילו כב' השופט רפי ארניה היה מוסר גילוי נאות, והתובע היה מבקש ממנו לפסול את עצמו, איני סבור כי חלה כאן עילת פסלות בהתאם לדין ובודאי לא כזו שבכוחה להצמיח עתה עילה לביטול פסק-הדין.
על כן, אם אצא מנקודת הנחה, שממילא התוצאה לא הייתה משתנה, מדוע לבטל פסק-דין שתוצאתו נכונה ? וכיצד אני יודע שהתוצאה נכונה (גם ללא הסכמת התובע)– ערכאת העירעור –בית-המשפט המחוזי פסק שכך.
...
זהו פסק-הדין שאותו מבקש התובע, כי אורה על ביטולו במסגרת תביעה זו.
התובע הגיש ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום הנ"ל, ובתאריך 20.6.18 מסר בית-המשפט המחוזי מרכז-לוד את פסק-דינו (ע"א 97-02-18), שבמסגרתו נדחה ערעורו של התובע, והתובע חויב בהוצאות משפט בסך 10,000 ₪.
תוצאה:
נוכח כל האמור לעיל, אני פוסק כי התובע לא הוכיח את תביעתו.
על כן, אני דוחה את התביעה.
על כן, אני פוסק כי התובע ישלם את הוצאות הנתבעים ואת שכר טרחתם המשפטי בסך 10,000 ₪ + מע"מ והסכום ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כדין עד למועד התשלום בפועל.