תמצית עדותו של יצחק (עמ' 8-7) הייתה דומה, כי הוא והוריו פנו אל חברת פרזות, אל חברת עמידר ואל מינהל מקרקעי ישראל, אך אף לא אחד מאותם גורמים הסכים לטפל בהם; אין ברשותם מיסמך כלשהוא התומך בטענתם כי רכשו את הבית; ישנם אנשים אשר יכולים להעיד על כך רכישת הבית, אך כאמור, הם לא הוזמנו; מעולם לא נדרשו לשלם לעמידר או לרשות מקרקעי ישראל עבור המגורים בנכס ולכן גם לא שילמו; יצחק אישר כי אינו גר בבית נושא התביעה וכי בבעלותו דירה בשכונת רמות בירושלים.
מכל מקום, טענה התובעת, כי אין מקום לטענת הדיירות המוגנת, בעיקר מטעמים אלו: הטענה נטענה באופן סתמי ללא כל נימוק או תימוכין; לא הוכח ששולמו דמי מפתח או דמי שכירות לרשות מקרקעי ישראל, לחברת עמידר או לכל גוף אחר; לא הוכח כי בין הנתבעים או הוריהם לבין אחד מגורמים אלו היתקיים קשר הקיים בין משכיר לשוכר; אף לא הוכח כי הנתבעים או הוריהם פנו אל מי מבין גורמים אלו לשם תשלום דמי שכירות, לשם דרישה להישתתפות בתיקונים או כל כיוצא בזה.
אשר למצב שבו נימנעה המדינה מלפעול לפינוי המקרקעין, הפנה כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, לדבריו ברע"א 10346/06 ארז נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון (12.6.2007) (להלן – עניין ארז), כי מחדלי המדינה בכל הקשור בזכויותיה במקרקעין, לא יעמדו לה לרועץ ולא יהפכו להסכמה שבשתיקה, אך מן הטעם שאחרה לפעול (פסקה ח'):
"אטעים כי 'רשות מכללא' כזאת היא במהותה 'רשות מכללא על-ידי מחדל', שהרי היתנהגות המשיבה כלפי המבקשת לא נבעה מחשיבה כזאת או אחרת, אלא פשוט מכבדותו ואיטיותו לעתים של המינהל הצבורי, העוסק ברכוש הציבור וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפנוי, וגם משהוחל נקפו עוד שנים עד הגשת תביעה, ומי ימלל אם ישנם עוד מקרים כאלה. בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הצבורי ההולכים להם לאט".
מכל מקום וכפי שהוטעם גם בעיניין ארז (שם), כי כפי שנקבע בעבר, די בעצם הגשת תביעת פינוי וסלוק יד שמגיש בעל המקרקעין נגד המחזיק בהם, כדי להוות הודעה מצד בעל המקרקעין, שעל-פיה, אפילו ניתנה רשות מכללא להחזקה במקרקעין, הרי שהרשות מבוטלת (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד לא(3) 210 (1977), השופט אשר, עמ' 217).
...
על יסוד כל האבחנות שעליהן עמד כבוד השופט מ' מזוז, הוסיף כי "כל אלה מובילים למסקנה, כי כל המושג של רישיון מכללא, אף ככל שיש לו עדיין זכות קיום לאחר חוק המקרקעין, הוא זר לחלוטין לסביבת המשפט הציבורי ואינו מתיישב עם נורמות המשפט המינהלי ועם מערכת הדינים והכללים החלים על רשויות ציבוריות באשר לניהול מקרקעי ציבור, כמו גם עם המציאות של הפיקוח על מקרקעי ציבור" (ראו עוד שם, פסקאות 5-4).
משהגענו למסקנה זו, נותר לבחון את טענת הנתבעים בדבר זכאותם לפיצוי עבור השקעותיהם במהלך השנים במקרקעין.
בהתאם לאמור, התביעה מתקבלת.
