דייר ואימו נטישת דירה בית אבות

ביום 15.7.2013 ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון ולפיו: "ניתנת בזאת רשות ערעור כמבוקש. העירעור מתקבל במובן זה שהתובענה תוחזר לבית משפט השלום אך לבחינת הטענה החילופית לגבי תחולתו של סעיף 27(1) לחוק הגנת הדייר, בהנחה שיש לראות את האימא ז"ל כמי שנטשה את המושכר. כל טענות הצדדים שמורות להם בהקשר זה". בישיבת קדם המשפט מיום 13.3.2014 שהתקיימה בעקבות פסק דינו של בית המשפט העליון הודיעו הצדדים כי "אין מחלוקת שהנתבע התגורר בדירה מס' שנים לפני פטירת אביו והתגורר בה ברציפות מאז, ואין לו דירה אחרת ולא היתה לו דירה אחרת". הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב על יסוד האמור.

...

טענות הצדדים לטענת ב"כ הנתבע פרשנות החוק מובילה למסקנה הבלתי נמנעת כי לדייר "הנדחה" קמה ועומדת הזכות לדיירות מוגנת בדירת מגורים אף אם ננטשה על ידי הדייר הנגזר.

נראה לי איפוא כי יש לפרש את הבטוי "חדל להחזיק" שבסעיף 27(1) באופן המתיישב עם הבטוי המופיע בסמוך לו "נפטר" ויש לאמר כי באותם מצבים שבהם הדייר הנגזר חדל להחזיק שלא לרצונו, יש לראותו כמי ש"חדל להחזיק" במשמעות אותו סעיף.

התוצאה היא שהתביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 7500 ₪.

ואולם, מספר שורות לפני כן, השיב בא-כוח התובעים לשאלת בית המשפט: "בתמצית, עיקר טענתנו כי הדיירות הנגזרת שהיתה לאישתו השנייה של המנוח אביו של הנתבע 1 שלו הושכר המבנה, נטשה את הנכס עם עזיבתה לארה"ב" (שורות 12-11, עמוד 7).

" 35) במקרה לפנינו, המבקש הגנה לפי סעיף 27 לעיל, עליו לעמוד בארבעה תנאים מצטברים, שכוללים בתוכם את התנאים שבסעיף 20: הראשון - מגורים בדירה עם אביו המנוח לפחות שישה חודשים לפני פטירתו; השני - במועד פטירת האב המנוח לא הייתה לנתבע דירה אחרת למגורים; השלישי - הוא הוסיף להתגורר בדירה; הרביעי - לא הייתה לו דירה אחרת למגורים בזמן שאמו נטשה את הדירה או בזמן שאשת אביו נפטרה [ראו והשוו: פסק הדין בעיניין ע"א (מחוזי - חיפה) 22264-12-17 חורי אליאס נ' מסדר הכרמילית היחפים, מיום 3.5.2018 (פסקה 26)].

37) על-יסוד חומר הראיות שהונח לפניי, משנחה דעתי כי המשיב מקיים את ארבעת התנאים דלעיל: התגורר שישה חודשים לפחות בדירה לפני פטירת אביו המנוח; המשיך להתגורר בדירה גם לאחר ששתי הדיירות הנגזרות חדלו מלהיות כאלה (נזמיה נפטרה ומרי נטשה) ולא הוכח כי יש לו דירה אחרת - הרי הוא מקיים את תנאי סעיף 27 לעיל, וזכאי הוא להגנה שבחוק הגנת הדייר, כדייר נדחה, וברי כי בני משפחתו (הנתבעים 4-2) שהם אישתו וילדיו, הסמוכים לו, רשאים להמשיך לגור עמו כברי-רשות.

...

22) לאור כל האמור, עותרים הנתבעים לדחיית התביעה נגדם בהיותם דיירים מוגנים.

על כן, גם עתירת התובעים לפינוי בהתבסס על עילת שינויים במושכר, דינה להידחות.

64) משהגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות משלא התקיימה עילת פינוי כלשהי, מתייתר הצורך לדון בעתירות החלופיות של הנתבעים, ביניהן: העתירה להכיר בנתבע כבר-רשות שאינה ניתנת לביטול וגם העתירה למתן סעד מן הצדק.

סוף דבר 67) כאמור, התביעה נדחית.

התביעה הוגשה הן נגד הנתבע והן נגד אימו, נתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), אשר נטשה את הדירה ועברה להתגורר בבית אבות.

הואיל והנתבע לא ישמע בטענה כאילו הוא דייר מוגן מתוקף מגוריו בדירה למשך 6 חודשים עובר לפטירת אביו, ומאחר ובפסק הדין נקבע כי אין לו זכויות כלשהן בדירה למעט זכותו להתגורר עם אימו הנתבעת, ומאחר והנתבעת נטשה את הדירה ואיבדה זכותה לדיירות מוגנת, הרי מן הסתם גם הנתבע אינו זכאי עוד להתגורר בדירה ויש להורות על פינויו מהמקום.

...

המסקנה אליה הגעתי לעיל מייתרת את הצורך לדון בטענות הצדדים באשר לנזק שגרם הנתבע למושכר ולהטרדות החוזרות ונשנות של הדיירים במקום.

מכל האמור לעיל, התובעים לא הוכיחו עילת הפינוי מכוח הוראות סעיפים 131(3) ו-(5) לחוק הגנת הדייר.

לסיכום, אני מקבל את התביעה ומורה על פינוי נתבע מס' 2 מדירת המגורים שברחוב החלוץ 53, חיפה, הידועה כגוש 10863 חלקה 15 וזאת תוך 30 יום.

לטענתם, הויתור הוא על עילת הפינוי בגין הנטישה (ולא על הנטישה עצמה) – הא ותו לא. בית-משפט קמא לא היתייחס לעניין זה במפורש, אך ניתן להבין מפסק דינו כי עמדתו היא כעמדת המשיבים, שכן בפסק הדין נקבע שהמערער לא הוכיח מגורים משותפים עם האב המנוח או עם האם המנוחה לפני פטירתם ונדחתה טענתו של המערער לזכות דיירות מוגנת תוך שנקבע כי עליו לפנות את הדירה.

...

סוגיה זו הושארה בצריך עיון בחוות דעתו של כב' השופט מרזל, וכמוהו גם אני סבורה כי אין צורך להכריע בה בערעור זה. המחלוקת בין חבריי היא, למעשה, מחלוקת עובדתית.

מסקנה זו סוטה מממצאיה של הערכאה הדיונית, אשר קבעה, לאחר ששמעה את העדים ובחנה את מכלול הראיות, כי עדויות הנתבע (המערער) ועדיו היו "מתוכננות ומגמתיות", כי הובאו עדים שאינם בקיאים בפרטים ביחס להלכי רוח וכוונות ההורים, ומנגד, לא הובאו עדים אשר יכלו לחזק את עדות המערער, בהם אחיו ואחותו של המערער אשר סייעו בטיפול בהורים והיו בקשר רציף עמם.

ובהמשך: "אני קובעת כממצא עובדתי, שההורים ובפרט הדייר עזבו הדירה, ולא שבו לגור בה בפועל, במשך שנים רבות עד לפטירתם". לא מצאתי כי נפלה טעות בקביעת הממצאים העובדתיים, ואף לא במסקנות המשפטיות שגזר בית-משפט קמא מתוכם.

עם זאת, בהקשר האחרון הודגש, כי "לא תחשב כנטישה הפסקת מגורים באופן זמני – עד 6 חודשים, מהסיבות הבאות: ניסיון מגורים בבית אבות; אישפוז בבית חולים; שהייה בבית סוהר, או מעצר; אלימות במשפחה: צו הרחקה, מקלט לנשים מוכות, נשים מוכות בקהילה". הבקשה שהגישה אִמה של העותרת במסגרת מבצע כאן ביתי, נדחתה, בהחלטה מיום 14.3.07 של הועדה הבינמשרדית לחריגים במבצע המכר, שחבריה, על-פי תנאי המבצע, היו נציגי עמידר, נציגי החשב הכללי במשרד האוצר ונציגי המשיב (להלן – הועדה הבינמשרדית); זאת, בשל העדר מגורים רציפים של האם בדירה, נוכח יציאתה לחו"ל לתקופות ממושכות.

לגופן של טענות אלו גורס המשיב, כי בנסיעותיה הממושכות לחו"ל הפרה אִמה של העותרת את חוזה השכירות עם עמידר הפרה יסודית, היות שנטשה את הדירה שלא לאחת מהמטרות המפורטות בכללי המבצע, ולכן איבדה את זכאותה לרכישת דירה; וכפי שכבר אוזכר בפסיקה – שהות בחו"ל קוטעת את רצף המגורים בכל הנוגע לזכויות בדיור הצבורי.

...

על-רקע האמור, החלטת הרשות המנהלית ניתנה בסמכות כדין, הונחתה משיקולים ענייניים, הושתתה על מסד נתונים ראוי, ובאה בגדרו של מתחם הסבירות, ומשכך לא קמה עילה להתערבות שיפוטית בה (עע"מ 9018/04 סאלם מונא נ' משרד הפנים (12.9.05); בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766 (2004); בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד מה(3) 678, 688 (1991); דנג"ץ 4128/00 מנכ"ל משרד ראש הממשלה נ' הופמן פ"ד נז(3) 289, 324 (2003); עת"מ 557/06 דוד אפריאט נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בירושלים (11.11.07); ועת"מ (י-ם) 38684-05-10, בעניין סוויסה, לעיל).

התוצאה אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

העותרת תשלם למשיב הוצאות בסך 4,000 ₪.