דיני ביטוח תשלום גימלה לפי סוג המוסד

סעיף 21 לחוק קובע כי החוק יחול "על סוגי הזוכים ולפי התנאים ששר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר, קבע מזמן לזמן בתקנות". מהוראות החוק עולה כי לא ניתן לגזור את הזכאות לתשלום הגימלה מכוח הוראותיו בלבד, וכי לשם כך יש לעיין גם בתקנות.

ם תק' 82 בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בעבל 592/07 המוסד לביטוח לאומי נ. גאיה עאסי (מיום 1.6.09), נפסק שאם הקטינה באותו עניין, שלא הייתה תושבת ישראל, זכאית לבקש תשלום הגימלה מכוח זכאותה העצמאית של הקטינה למזונות, בהתאם לתקנה 3(3) לתקנות.

איננו מקבלים את טענת הנתבע כי מונח ה"החזקה" הנו חופף למונח "משמורת", בשל חפיפה בין המונחים בדיני המשפחה (אם כי מצינו כי יש הסוברים שאין חפיפה מוחלטת כזו – ראה: (תמ"ש (טבריה) 5782-08-09 א.ק. ואח' נ' נ.א. (מיום 23.10.20111)).

...

דין התביעה להתקבל גם בהתאם להלכת גאיה עאסי, שכן גם אם התובעת אינה "זוכה", הרי שאין חולק שילדיה הם בעלי הזכות למזונות והם "זוכים" על פי הרישא של הגדת מונח זה, והם גם זוכים הזכאים לבקש תשלום לפי תקנה 3(3) לתקנות, כאשר אימם – אפוטרופסתם היא זו שמממשת את זכותם, כפי שנפסק בעניין גאיה עאסי.

אשר על כן החלטנו לקבל את התביעה.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

לטענה זו ניתן למצוא לכאורה עגון בהוראת סעיף 25 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א -1980 הקובע: א) גימלאות לפי חוק זה ישולמו מאוצר המדינה באמצעות המוסד לביטוח לאומי.

המוסד משלם גמלאות מסוגים שונים.

כידוע דיני הנזיקין מבחינים בין שלושה סוגים של מזיקים אשר גרמו לנזק אחד; מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד אשר גרמו לנזק אחד שאינו ניתן להפרדה ומזיקים בנפרד שגרמו לנזקים הניתנים להפרדה.

...

התביעות לפיצוי בגין הוצאות נלוות והחזר הוצאות נסיעה נדחות אף הן. מהסך של 43,664,594 ₪ יש להפחית את התשלומים ששולמו על ידי חלף במסגרת הסכם הפשרה, 5,700,000 ₪ (כולל סכום החילוט).

חישוב יתרת החוב היא כדלקמן: א. פיצוי בגין שכר טרחה שנגבה לפי סעיף 22.2 משוערך מ- 9/2014 ועד היום 43,945,663 ₪ ב. ניכוי סכום הפשרה עם חלף (כולל החילוט) משוערך עד היום (5,807,018 ₪)- ג. ניכוי סכום החילוט מתענך משוערך עד היום (2,866,481 ₪)- ד. ניכוי סכום החילוט משחר משוערך עד היום (2,593,474 ₪)- ה. ניכוי סכום החילוט משינה משוערך עד היום (985,853 ₪) - יתרה 31,692,837 ₪ בשים לב לכל האמור, אני מחייב את עיזבון שחר ושינה, לשלם למוסד, ביחד ולחוד, את הסך של 31,692,837 ₪.

כן ישלמו הנתבעים למוסד הוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 100,000 ₪.

דמי ביטוח - כללי החוק מושתת על גביית תשלומי דמי ביטוח וחלוקתם בדמות גמלאות לפי כללי הזכאות הקבועים בו. כפועל יוצא, בין הגימלאות לפי החוק לבין גביית דמי הביטוח עומד קשר בל ינתק - "כצבת בצבת עשויה"[footnoteRef:3].

] "בפסק הדין בעיניין האחים בדריאן הפניתה כב' השופטת בר"ג-הירשברג לפסיקת בית המשפט העליון, לפיה נקודת המוצא בדיני המס היא כי משיכת כספים על ידי בעלי מניות בחברה, תסווג כדיבידנד, גם אם לא היתקיימו כל ההליכים הדרושים לכך בדין. משכך, יש לסווג את הסכום שחולק מריווחי החברה כדיבידנד ולחייבו בהתאם בדמי ביטוח לאומי.

לטענת המערערים, הדבר משמיט "את הקרקע מהטענה שלא חל על הכנסות אלה הפטור, מכיוון שבעוד בעל מניות בחברה משפחתית נושא בחובות (תשלום דמי ביטוח בגין ריווחי החברה בהיתעלם מסוגם) הרי שרווחים אלה אינם באים בחישוב גימלתו". בית הדין האיזורי קבע על יסוד הנפסק בבג"צ לה"ב[footnoteRef:17] כי "לא מתחייבת זיקה בין גובה דמי הביטוח המשתלמים למוסד, לבין גובהן של הגימלאות המשולמות לזכאים", לעניין זה הפנה בית הדין האיזורי לדברים הבאים בבג"צ לה"ב: [17: בג"צ 6304/09‏ ‏ לה"ב – לישכת אירגוני העצמאים והעסקים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (2.9.10).

...

זאת מן הטעם שכלל לא הוכחו נסיבות מהן עולה כי טרם לשנות המס הרלוונטיות (עד 2013) יצר המוסד כלפי "השוק" או כלפי המערערים מצג כללי של ויתור על תשלום דמי הביטוח בגין ההכנסות מושא הליך זה. כן מקובלת עלינו עמדת בית הדין האזורי לפיה אין בכוחה של העמדה המשפטית השגויה של המוסד כפי שקיבלה ביטוי במכתבים משנת 2015 ביחס לשנים 2014 ואילך כדי להקים הצדקה לפטור מתשלום דמי ביטוח לשנים שקדמו – עד לשנת 2013.

לא מצאנו כי מורת הרוח האמורה יש בה כדי לגבור על הוראות התיקון, אך בהחלט יש בה כדי להצדיק אי חיוב המערערים בהוצאות משפט.

סוף דבר – הערעורים נדחים.

על ההבדלים בדין, בעילת תביעה מכוח תיחלוף לבין עילת תביעה עצמאית, עמד בית משפט העליון במספר הילכות ולהלן דברים שנאמרו בע"א 555/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, :749 "מקובל לראות בזכות זו של המוסד כלפי המזיק זכות סוברוגציה (א' ברק 'פיצויים' דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, בעמ' 649; ע"א 61/55, 62, 64 מגן צ'טווד בע"מ נ' גרוסברג ואח' וערעורים נגדיים, בעמ' 195). ממיון זה נובעות מסקנות נורמאטיביות שונות. עולה ממנו, כי על המוסד להוכיח, בגדרי תביעת השיפוי שלו, גם את זכותו של הניזוק בנזיקין כלפי המזיק (קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 939). תוצאה נוספת של מיון זה היא, שזכותו של הניזוק כלפי המזיק גודרת את זכותו של המוסד לביטוח לאומי. הוא לא יוכל להפרע מן המזיק מעבר לחבותו של המזיק כלפי הניזוק (ראו קציר, בעמ' 850-849). באופן דומה, טענות הגנה שיש למזיק כלפי הניזוק עומדות לו גם נגד המוסד (ברק, בחיבורו הנ"ל, בעמ' 651)". אקדים ואומר כי אני סבור שתביעת המעביד, שהיטיב את ניזקי העובד על יד תשלום שכר, היא תביעת תיחלוף (סוברוגציה) מלאה.

וכך קובע סעיף 328 (א) לחוק הביטוח הלאומי: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששלמו או שהם עתידים לשלמה. החזיר מעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד לפי הוראות סעיף 94, או שילם מעביד לעובד דמי פגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה לפי הוראות אותו סעיף, רשאי המוסד או המעביד, לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי בעד הסכום שהוחזר למוסד או ששולם לעובד בידי המעביד כאמור." סעיף 343 לחוק הביטוח הלאומי קובע: "השר רשאי לקבוע[footnoteRef:1] כי מעביד שאישר לכך ישלם דמי ביטוח מופחתים לענין סעיף 340 כפי שיקבע, ובילבד שנתמלאו בו תנאים אלה: [1: ]

יש להניח כי מעבידים מסוג זה כגון עיריות או מפעלים גדולים שהם ממלא משלמים בתקופות מחלה משכורת מלאה לעובד ולכן על מנת להקל את התהליך הביראוקראטי אל מו העובד, ועל מנת שלא יאלץ להמתין להכרה בתביעתו במוסד לביטוח לאומי עד תשלום דמי הפגיעה, נקבע כי המעביד ישלם את המשכורת, והוא יקבל שיפוי בשלב מאוחר יותר מהמוסד לביטוח לאומי בדמות הדמי פגיעה.

...

מטעמים אלו אני סבור כי דינה של הטענה להידחות.

התוצאה לאור האמור לעיל, ובשים לב לכך שהתביעה הוגשה יותר משבע שנים ממועד אירוע התאונה, דין טענת ההתיישנות להתקבל ואילו דין טענת ההשתק להידחות.

לכן אני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.

כך, למשל, סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח ("היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם"); סעיף 192 לחוק הביטוח הלאומי ("שילם המוסד גמלה לפי פרק זה, יעברו זכויותיו של הזכאי לה למוסד לצורך גבייתה מהמפרק...").

לפיכך, אין מניעה להשלים את החסר האמור באמצעות היקש (שהרי מנגנון תיחלוף קיים ביחס ליתר סוגי בטוחי הנזקים) או באמצעות פנייה להסדרי חוק כלליים, ובכללם העקרון הכללי בדיני עשיית עושר ולא במשפט.

זאת ועוד, גם אם ייטען כי קיימות נסיבות בהן חוזה הביטוח אינו בר תקומה, שכן דין אי החוקיות דבק בשני הצדדים (ואבקש להותיר בצריך עיון אפשרות זו), הרי שמרגע שהמבטחת שילמה את תגמולי הביטוח עומדת לה על פי הדין הישראלי זכות השיפוי נגד המזיק מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (במקרה זה פרעון חוב הזולת על ידי מבטחת שיכולה הייתה לזכות בפטור מחוזה הביטוח בשל אי החוקיות, אך בחרה לקיימו), ולמצער עומדת למבוטח האפשרות לתבוע את המזיק "בשם ובעבור" המבטחת.

...

במצב הדברים שנוצר, ובהינתן שהסיבה להיווצרותו נעוצה בפסיקות של הערכאות הדיוניות, ולא בשגגה שיצאה מלפני טבע וחברת הביטוח הזרה, סבורני כי יש לאפשר להן לבחור בין שתי חלופות: ראשית, המשך ניהול התביעה במתכונת שבה הוגשה (להלן: מתכונת הנאמנות); שנית, צירופה של חברת הביטוח הזרה להליך כתובעת נוספת, תוך ביסוס תביעתה על מנגנון התחלוף, כפי שיש להניח שהיה קורה אלמלא פסק דין VIG (להלן: מתכונת התחלוף).

משנתקבל הערעור העיקרי, ממילא דין הערעור שכנגד להידחות, על שני רכיביו.

סוף דבר אם תישמע דעתי, יתקבל הערעור העיקרי וידחה הערעור שכנגד, כאמור בפסקאות 116-115 ו-120 לעיל.