דיור ציבורי בית משפט השלום אינו מוסמך לקבוע קיום זכות לפי החוק

הנתבעת 1 הנה "רשות" לפי סע' 2 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: "חוק ביהמ"ש לעניינים מנהליים"), המגדיר: "ענינים מנהליים" - ענינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות; "רשות" - רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים צבוריים על פי דין; החלטות הנתבעת 1 הנן במובן זה "החלטות מנהליות" המוגדרות בחוק ביהמ"ש לעניינים מינהליים- "החלטה של רשות במילוי תפקיד צבורי על פי דין, לרבות העידר החלטה וכן מעשה או מחדל ". בהמשך, סע' 5(1) לחוק ביהמ"ש לעניינים מנהליים קובע: "בית משפט לענינים מנהליים ידון באלה –

להשלמת התמונה, סע' 13 לתוספת הראשונה עוסק במפורש בדיור צבורי: "דיור צבורי - החלטה של רשות בענין דיור צבורי לפי חוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998, למעט סעיף 12, ולפי חוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, תשנ"ח- 1998, וכן עניני דיור צבורי לפי כל נוהל." הינה כי כן – ההחלטות נגדן יוצאת התובעת בתביעתה הנן החלטות של רשויות מנהליות בנושא דיור צבורי - החלטות המצויות בגדר סמכותו המפורשת של בית המשפט לעניינים מינהליים על פי החוק המסמיך אותו.

אכן, לכאורה מוסמך בית משפט זה לידון גם בחוקיותן וסבירותן של החלטות מנהליות בהליך של תקיפה עקיפה, המאפשר לבית משפט שדן בעיניין אשר הובא לפניו כדין, להכריע בסוגיה מזדמנת שהכרעתה נידרשת לצורך אותו העניין, על אף שברגיל אין היא מצויה בגדר סמכותו העניינית, אלא בסמכותה הייחודית של ערכאה שיפוטית אחרת.

סמכות בית המשפט לברר טענות שהועלו לפניו בדרך של תקיפה עקיפה נובעת מסמכותו הנגררת שמעוגנת בסעיף 76 לחוק בתי המשפט: "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר". כפי שעולה מלשון סעיף זה, ישנם שני תנאים לקיומה של סמכות נגררת: ראשית, מרכז הכובד של התובענה הוא עניין שבגדר סמכותו של בית המשפט והתקיפה העקיפה נוגעת רק לשאלה אינצידנטאלית לשאלה העיקרית בהליך; ושנית, ההכרעה במסגרת הבקורת העקיפה נידרשת לשם הכרעה בעיניין הנידון לפני בית המשפט, ואינה מהוה הכרעה כללית ביחס לתוקף המעשה המינהלי שנבחן .

פסיקת בתי המשפט מבחינה בין תקיפה ישירה של החלטה מנהלית, שדרך המלך לבירורה הנה בערכאה המנהלית, לבין תקיפה עקיפה של ההחלטה שניתן לבררה בבית משפט השלום, וקובעת כי אין לידון בתקיפה ישירה של החלטה מנהלית בבית המשפט השלום, אך משום שהתביעה מנוסחת כתביעה לסעד כספי.

...

בפסיקת בתי המשפט כי כאשר בליבת התביעה האזרחית עומדות החלטות מנהליות, העובדה שתביעה מנוסחת כתביעה לסעד כספי אינה מובילה מיניה וביה למסקנה כי האכסניה המתאימה לבירורה הינה בית משפט אזרחי.

חרף האמור, גם לאחר קבלת הבהרות התובעת לא שוכנעתי כי עילות התביעה חורגות מאותן עילות המתייחסות באופן ישיר להחלטות המנהליות שהתקבלו אצל הנתבעת 1 ותוקפות אותן הלכה למעשה באופן חזיתי.

דינה של התביעה באופן בו נוסחה ובאופן בו הועמדו עילותיה, להידחות על הסף.

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 5297-11-19 מדינת ישראל נ' אבו נצירה בפני כבוד השופטת ג'ויה סקפה שפירא בעיניין: המאשימה מדינת ישראל הנאשם ענאן אבו נצירה ב"כ המאשימה: גב' עדי כהן, מתמחה ב"כ הנאשם: עו"ד ורד בירגר גזר דין

הנאשם גר בדיור צבורי ועובד כמלצר בבית מלון.

נהיגה ברכב על ידי מי שלא הוכשר לבצע פעילות זו, ומי שכישוריו לנהיגה נבחנו על ידי הרשות המוסמכת ונמצאו בלתי מספיקים, עשויה לסכן את חייהם וגופם של עוברי הדרך התמימים.

רישומים אלה מלמדים על תפיסתו העקבית של הנאשם ביחס לחובה לקיים את הוראות החוק וביחס לסכנה הגלומה באי קיום הוראות החוק, ומקשים לקבל את היתרשמות שירות המבחן מכך שהנאשם הוא בעל מערכת ערכים נורמאטיבית הנוטה לנהל אורח חיים תקין בדרך כלל.

חלוף הזמן רובץ במידה מועטה לפתחה של המאשימה, שהשתהתה עם הגשת כתב האישום והגישה אותו בחלוף כשנה וחצי ממועד ביצוע העבירות, ובמידה רבה מאד- לפתחו של הנאשם, אשר הדיונים בעיניינו נדחו שוב ושוב בשל אי התייצבותו בבית המשפט, ובשל אי התייצבותו לפגישות שנקבעו בעיניינו בשירות המבחן.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 ימים מהיום.

...

אלמלא בדק השוטר את הרישיון במסוף, דבר הזיוף לא היה נודע, והנאשם היה מוסיף לעשות שימוש ברישיון המזויף ולסכן את הציבור.

סברתי כי ראוי לגזור על הנאשם שישים ימי מאסר שירוצו בעבודות שירות, ואולם משעה שהנאשם הכשיל את האפשרות לגזור עליו עונש זה, אין מנוס מהטלת מאסר בפועל.

אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: ארבעים וחמישה ימי מאסר בפועל.

אלא מאי? ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999) (להלן: עניין רוקר), נקבעה הלכה, על-ידי הרכב מורחב של בית משפט זה, שלפיה זכות הקניין – אינה מוחלטת.

משעה שנקבע כי אין להורות על סילוק יד, מכוח עיקרון תום הלב, נמצאנו באים בתחומה של 'ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות': "העדר הוראה באשר לתוצאות, הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות לפי ההקשר בו מתעוררת השאלה" (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה צבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 839 (1980)).

בדבריו שם, היתייחס השופט מני לפלישה לרכוש המשותף, אך הדברים יפים באותה מידה גם לפלישה למקרקעי הזולת: "המשיבים התנהגו בכל הפרשה הזו ביד רמה ובזלזול והתעלמות גמורה מכל אותן זכויות שהחוק מקנה למערערים כבעלי דירות בבית משותף. הם ידעו שהמערערים מתנגדים נמרצות לשינויים הנ"ל ולמרות זאת נהגו ברכוש המשותף כאילו זה היה רכושם הבלעדי. אם בתי-המשפט יעצמו עינם מהיתנהגות זדונית שכזו כי אז ייהפך כל חוק הבתים המשותפים לפלסתר, ובמקום שמירת אופיו ושלמותו של הבית המשותף וקיום זכויותיהם וחובותיהם של דייריו לגביו ייהפך הנכס להפקר וכל דייר אלם יוכל לנהוג ולעשות בו כטוב בעיניו. אם בנסיבות כגון אלו לא תנתן למערערים התרופה האפקטיבית היחידה שיש בה כדי להחזיר את המצב שלו הם זכאים לקדמותו כי אז ייגרם עוות דין משווע למערערים. הפקיד המוסמך קבע כאמור כי השינויים הנ"ל שהמשיבים עשו פגעו ברכוש המשותף ובדירות האחרות. פגיעה זו בנסיבות כפי שתוארו לעיל, דייה, לדעתי, כדי להצדיק מתן צו-עשה גם מבלי שיתלווה לפגיעה כל נזק ממשי. גם העובדה שהחזרת המצב לקדמותו עלולה לגרום למשיבים נזק רב, אינה צריכה, לדעתי, לעמוד לרועץ למערערים, מאחר והמשיבים, במו ידם, הביאו נזק זה על עצמם בעשותם את השינויים הנ"ל תוך ידיעה מלאה מהתנגדות המערערים למעשיהם המהוים פגיעה חמורה בזכויות המערערים" (ע"א 515/65 רבובסקי נ' גלסברג, פ"ד כ(2) 290, 293 (1966)) (ההדגשות הוּספו – נ' ס').

כך גם נקבע מפורשות, כממצא עובדתי, בפסק הדין של בית משפט השלום, שעליו כזכור משה"ב לא ערערה: "אין מחלוקת [שמשה"ב] פגעה בזכות הקניינית של [הדיירים], ועשתה כן ביודעין, ומתוך כוונה לחסוך עלויות". הדיירים, עיניהם רואות את הפלישה וכלות, פנו למשה"ב בבקשה כי תמנע מפלישה לשטחם, ואיימו בנקיטת הליכים משפטיים.

...

ביום 5.4.2021 התקיים דיון בערעור, ובפרוטוקול נרשם, מפי בית המשפט המחוזי, כדברים האלה: "כדי לקדם הכרעה בתיק לטובת הצדדים מציעים [שב"כ הדיירים] יחזור בו מסילוק היד בהיבט הקנייני, תוך שמירה על הטענה של שווי כספי לסילוק היד, כמו גם תוך שמירה על הטענה של דמי שימוש בנוסף לעשיית עושר. בית משפט יבדוק בשלב הראשון את חווה"ד של המומחים לרבות חקירתם בעניין הקיר הסלארי. ככל שבימ"ש יגיע למסקנה שיש אפשרות לעשות קיר סלארי, במקרה כזה נפנה [לב"כ הדיירים] בהצעה לחזור בו מהערעור ללא תשלום הוצאות למעט בסוגיית דמי השימוש בנוסף לעושר ולא במשפט, ושווי אי סילוק היד. היה ונגיע למסקנה שאין אפשרות לעשות קיר סלארי, נציע לצדדים להשיב את התיק לקמא להשלמת חווה"ד ע"י המומחה בסוגיית הטופ דאון. אחרי שתהיה חוו"ד ויינתן פס"ד בסוגיית הטופ דאון כל צד יוכל לערער על פסה"ד לרבות רכיבי הערעור שהיו לפנינו למעט סילוק היד ברמה הקניינית". עוד עולה מפרוטוקול הדיון, כי בא-כוח הדיירים נתן את הסכמתו למוצע, כדלקמן: "ב"כ [הדיירים]: אני מסכים. אני חוזר בי מהטענה לסילוק יד בהיבט הקנייני. שומר על טענותיי באשר לשווי אי מתן סילוק היד; על מתן פיצוי בדמות דמי שימוש ראויים בנוסף לפיצוי בגין עשיית עושר; ועל הטענה שלא ניתן לעשות קיר סלארי. אני מסכים שאם בית המשפט יגיע למסקנה לאחר שיבדוק את החומר שכן ניתן לעשות קיר סלארי (בניגוד לדעת המומחה מטעם בית משפט) יהיה רשאי בית המשפט להציע לי לחזור בי מהערעור גם בהיבט הזה ולהותיר להכרעה את סוגיית שווי אי מתן סילוק היד והפיצוי הנוסף לדמי שימוש ראויים. ככל שבימ"ש יגיע למסקנה שלא ניתן לעשות קיר סלארי, אני נותן את הסכמתי להחזרת התיק לבימ"ש קמא להשלמת חוו"ד של מומחה ביהמ"ש בסוגיית הטופ דאון. לאחר מתן פסה"ד המשלים אם [הדיירים ירצו] לערער [יוכלו] לערער במסגרת הערעור על הטופ דאון, גם על שווי אי סילוק היד ודמי השימוש הראויים בנוסף. ידוע לנו שעמדת [משה"ב] היא שהטענות של [הדייירים] בדבר שווי אי סילוק יד ודמי שימוש ראויים בנוסף לפיצוי בגין עשיית עושר, היא שמדובר בשינוי חזית ו/או הרחבת חזית. טענה זו שמורה להם". לצד זאת, הבהיר ב"כ משה"ב כי מרשתו עומדת על טענותיה בדבר הרחבת חזית: "אנחנו חוזרים על התנגדותנו להרחבת חזית ושומרים על טענתנו [...]". לבסוף קבע בית המשפט המחוזי, כי "ניתן בזה תוקף של החלטה להסדר הדיוני המוצע". ביום 7.4.2021 ניתנה החלטה נוספת, שבה פורטו 5 טעמים, התומכים כולם במסקנה שאליה הגיע בית משפט השלום, שלפיה חלופה מסוג 'קיר סלארי', היתה אפשרית בנסיבות.

משה"ב טוענת מנגד, כי דין בקשת הרשות לערער להידחות על הסף, באשר היא אינה מעוררת שאלה עקרונית, ומשום שלדיירים לא נגרם עיוות דין.

אך יתכנו מקרים חריגים, שבנסיבות אלו, יגיע בית המשפט למסקנה כי סילוק יד בפועל – אינו צודק.

אף שלמקרקעין של הדיירים לא נגרם נזק פיזי כתוצאה מהפלישה, הרי המסקנה ההכרחית מחוות הדעת השמאית היא כי נגרם להם נזק כספי בשל העדר האפשרות להפיק מהמקרקעין דמי שימוש ראויים בשיעור אותו קבע השמאי.

מכאן, שהמסקנה מחוות הדעת השמאית של המומחה מטעם בית המשפט (שמסקנותיה לא היו שנויות במחלוקת ואף אומצו על ידי בית המשפט המחוזי), היא כי דיירי הבניין היו יכולים להפיק דמי שימוש מהקרקע בשיעור שנקבע על ידיו – ומבחינה זו הפלישה הזיקה להם.

את המסקנה הזו יש לאמץ, בלא להידרש לרציונל שעמד מאחורי חוות הדעת הזו או לשאלה האם היא עולה בקנה אחד עם "השכל הישר". ת השופט ח' כבוב: מחלוקת נפלה בין חברי השופט נ' סולברג, ובין חברתי השופטת ר' רונן, בדבר אופן חישוב הפיצוי חלף הסעד של סילוק יד, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן.

בית משפט השלום בבאר שבע ת"א 37967-05-18 עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' ירמיהו תיק חצוני: בפני כבוד השופטת נעם חת מקוב תובעת עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד ענת קדם נתבעת גלית ירמיהו ע"י ב"כ עוה"ד אדוארדו ווסר מטעם הסיוע המשפטי פסק דין

ראו בעיניין זה עע"מ 7275/10 הוועדה המיוחדת לפי חוק יישום תכנית ההיתנתקות נ' עמירם שקד (להלן: "עניין שקד") וכן בג"ץ 135/75 סאי- טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה.

הדברים עלו מסעיף 5 לתצהירו של מר כהן וכן מעדותו בה ציין כי קיימת וועדה שמוסמכת לידון בבקשות של מחיקה או הסדר בראשה עומד החשב הכללי או נציגו וכי הוא והמנכ"ל חברים בה אך אינם מוסמכים לקבל החלטה בלעדיה (ע' 10, ש' 4-9).

לכך אוסיף כי כפי שנקבע בעיניין שקד, הבסיס לחיוב הרשות בקיום הבטחותיה נעוץ בעקרון ההגינות השלטונית וכך נקבע שם: "עיקרון ההגינות השלטונית הוא יסוד מוסד במשפט המנהלי, וראו זמיר הסמכות המינהלית (כרך ב', מח' 2, תשע"א) 997 - 1002 והאסמכתאות המרובות שם. עקרון זה מחייב כי הרשות הציבורית תקיים הבטחות מחייבות שנטלה על עצמה כדין. ...". בעניינינו, למעט יום אחד בו סברה הנתבעת כי ההליך יושהה, ולמחרת נאמר לה שהדבר לא יקרה, לא ניתן לומר כי הנתבעת שינתה מצבה לרעה בעקבות הפגישה או ההודעה על כך שההליך לא יושהה.

על כן, על אף שאין בדברים כדי להשליך על תביעה זו באופן ישיר, בהיתחשב במצב הלא שיגרתי כי נערך אצל הנתבעת ביקור של השרה ובכירי המערכת ולאחר מכן היתקיימה פגישה במשרד השיכון בעיניינה, טוב תעשה הנתבעת אם תפנה פעם נוספת בעיניין זכאותה לדיור צבורי ותנסה לקבל דירה מתאימה, על מנת שייערך תחשיב דמי שכירות הלוקח בחשבון את מצבה הסוציו אקונומי, אולם עד אז, בית המשפט אינו יכול לקבוע במקום התובעת את גובה דמי השכירות בנכס.

...

בהיעדר טענת הגנה של הנתבעת לעניין תשלום דמי השכירות או גובהם, יש לקבל את התביעה.

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מקבלת את התביעה.

הנתבעת תשלם סכום זה בתוך 90 יום והנתבעת תוכל לנצל את פרק הזמן שניתן לה על מנת לנסות ולהסדיר את מגוריה ואת חובה.

ביום 8.1.19 דנה הועדה המוסמכת מטעם המערערת ("ועדת הלגליזציה") בעיניין ומצאה שלא ניתן להכיר במשיב כ"דייר ממשיך".

פרשנות הוראת המעבר עומדת בלב ליבו של פסק הדין ושל ערעור זה. סעיף 70(א) קובע כי ההוראה החדשה שבסעיף 3 לחוק לא תחול על מי שביום 1.8.2009: "התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובילבד שהיה אחד המנויים בהגדרה 'דייר ממשיך' במהלך התקופה האמורה". פסק הדין קמא בית משפט השלום ציין בפסק דינו כי המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלה האם דרישת המגורים "ברציפות" מתייחסת להמשך הסעיף, כלומר "עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי", או לתנאי שקדם לכך, שלפיו מדובר במי שהתגורר עם הזכאי "במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו". בית המשפט קמא ציין כי ככל שהתנאי בדבר רציפות מצטרף לטקסט שקודם לו, הרי הדין עם המשיב, אשר טען שיש להסתפק (בנוסף למגורים במועד הקובע), במגורים למשך 4 שנים עד למעבר הדייר החוזי למוסד סיעודי.

לבסוף, טענה המערערת כי הועדות המקצועיות בחנו את בקשת המשיב על פי החוק ונהליו וכי המשיב לא הציג ראיה כי ההחלטות שהתקבלו בעיניינו אינן סבירות.

בית המשפט היתייחס למסלול הזכאות לפיו על הדייר הממשיך להתגורר בדירה בתאריך הקובע (1.8.09), ולפחות 4 שנים ברציפות עובר למועד פטירת הזכאי, תוך איבחנה בין מסלול זה למסלול אחר, על פיו על הדייר הממשיך להתגורר בדירה שלוש שנים ברציפות טרם פטירת הזכאי, ובנוסף לכך, להיות זכאי בעצמו לדיור צבורי.

עיון בפסק הדין המחוזי בעיניין בשארי מלמד, כי בית המשפט המחוזי נידרש בראש ובראשונה לפרשנות סעיף 70 וקבע, לאחר ניתוח לשון החוק ותכליתו, כי "הוראת המעבר חלה אך ורק על מי שהתגורר עם הזכאי ביום 1.8.09 ובתקופה של ארבע השנים הסמוכות לו, והמשיך להתגורר בדירה ברציפות עד לפטירת הזכאי". אכן, בית המשפט המשיך ונידרש גם לדרישת המגורים בדירה במשך שלוש שנים קודם לפטירת האם והעיר כי גם במישור העובדתי קיים קושי של ממש בקביעה לפיה העותרת עמדה בתנאי זה. מסקנת בית המשפט הייתה כי "לא עלה בידי העותרת להוכיח שהתגוררה עם אמה בשנים שקדמו לפטירת האם, וגם מטעם זה יש לדחות את עתירתה". מכאן עולה שהעתירה לא נדחתה עקב הקשיים במישור העובדתי (כך שפרשנות סעיף 70 יכולה להחשב כאוביטר) אלא משני הטעמים גם יחד.

...

עיון בפסק הדין המחוזי בעניין בשארי מלמד, כי בית המשפט המחוזי נדרש בראש ובראשונה לפרשנות סעיף 70 וקבע, לאחר ניתוח לשון החוק ותכליתו, כי "הוראת המעבר חלה אך ורק על מי שהתגורר עם הזכאי ביום 1.8.09 ובתקופה של ארבע השנים הסמוכות לו, והמשיך להתגורר בדירה ברציפות עד לפטירת הזכאי". אכן, בית המשפט המשיך ונדרש גם לדרישת המגורים בדירה במשך שלוש שנים קודם לפטירת האם והעיר כי גם במישור העובדתי קיים קושי של ממש בקביעה לפיה העותרת עמדה בתנאי זה. מסקנת בית המשפט הייתה כי "לא עלה בידי העותרת להוכיח שהתגוררה עם אמה בשנים שקדמו לפטירת האם, וגם מטעם זה יש לדחות את עתירתה". מכאן עולה שהעתירה לא נדחתה עקב הקשיים במישור העובדתי (כך שפרשנות סעיף 70 יכולה להיחשב כאוביטר) אלא משני הטעמים גם יחד.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לדחות את הערעור וכי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר דחה את תביעת הפינוי.

לאור התוצאה הנ"ל, נקבע בזאת כי המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ וזאת תוך 45 יום מהיום.