דיור חלופי כתנאי לפינוי מדירת חברת עמידר

התובעת, עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, היא בעלת הזכויות לנהל ולהשכיר את הדירה (להלן: "התובעת").

במכתב מיום 16.05.17 שכתב הנתבע לתובעת, טרם היתדרדר מצבו הרפואי, טרם ישב על כסא גלגלים, ציין הנתבע מהם התנאים של ושל משפחתו למעבר לדירה חלופית.

לאור כל מה שפורט לעיל, בדבר הניסיונות הרבים של התובעת למציאת דיור חלופי, הרי שלא מצאתי לנכון להתנות כי פינוי הנתבע ומשפחתו מהדירה המסוכנת, תלוי במציאת דיור חלופי המוסכם על הנתבע.

...

בסיום הדיון נשמעו סיכומים בעל פה. טענות הצדדים התובעת טוענת כי מאחר והנתבע מסרב לעזוב את הדירה, וכאשר פניות רבות ונסיונות של התובעת לפנותו, במהלך השנים, לא צלחו, הרי שאין מנוס אלא להורות על פינויו באמצעות פסק דין של פינוי.

הנ"ל גם ביקר במקום ביום 07.05.17 והוציא חוות דעת ביום 08.05.17, כאשר המסקנה שם זהה למסקנה בחוות הדעת העדכנית (חוות הדעת משנת 2017 צורפה לתיק על ידי התובעת בהודעתה מיום 23.09.19).

אני קובעת שהוכח שהתובעת פעלה להשיג לנתבע ומשפחתו דיור חלופי הולם, הן טרם הוחמר מצבו הרפואי של הנתבע והן לאחר מכן.

לסיכום אני מורה על פינוי הנתבע מהדירה וזאת תוך 4 חודשים מהיום, היינו עד ליום 02.03.21.

הנתבעת מוסיפה כי מאחר שהתובעות ניכנסו בנעליה של עמידר – חלה עליהן החובה לעמוד בהתחייבות עמידר ולהעניק לה דיור חלופי.

עמידר ציינה כי גם בהסכם השכירות השני שנחתם ביום 27.11.2012 נקבעו אותם התנאים, כך שיש לדחות את טענת הנתבעת להתחייבות עמידר לדירה בדמי שכירות מופחתים לאורך כל חייה (ראו סעיף 4 ו- 9 לתגובת עמידר).

לאור הוראות ההסכם והודעת התובעות – על הנתבעת לפנות את הדירה והמחסן שבחזקתה בכפוף לסעיף 11(א) להסכמי השכירות, לפיו: "מיד בתום תוקפו של הסכם זה, לרבות סיום תוקפו בשל הפרתו, מתחייב השוכר לפנות את המושכר ולמסרו לרשות המשכירה מהמושכר נקי מכל אדם וחפץ, לרבות חפצים השייכים לשוכר, וכשהמושכר במצב טוב ותקין". כפי שעולה מתצהיר נציג עמידר, הרי שהיא לא התחייבה כלפי הנתבעת לדיור צבורי לכל החיים, כך שהנתבעת לא זכאית לקבל מהתובעות, שנכנסו בנעלי עמידר, דיור חלוף בכפוף לפינוייה.

בעיניינו הדירה היא רכוש רשות הפיתוח, ועמידר אינה מחזיקה בדירה כחברה לדיור צבורי אלא כסוכן מטעם רשות מקרקעי ישראל.

...

טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה, כך שאינני רואה מקום לדון בה. בנוסף, הטענות בעניין הפרת הנתבעת את סעיפים 6 ו-7 להסכמי השכירות (העברת הדירה לחזקתו של קרוב משפחה, ועריכת שינויים בדירה) נזנחו מסיכומי התובעות, כך שגם דינן להידחות.

סוף דבר ניתן בזאת אפוא צו המורה לנתבעת לסלק ידה מהדירה והמחסן ולהחזיר את החזקה בהם לידי התובעות, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייכים להם, לא יאוחר מיום 31.1.2021 בשעה 12:00.

בהתחשב במצבה הכלכלי הנטען של הנתבעת, אני מחייב את הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת בשיעור מתון של 670 ₪ בלבד, ובשכר טרחת עו"ד בשיעור מתון של 5,500 ₪ - וככל שהנתבעת תפנה את המושכר במועד שנקבע, ללא צורך בנקיטת הליכי הוצאה לפועל – יבוטל החיוב בשכר טרחה ובהוצאות כליל.

בפניי תביעתה של התובעת, עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, לסילוק ידה של הנתבעת מדירת 5 חדרים ברחוב הנוטרים 7/9, ירושלים (להלן: "הדירה").

הנתבעת לא קיבלה הצעות לדירות חלופיות מאז מתן פסק הדין (רק לפני כן, במסגרת ההליך) ולכן טרם השתכלל התנאי לפינויה מהדירה.

לכל היותר המליץ בית המשפט המחוזי כי אם בתוך פרק זמן של 30 יום, תשתף הנתבעת פעולה, תביע עניין בדירה ותבקש להסדיר לעצמה דיור חלופי, אזי תפעל הנתבעת כפי שהוצע לה חצי שנה קודם לכן, "הדעת נותנת" (ס' 32 לפסק הדין) כי התובעת תאפשר זאת, אולם אין פסק הדין מורה או מחייב לעשות כן. כפי שהודיע בא כוחה במסגרת העתירה המנהלית, הנתבעת ניתקה עמו קשר.

...

למעשה, אין בפי הנתבעת טענות הגנה בהליך דכאן, והטענה כי ניתקה קשר אך מחזקת את המסקנה כי אינה עומדת על טענותיה בכל הקשור לדירה וההליכים הנוגעים לפינויה אינם בראש מעייניה.

לסיכום: אני מורה על פינויה של הנתבעת מהדירה בתוך 30 יום מהיום.

עם זאת, אני מורה, כפי שנאמר גם בשורה האחרונה לפסק הדין בעתירה המנהלית כי התובעת רשאית לבקשה להארכת מועד, בהתאם לשיקול דעתה.

סעיף 3 חוזה השכירות קובע את גובה דמי השכירות שעל הנתבעים לשלם לידי התובעת, כאשר במעמד החתימה על החוזה הסכום עמד על סך של 623.66 שקלים, ואילו סעיף 4 לחוזה השכירות קובע את התנאי המהותי שעליו נסובה התביעה דנא, ומפאת חשיבותו אביאו כלשונו : "במקרה והשוכר לא ישלם תשלום כלשהוא של דמי השכירות במלואם ובמועדם – תהיה החברה זכאית להפסיק מיד את השכירות ולדרוש פינוי המושכר מכל אדם וחפץ נוסף לזכויותיה לתבוע כל סכום שהשוכר יהיה חייב לחברה כתוספת הריבית החוקית המאקסימאלית" .

במקביל התובעת הציגה מיסמך בכתב החתום על ידי הנתבעים ושממנו עולה כי לנתבעים קיימת זכות שימוש מכוח חוזה השכירות שנחתם בין עמידר לנתבעים, הא ותו לא. בנוסף, הנתבעים לא הציגו מסמכים ו/או ראיות שיכולים להראות מה הייתה זכותם בדירות הקודמות, והאם יתכן שדירות אלה היו בבעלותם עד שהמדינה החליטה לפנות אותם מהדירות ולתת להם בתמורה דיור חלופי לבעלותם.

...

בטרם סיום, אעיר כי לעניין טענת הנתבעים כי יש לקזז מסכום דמי השכירות להן זכאית התובעת את ההוצאות שהוצאו בגין שיפוץ הדירות ותחזוקתם, אין בידי לקבל טענה זו, שכן המדובר בטענה שנטענה בעלמא, ומבלי שנתמכה בראיות כלשהן, זאת אף מבלי לפרט מה אותו סכום שמבקשים לקזזו.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת באופן חלקי.

אני מורה על סילוק ידם של הנתבעים ומי מטעמם מהדירה מס' 1, רח' רובע מרכז 436 ,כניסה 1, ומורה לנתבעים להחזיר את הדירה לתובעת כשהיא פנויה מכל חפץ ואדם לא יאוחר מיום 31/12/16.

דיון והכרעה בדיון שהתקיים בפניי חזרה ב"כ המדינה על הצעת משרד השיכון לדיור חלופי לעותרים, כדלקמן: (1) דיור צבורי בת"א לפי רשימת הממתינים; (2) העותרים ימצאו דירה שתרכש ע"י המדינה ותרשם על שם המדינה בסכום של עד 1.6 מיליון ₪, בה העותרים יגורו בתנאים סוציאלים; (3) תירכש מהיזם דירה בפרוייקט ע"ש המדינה, והעותרים יתגוררו בה בתנאי דיור צבורי; בכל אחת מהאופציות ועד אכלוס הדירה – ינתן לעותרים סיוע בשכ"ד של 3,100 ₪.

ראשית, אין מחלוקת כי מדובר בדיור זמני (העתירה שותקת בעיניין זה וכך גם שתקו העותרים בדיון ובהודעות העידכון שהוגשו לאחריו; חוות הדעת שהגישו העותרים של אדריכל אלרם שחר מיום 27.12.2021, שהוגשה בתמיכה לבקשתם לעכב את פינוי סביבת הנכס, התייחסה לכך ש"המגורונים הוצבו בשכונת הארגזים מכוח הרשאה זמנית שנתן מנהל מקרקעי ישראל למשרד השיכון בראשית שנות ה-90, וניתנו לתושביהם כדיור זמני ע"י משרד השיכון וחברת עמידר.

...

טענות המדינה – משרד הבינוי והשיכון ורמ"י לטענת המדינה יש לדחות את העתירה על הסף בהעדר זכות עמידה כיוון שמדובר בדיור זמני שאינו נכנס לפרט 13 תוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התשס"א – 2000 (להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מנהליים"), וכן משום שהעתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב. עוד נטען שיש לדחות את העתירה לגופה.

" (ההדגשות אינן במקור – א.ב); נספח ד' לעתירה מפרט את מתווה 2014 ולפיו "25 המשפחות המתגוררות כדין במבנים הזמניים שבאתר, תהיינה זכאיות לבחור לממש את אחת מהחלופות הבאות..."; ס' 1 לסיכום התקציבי בין משרד הבינוי והשיכון למשרד האוצר לפינוי המגורונים לפיו השטח נמסר בתחילת שנות ה-90 "לצורך הצבת מבנים זמניים לקליטת גל העלייה באותה עת וזאת בכפוף להתחייבות המשרד כי בתום תקופה של 5 שנים יפונה השטח מהדיירים ומהמבנים.." – נספח ב' לתגובת המדינה; פרוטוקולים מוועדות הכנסת שדנו בנושא המגורונים בשנים 2002, 2007 ו-2008 גם הם מאשרים שמדובר במגורונים זמניים בלבד – צורפו לתשובת היזם כנספחים 12-15).

יצוין כי לשון החוק בעניין זה ברורה ומפורשת, והעותרים לא הציעו כל פרשנות אחרת לעניין זה. מכל מקום, המסקנה כי דיור זמני אינו בא בגדרי זכאות לחוק זכויות רכישה נתמכת גם בתכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבת של החוק.

סוף דבר העתירה נדחית.