א. האם הוצג לרוכשי הכרטיסים מצג שוא
המאשימה (בסעיף 5 לתגובה לטענות המקדמיות של נאשמים 1, 2 ו-5), טוענת כי: "הפליליות במעשי הנאשמים, לשיטת המאשימה, טמונה בהסתרת אופיו האמתי של השרות, והצגתו ללקוחות כשירות שונה בתכלית". המאשימה מוסיפה כי: "הדבר דומה יותר למסעדה המבטיחה ללקוח ארוחת דגים על בסיס ההנחה, שאנשיה יצליחו לדוג את הדגים לפני שהלקוח יגיע למסעדה. ההנחה בדבר הצלחת איתור המוצר בשוק המישני, על הסיכון הגלום בה, לא הייתה ידועה ללקוחות הנאשמים" (הדגשות במקור).
ג. האם היתקבל "דבר" כמשמעותו בהגדרת העבירה
המאשימה טוענת כי מה שהיתקבל כתוצאה ממצג השוא הוא הנחת דעתם של הרוכשים, כי הכרטיסים המוצעים למכירה נמצאים בידי הנאשמים 1 ו-2, וכתוצאה מכך היתקשרות של הרוכשים בעיסקה לרכישת הכרטיסים, והעברת כספים עבור שירות שונה ממה שקבלו (סעיף 8 לתגובתה):
"גם "הדבר" אותו קיבלו הנאשמים בעקבות מצג שוא זה עולה ברורות מכתב האישום – ראשית, הנחת דעתם של רוכשי הכרטיסים כי הם קונים כרטיס ספציפי שנימצא בידי הנאשמים, ושנית – כספם של הרוכשים, אשר שילמו בפועל עבור שירות שונה לחלוטין מזה שפורסם באתרי האנטרנט של הנאשמים".
כב' השופט נ' הנדל חזר וקבע מהו הערך המוגן (בפיסקה 34 בעמ' 56):
"צא ולמד, כי הפרשנות התכליתית של עבירת המירמה היא מעשה הפוגע בשקול הדעת של מקבלי ההחלטות, אשר בעקבותיו הם אינם נחשפים לכל הפרטים ומקבלים החלטה במצב של חוסר אינפורמאטיבי המוביל לפגמים בשקול הדעת."
לאחר קביעת הערך המוגן, יש לבחון מהו הקף ההגנה שראוי לתת לערך המוגן.
אשר לטענת רו"ח אנזל כי לא נערך לו שימוע לגבי כלל העבירות המיוחסות לו טוענת המאשימה כי כיון שאחריות המסייע על פי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה דינה כדין אחריות המבצע העקרי, הרי שנערך לרו"ח אנזל שימוע כנדרש.
א. טענות הנאשמים 1 ו-2
הנאשמים 1 ו-2 טוענים כי עבירת הלבנת ההון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, מיוחסת להם בשל העובדה שרואים בכל עיסקאות מכירת הכרטיסים משום עבירה של השגת דבר במירמה, ועל כן רואים בכל ההכנסות שהתקבלו מעיסקאות אלו רכוש אסור.
פעולה ברכוש מוגדרת בסעיף 1, סעיף ההגדרות בחוק, כך:
"פעולה ברכוש" – הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן עירבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור;
הטענה המקדמית של הנאשמים 1 ו-2 הנה כי כתב האישום אינו מיפרט מהן פעולות ההסוואה שבוצעו ברכוש האסור.
...
אני סבורה כי במקרה זה אין מקום להתערבות המשפט הפלילי כלל, אולם גם אם מחליטים לכלול את המעשים המיוחסים לנאשמים 1 ו-2 באישום הראשון במסגרת הדין הפלילי, יש לעשות זאת במסגרת העבירות הפליליות הקבועות בחוק הגנת הצרכן לעניין הטעייה.
לאור כל האמור לעיל, העובדות באישום 1, גם אם יוכחו אינן מהוות עבירה בכל הנוגע לאותם רוכשי כרטיסים, שקיבלו כנגד המחיר שנדרשו לשלם עם מכירת הכרטיסים, את אותם כרטיסים שרכשו.
סוף דבר
במקרים בהם רוכשי כרטיסים באתרים שהפעילו הנאשמים 1 ו-2 או מי מטעמם, ששילמו את המחיר שהתבקשו לשלם עובר לרכישת הכרטיסים, וקיבלו את הכרטיסים שרכשו, עובדות כתב האישום אינן מקימות עבירה של קבלת דבר במרמה.
