דיור חלופי לנכה בתמ"א 38

במסגרת הבקשה להיתר התבקשה תוספת של 3.5 קומות; 18 יחידות דיור, 3 מרתפי חניה ובהם 22 חניות במתקנים ו-2 חניות בקומת הקרקע (סך הכל 23 מקומות חניה בנוסף לחניית נכה).

אין עליה לידון בבקשות תיאורטיות ואין בסמכותה לפסול /לדחות בקשות ראויות, על סמך העובדה כי קיים מסלול חלופי לזה שהוצג בפניה.

הוועדה המקומית הסבירה כי היא מפרשת את ההוראה כמחייבת הקמת מחסנים לכל הדיירים רק כאשר מוקם בנין חדש ולא כאשר מבצעים הרחבת בניינים או בבקשות היתר מכוח תמ"א 38 במסלול של חזוק.

...

על אף חשיבות הפרסום ויידוע הציבור אף אני סבורה כי הפגם בפרסום ההקלה בקו הבנין של המרפסות אינו חמור דיו כדי להביא לביטול החלטת הועדה המקומית.

על כן טענה זו נדחית.

דיון והכרעה – חניות עמדת ועדת הערר מקובלת עלי.

למרות פניותיהם הנתבעת לא פעלה למציאת פיתרון הולם למיטרד ולא פעלה למצוא מיקום חלופי או פיתרון חניה אשר שלא פוגע בתובעים, ותחת זאת ניסתה לאחר הגשת התביעה לשפר עמדות תוך ביצוע בדיקות רעש חוזרות והתקנת משטחי גומי להשתקת הרעש, והסרתם לאחר ביצוע הבדיקה, זאת ע"מ להשיג תוצאה מטיבה בבדיקה.

" עוד הטעים כי הוא עצמו היה חשוף לכל מיני שאלות וטענות של הדיירים ואילו את התובעים הטרידה דרישה יחידה לקבלת חנית נכה כוללת נגישות.

גם ברע"א 1002/14 דב שומרוני נ' אוהד קופמן ואח' (9.7.14) נאמר: "הוצאה לפועל של תוכנית חזוק מבנים לפי תמ"א 38 אינה יכולה להבחן רק מן הפרספקטיבה של פגיעה בזכויות הקניין של בעלי הדירות, אלא גם מן הפרספקטיבה של העצמת זכויות הקניין שלהם" הדברים הנ"ל נאמרו אמנם בהקשרים התכנוניים ,אולם יש בהם להשליך על הפרספקטיבה של מידת ההגנה על האנטרס האישי במסגרת התכנית הנ"ל. התובע בחקירתו לא הצליח להפגין בקיאות בפרטי התכנית המקורית או זו שאושרה, ובסופו של דבר הודה באופן ברור כי נציגות הדיירים טיפלה בכך ללא מעורבות אישית שלו.

...

מקובלת עלי טענות הנתבעת לעניין אי זכאות לנזק בגין פגיעה בנוף הן משום נתוני הדירה והשפעת המכפיל על הנוף ממנה והן לאור אי תקיפת עצם התקנתו כאמור בעת הרלבנטית.

לפיכך בהתייחס לכל האמור, בנוגע למידת הרעש המוכחת ולא נטען כלל כי חל בה שינוי מאז מדידתה ,אני סבורה כי הפיצוי בגין נזק לא ממוני לאורך זמן ,יעמוד בשיעור של 100,000 ₪.

לסיכום לאור כל האמור אני מקבלת את התביעהבחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 100,000 ₪ .לסכום זה יתווספו הוצאות בגין אגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

מחדלם מתבטא גם בכך שאיכלסו מישפחה אחרת בדירה, מבלי שנימצא קודם לכן פיתרון דיור חלופי לעותרת.

בהמשך היתנהלה תיכתובת בין גורמי המשיב 1 ועמידר, ממנה עולה כי, לאחר שעניין תמ"א 38 ירד מהפרק, צריך לברר עם העותרת ובעלה האם הם מעוניינים לבצע את ההרחבה בדירת החי"ל, שעליה דובר בזמנו (ר' פיסקה 9 לעיל), ומר דוד שמש מדווח, במייל מיום 19/5/19, כי הם "לא מעוניינים, החזירו את הדירה, מבקשים סיוע בשכ"ד, ולהכנס לתור הממתינים לדירה בת 4 חדרים" (ר' נספח מש/14).

ניתן, אם כן, לפי הנוהל, להקצות דירה בקומת קרקע לא רק לנכים רתוקים לכסא גלגלים, ולא רק למשפחה שועדה רפואית מצאה כי יש הכרח למגורים בקומת קרקע, אלא גם – בעדיפות שלישית – לעותרת, בהיותה "מישפחה שיש בה נכה שנקבע לו אי כושר הישתכרות 75% ומעלה לצמיתות". רכישת דירת נ"ר אחד מן הסעדים שנתבקשו בעתירה המתוקנת הוא להקצות תקציב לצורך רכישת דירה מותאמת לעותרת ולמשפחתה בדיור הצבורי.

...

אכן, נספח מש/7 לכתב התשובה לעתירה המקורית מראה כי העותרת קיבלה ומקבלת, מדי חודש בחודשו, את מלוא הסכום של 3,800 ש"ח, ואין בסיס לטרונייתה בעניין זה. לסיכום, למרבה הצער, וחרף מאמץ ניכר שנעשה על ידי בתיק זה למצוא פתרון, פתרון כאמור לא נמצא, ואני נאלץ לדחות את העתירה, זולת הסעד האמור להלן.

התוצאה היא, שהעותרת היא במקום הראשון בתור הממתינים לקבלת דירת 4 חדרים בקומה 1 ברעננה, ובנוסף, אני קובע, כי היא במקום השלישי בתור הממתינים לקבלת דירה בקומת קרקע (כאמור בפיסקה 63 לעיל).

בשים לב לכך, שהעתירה היא זו שקידמה והשיגה עבור העותרת זכאות לדירה בקומה 1 (פיסקאות 26 – 27), ואף – בעדיפות שלישית – בקומת קרקע (פיסקאות 63, 71), דברים שהמשיבים סירבו לאשר לעותרת, טרם הגשת העתירה (פיסקה 19), ובשים לב גם להתנהלותם של המשיבים, הן ההתנהלות, שאינה מניחה את הדעת, בעניינה של העותרת, והן ההתנהלות הדיונית בתיק זה (ר' החלטתי מ-2/6/21), הרי, על אף שהעתירה נדחתה ברובה, יישאו המשיבים בהוצאות העותרת בסך 9,000ש"ח. ניתן היום, כ"א תמוז תשפ"א, 01 יולי 2021, בהעדר הצדדים.

הזכות להתגורר בדירה החלופית הנה לפנים משורת הדין עד סוף חייה [כאשר] ובילבד שהיא מתגוררת בדירה, למעט ככל שעברה מכוח תמ"א 38 לתקופה מוגבלת.

תחילה ליחס שבין הוראת הפטור בתקנות לבין הוראת משרד הבטחון - המ"ב 45.24 כפי שצוין בה, "דנה בתהליכים ובעקרונות של מכירת דירות או בתים צמודי קרקע שבבעלות משרד הבטחון לזכאים של אגף שקום נכים ואגף מישפחות הנצחה ומורשת המתגוררים בשכירות בדירות אלו" ומטרתה "לפרט את פעולות המשרד ואת חובות וזכויות הדייר בעת רכישת הדירה על ידו". אין זו הוראה שקובעת את הזכות מהותית של זכאי כזה או אחר לרכישת הדירה בפטור ממכרז.

...

עוד אני דוחה את הטענה (שהועלתה בדיון בלבד) כאילו מחובתו של המשרד לרכוש דירות על מנת שיוכל להעמיד למכירה בפטור ממכרז כל דירה שבה מתגורר זכאי לסיוע בדיור או משפחתו והוא מבקש לרכוש אותה.

המדינה טענה כי יש לדחות את העתירה מחמת שיהוי.

סוף דבר: אין בידי להיעתר למבוקש בעתירה והיא נדחית בזאת.

נגד החלטה זו הגישו המשיבים עררים לועדת הערר, בהם נטען בין היתר כי תוספת הבניה המוצעת תביא להגברת מצוקת החניה הקיימת באיזור מאחר שמבוטלים במסגרתה מקומות חניה המשמשים כיום את דיירי הבניין; תביא לפגיעה משמעותית בדירות נוכח השינויים בחלל הפנימי הקיים של הבניין והוספת ממ"ד לכל דירה; ותביא לאי-שויון בין הדיירים.

באשר לסוגיית החניה ציינה ועדת הערר כי בבקשה להיתר הוצע להוסיף 32 מקומות חניה באמצעות מתקן רובוטי, וכן תוכננו 12 מקומות חניה (2 מתוכם חניות נכים) בחזיתות הבניין – היינו בסך הכול 44 מקומות חניה.

המערערת הציעה אמנם בדיון בעררים הצעות לתיכנון חלופי, אולם אלה מצריכות בדיקת התכנות ותיאומים ויש לבחנם על ידי הועדה המקומית.

כמו כן יצאו המשיבים חוצץ נגד תמ"א 38 שאינה ממלאת לטענתם אחר ייעודה, והצרו על כך שהועדה המקומית אינה ממלאת אחר תפקידה ומתעקשת על מימוש התכנית על אף שהיא עצמה קבעה בהחלטה הראשונה כי "הפרויקט הנו בעייתי ביותר מבחינה תכנונית". בתגובתה לתשובות טענה המערערת כי הטענה לפיה יש לקרוא את סעיף 17 להוראות תמ"א 38 יחד עם סעיפים 21 ו-22 העוסקים בשקול הדעת של מוסדות התיכנון, לא עמדה ביסוד החלטת ועדת הערר לדחות את בקשת ההיתר.

...

בענייננו, לאחר שבחנה את בקשת ההיתר שהגישה המערערת, מצאה ועדת הערר, שיש לה כאמור מעמד היררכי גבוה יותר מהוועדה המקומית, כי לא היה מקום להיעתר לה. ביסודה של החלטה זו עמדו שיקולים תכנוניים ומקצועיים מובהקים הנוגעים להסדרי החניה שהוצעו על ידי המערערת, ובכלל זה לפער בינם לבין מקומות החניה המשמשים כיום את דיירי הבניין ולהשלכותיהם על חזות הבניין והרחוב; לחריגתו של התכנון המוצע מעקרונות התכנון הקבועים בתכנית ח/619; ולהשלכות המשמעותיות שיש לתכנית המוצעת על איכות המגורים בחלק מהדירות בבניין בעקבות השינויים בחלל הפנימי.

אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, כמפורט לעיל, סוגיית החניות הבלתי מוסדרות לא הייתה הסוגיה היחידה שעמדה ביסוד החלטתה של ועדת הערר.

סיכומו של דבר, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור.