דיונים בבית המשפט בנושא מס הכנסה שלא בנוכחות הקהל

ערעור זה תוקף את פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת (השופטת ע' הוד) אשר ניתן ביום 16.8.2021 בע"מ 12510-02-15 ובגדרו דחה בית המשפט את ערעור הקבוצה על שומות מס הכנסה שהוצאו לה עבור השנים 2012-2009, באמצו את עמדת המשיב, פקיד השומה צפת (להלן: רשות המסים), בשני נושאים: (1) עובדי הקבוצה אינם זכאים להטבת יישוב מוּטב לפי סעיף 11 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן, לפי העניין: פקודת מס הכנסה או הפקודה והטבת יישוב מוטב); וכן (2) דיור, לינה, תזונה, טלפונים ניידים, ואירועי גיבוש של השחקנים, אשר מומנו על ידי הקבוצה, מהוים "טובת הנאה [...] ממעביד" שקבלו השחקנים במסגרת העסקתם בקבוצה, שאותה יש למסות כחלק משכרם כאמור בסעיף 2(2)(א) לפקודה.

בהקשר זה חובה עלינו לזכור את דבריו של השופט מ' לנדוי כי – "בדונו בעירעור מס הכנסה יושב בית-המשפט לא רק כפוסק בין שני בעלי-הדין כמו בעירעור אזרחי, אלא על-ידי הגשת העירעור ניפתח פתח לעיון נוסף בשומה שנעשתה על-ידי פקיד השומה, ומוטלת חובה על בית-המשפט לא רק כלפי הנשום המערער, אלא גם כלפי הציבור כולו, שלו ענין בכך שהשומה תהיה שומת אמת." (ראו: ע"א 495/63 מלכוב נ' פקיד השומה, תל-אביב, פ"ד יח(2) 683, 686ד (1964) (להלן: עניין מלכוב)).

מטעם זה, איני בהכרח מסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי גיבוש השחקנים שעושים טיול טרקטורונים או מצטרפים כקהל במופע של הזמר שלמה ארצי, במימון קבוצתם, מהוים "טובת הנאה ממעביד" במובנו של סעיף 2(2)(א) לפקודה.

לא זו אף זו: במקרים רבים, נוכחות העובדים בארועי גיבוש היא בגדר חובה אשר מוטלת עליהם – במפורש או במשתמע – על ידי מעסיקם.

...

בנסיבות אלו, ובכפוף לשאר הזיקות לקריית שמונה, ייתכן שנגיע למסקנה כי הנישום המועסק במוסד אשר תורם לקריית שמונה יוכר כתושב העיר לעניינו של סעיף 11 לפקודה, בעוד שהנישום האחר לא יקבל הכרה זו ולא יימצא זכאי להטבת יישוב מוטב.

סוף דבר: בכל הנוגע לערעוריהם של חסארמה ועאבד (ע"א 7719/21 וע"א 7730/21, בהתאמה) – אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיע השופט עמית ולנימוקיו; אשר לדחיית ערעור הקבוצה (ע"א 7722/21) וסוגיית הקנסות – אני מצטרף לדעת חבריי, השופטים שטיין ועמית.

לשיטתי, בשים לב לכללים הנודעים באשר לחלוקת הנטלים וחובת הראיה בדיני מס (ולהרחבה בנדון ראו החלקים הרלבנטיים בע״א 5072/19 שווארמה א.ש בע״מ נ׳ פקיד שומה חדרה, פסקאות 34-13 (09.05.2021), וכן רע"א 1436/90 ארד, חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101), ומשמצאנו כי ״דינו של כדורגלן מקצועי אינו שונה מדינם של תחומים״ (פסקה 7 לחוות דעתו של השופט עמית), עמדת חברי השופט שטיין, לא מתיישבת עם נקודת המוצא בערעורי מס – שלפיה, כידוע, המוציא מחברו הוא הנישום המערער על ההחלטה של פקיד השומה (ע"א 943/16 קונטירה טכנולוגיות בע"מ נ' פקיד שומה תל אביב 3, פסקה 47 (22.04.2018)).

משכך, סבורני, כי במקרה דנן לא ניתן לראות בדירות שהושכרו עבור חסארמה ועאבד ״הנאה שכולה או עיקרה צורך התפקיד״, שאינה חייבת במס הכנסה.

בסופו של הדיון החליט בית המשפט כי מדובר בנושא המצריך ראיות נוספות ואינו מתאים להיות נדון בפרוצדורה של תביעות קטנות.

כך בעיניין תא"מ 20135-01-13 קיס נ' השם יעזור בע"מ (פורסם במאגר נבו), נקבע: "חשיבות רבה יחסו הנתבעים לעובדה שהתובע הגיש תביעות דומות נגד אחרים. אין מקום ליחס לעניין זה חסרון מבחינתו של התובע. החוק נועד למנוע או לצמצם ככל האפשר את התופעה של אפליית מגזרים שונים בחברה הישראלית בכניסה למועדונים ומקומות ציבור נוספים, והחלטתו של התובע לעמוד על זכויותיו בעיניין זה בכל פעם שהוא סבור שהוראות החוק מופרות לא רק שאינה ראויה לגנאי, אלא להפך" וכך גם בעיניין תא"מ 44557-06-13 קיס נ' אקסטרים טנגו הפקות בע"מ (פורסם במאגר נבו), נדחתה הטענה: "לא נעלמה מעיני הטענה לפיה מדובר בתובע סדרתי, שהגיש למעלה מ-20 תביעות, כפי שלא נעלם מאוזני כי התובע דאג מראש כי המארחת והשומר ידעו היטב כי הוא ממוצא ערבי, למקרה שלא יזהו את מבטאו, וזאת לאחר שטרח לשוחח בקולי-קולות בטלפון בשפה הערבית בסמוך לשומר ולמארחת (כפי שעשה אף במועדון אחר במקרה קודם). אולם, בכל אלו אין כדי להצדיק את הפליתו ואת אי-הכנסתו למועדון" לפיכך, אני סבור כי מבחינה משפטית ומהותית אין בעצם העובדה כי התובע הגיש תביעות רבות באותו הענין על מנת להשתיקו בתביעה זו. עם זאת, לטעמי, עצם העובדה כי מדובר בתובע אשר הגיש תביעות רבות באותו הנושא, יש בה על מנת להשפיע במישור הראייתי.

ר', למשל, עמ' 9 לפרוטוקול, בעדותה של גב' פנקס: "ברגע שאנחנו רואים שמתמלא בפנים מקבלות הוראה מיחצנים שהכניסה היא רק באס.אם.אסים מבחינתנו עובדות כמו רובוט, מקבלות שם, שם מישפחה וכמות אנשים יחד עם השם של הבחור עם השם העקרי, זהו." היות ואין חולק כי התובע הגיע בשעה 11:45, כאשר המועדון היה מלא, וכאשר יש קהל שממתין בחוץ, והיות ואין חולק כי לא נתקבל מיסרון עם שם התובע, הרי אף לעמדת הנתבעת עצמה, נימנעה כניסת התובע למועדון.

יתרה מזו, לאור החתירה לחקר האמת, לא התיר בית המשפט את הנושא רק לשיקול דעת הנתבעת, אלא קבע בהחלטה ברורה שעל הנתבעת לזמן את המארחת שהייתה נוכחת באותו הערב, והכוונה כמובן למארחת שהייתה נוכחת ספציפית באירוע.

...

יתרה מזו, לעתים ניתן לבסס מסקנה עובדתית על עצם ההמנעות מהבאת הראיה, כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון בעניין ע"א 548/78 פלונית נ. פלוני (פורסם במאגר נבו): "דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה." (הדגשה שלי – ג.ה.).

לאור האמור והמנומק לעיל, אני קובע כי הנתבעת בצעה כלפי התובע עוולה אזרחית בהתאם לחוק איסור הפליה.

לפיכך, אני קובע כי הפיצוי בגין העוולה יעמוד על סך של 15,000 ₪.

בית משפט השלום בבאר שבע ע"נ 32046-08-19 בפני ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושקום), תשי"ט – 1959 יו"ר הוועדה – כב' השופט בדימוס ברוך אזולאי חבר הוועדה – ד"ר רוברט פינאלי חברת הוועדה – גב' אסנת וטאבו מערער פלוני ע"י ב"כ עוה"ד שחר לזרוב משיב קצין התגמולים-משרד הביטחון-אגף השקום ע"י עוה"ד אילנית גדקר אהרוני וסימונה גולדמן מימון פסק דין

בדיון בועדת תשלומי יתר מיום 03.01.19, נקבע בשים לב להכנסתו ולכך שלא צרף מסמכים נוספים לנכות סך של 700 ₪ מהתגמולים הניתנים למערער כל חודש על להסדרת החוב בגין תשלום יתר.

כמו כן לא ניתן לו להסביר את העניין והוא לא זומן לועדת תשלומי היתר, שנערכה ללא ידיעתו וללא נוכחותו, לא נאמר לו שעליו להגיש נימוקים לפגיעה בגמלתו וכן לא קיבל חלק מהמסכמים הנטענים.

כשהוצג בפניו מיסמך (עמ' 3 לתצהיר) כי ב-25.03.18 הובא לידיעתו בשיחה עם הגב' רחל גור על ניכוי הסכומים מהקיצבה, אמר כי לא קיבל שני מכתבים בנושא נכויי הסכום, פרט למכתב בתאריך 11.07.19 (עמ' 1 בהודעת העירעור) (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 24.02.20).

העדה לא זוכרת האם נימסר למערער המידע בטלפון או במסגרת מפגש בקבלת קהל אך מבחינתה זה הנו הך, שכן המידע הובא בפניו והוסבר לו (עמ' 17).

...

במסמך נוסף יום 03.02.14 (מסמך 7 לנספח א, הוגש ביום 29.07.20) נכתב באישור זכאות לקצבה מטעם הביטוח לאומי למערער: "אנו מאשרים לך קצבת זקנה מ-01/11/2012... הקצבה כוללת : גמלה נוספת לנכה. לידיעתך דמי ביטוח בריאות בסך 103 ₪ מנוכים מהקצבה החודשית. להלן פירוש סכומי הקצבה האחרונים לפני כל ניכוי: נובמבר 2013: 2546 ₪, דצמבר 2013: 2546 ₪, ינואר 2014: 2594 ₪.". כלומר, אף ביטוח לאומי מציין כי קצבת הזקנה (קצבת אזרח ותיק) כוללת גמלה נוספת לנכה, כחלק מרכיבי התשלום שלה.

אנו מקבלים את עדותה המהימנה כי שוחחה עם המערער והוסבר אודות הניכויים, אולם בהתאם לכתוב במסמך זה וכפי שנאמר בעדותה של הגב' גור (עמ' 47 לפרוטוקול) הערה מספר 1.1 אודות תשלומי היתר נרשמה ולאחר מכן הועברה להסתכלות החשבת ולחישוב הסכומים האמורים, כך שבשיחה מיום 15.03.18 לא נמסרו כאמור הסכומים המנוכים למערער.

מסקנה לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי השלמה לקצבת נכות נכללת בקצבת אזרח ותיק ולכן אין לנכותה בהתאם לאמור בסעיפים 28(ב)(2)(א) ו-29(ב)(2)(א), מקבלים את הערעור וקובעים כי על המשיב לעדכן את זכאות המערער בהתאם לכך, ומחייבים את המשיב בהוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪.

עוד ציין משרד הספורט כי מעיון בדו"ח ועדת זליכה עולה כי נושא מחירי הכרטיסים לנשים נדון בהקשר של משמעות נוכחות מישפחות וילדים במגרשי הכדורגל.

בפסק הדין בעיניין פרוז'אנסקי לעיל, נדונה בקשת רשות ערעור אשר הוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתו נדחתה תביעתו הכספית של המבקש (פרוז'אנסקי) כנגד המשיבה בגין הפליה על פי חוק איסור הפליה במוצרים.

עם זאת, התפקיד הפרשני הסופי נותר בידי בית המשפט, ועליו לבחור מבין הפרשנויות המוצעות – את זו הראויה ביותר לשיטתו, כך שאין הוא מחויב לאמץ את עמדתה הפרשנית של הרשות המינהלית, אם מצא כי אין לקבלה (בג"ץ 716/86 מלון מרחצאות מוריה ים המלח נ' המועצה האזורית תמר, פ"ד מא(2) 389 (1987); ע"א 2512/93 איתורית שירותי תיקשורת בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 252, 261 (1997); רע"א 3527/96 אקסלברד נ' מנהל מס רכוש – איזור חדרה, פ"ד נב(5) 385, בפסקה 15 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש (1998); בג"ץ 6395/98 אלקושי נ' קצין התגמולים – משרד הבטחון, פ"ד נד(1) 454, 462 (2000); ע"א 976/06 מרום נ' נציבות מס הכנסה – פקיד שומה באר-שבע, [פורסם בנבו] בפסקה 38 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) ס' ג'ובראן ופסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (06.11.2008); עניין עוף העמק, בעמ' 146-145, רע"פ 8135/07 גורן נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה ט"ז (11.02.2009) ו-בג"ץ 7009/04 עריית הרצליה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סו(3) 596, 629-628 ו-686 (2014) – לעניין המשקל שיש ליתן לפרקטיקה הנוהגת בהקשר זה; בג"ץ 2875/18 היתאחדות תאגידי כוח אדם זר בענף הבניין נ' ממשלת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקאות 28-27 לפסק דינה של חברתי, השופטת י' וילנר (18.06.2019); החלטתה של חברתי השופטת ע' ברון ב-רע"א 7600/19 בירון-ביטון נ' גוטקס מותגים, [פורסם בנבו] בפסקה 6 (30.12.2019) (להלן: עניין בירון-ביטון); עניין ירוחימוביץ, בפסקה 13; עניין שמעון, בפסקה 49 לפסק דינה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז; דנ"א שמעון, בפסקה 6).

החלטת המשיבה להכליל גם נשים בקרב ציבור מקבלי ההנחות נעשתה בנסיבות העניין ועל רקע כל המובא בפסק הדין לעיל, תוך איזון אינטרסים הולם ומתחייב, אגב שקילת שיקולים עינייניים, צבוריים וחברתיים המתחייבים "מאופיו של המקום" – מיגרש הכדורגל – הרצון למתן היתנהגות אלימה ופוגענית ולהביא להרגעת הרוחות בו, על ידי שילובן גם של נשים בקרב קהל הצופים, תוך עדוד והעצמת החוויה המשפחתית שבצפייה המשותפת.

...

מצאתי כי לא עלה בידי המבקש להוכיח בנסיבות בקשת אישור זו כי המשיבה – בהכלילה (גם) נשים בקרב ציבור רוכשי הכרטיסים בהנחה – נהגה כלפיו (או כלפי ציבור הגברים בכלל) באופן שרירותי או ביחס של 'איפה ואיפה', המהווה בין היתר "הפליה מחמת מין". כן באתי לכלל מסקנה כי הכללת נשים בקרב ציבור מקבלי ההנחות, אינה מחזקת תפיסה חברתית מפלה או סטראוטיפית – לא כלפי ציבור הנשים ולא כלפי ציבור הגברים (ר' פרשת מירב לעיל).

סוף דבר במסגרת בקשת האישור נטען כי המשיבה הפרה את חוק איסור הפליה זאת בשעה שמכרה גם לנשים כרטיסים למשחקי נבחרת ישראל לכדורגל, בהנחה, בהשוואה למחיר הכרטיס לגברים.

בשים לב לתוצאת בקשה מס' 37 שהגיש המבקש ולאופן בו הוכרעה בקשת האישור (בלא שמיעת ראיות, הנני מחייב את המבקש בהוצאות הבקשה בסך כולל (מתון) של 30,000 ₪.

יצויין כי הטענה לרווחיות הפסטיבל נבחנה על ידי מומחה מטעם בית המשפט בהליך אחר, מר יום טוב בילו (עמוד 33 למוצגי הנתבעת) ומחוות דעתו עלה כי הפסטיבל היה הפסדי בסדר גודל של מספר מיליוני שקלים: "עולה כי הפסטיבל הפסיד כ – 6 מיליון ₪ שלא שולמו לספקים בתוספת של כמיליון ₪ ששולמו על ידי אוונטים מעבר להכנסות". המומחה נחקר בבית המשפט וחוות דעתו לא נסתרה.

עוד דאג משיקוליו להרחיק את עמי מפגישת ההתנעה שהתקיימה חודשים עובר לפסטיבל וטען כי עמי לא נכח בה למרות שעמי עצמו אישר כי הישתתף בה (עמוד 74 שורות 33 – 36).

לטענת מר אסף אבוטבול מחברת "ברים", שהפעיל את מערכת הסליקה וגם סיפק שתיה לקהל, הוא חתום על הסכם עם נרנג'ה לפיו מסכום המכירות שלו הוא שילם עמלה לנרנג'ה ומהעמלה קיזז את עמלת מערכת הסליקה שהפעיל (עמוד 49 שורות 33 – 36; עמוד 50 שורות 12 – 14).

תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות) מעגנות את הפסיקה בנושא ההוצאות, וקובעות כי אלה נועדו לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך (תקנה 151(א)), וכי בקביעת שיעורן, על בית המשפט להיתחשב, בין היתר, "בשווי הסעד שנפסק וביחס שבינו לבין הסכום שנתבע, בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון, במורכבות ההליך, בהשקעת המשאבים בהכנתו ובניהולו ובסכום ההוצאות שהתבקש" (תקנה 153(ג), וראו בעבר תקנה 511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

...

אני מחייב את הנתבעת 3 לשלם לתובעים 2, 6, 8 ו – 12, מלבד סכומי הפיצוי שלעיל גם הוצאות משפט, שכר עדים ואגרות בסך כולל של 25,000 ₪ וכן שכ''ט עו''ד בסך כולל של 25,000 ₪.

כמו כן אני מורה על דחיית תביעתן של התובעות 1, 3, 4, 5, 7, 9 ו – 10.

" אני סבור כי המקרה בענייננו נופל בגדר אותם מקרים בהם אין זה מוצדק לחייב את התובעים שתביעתם נדחתה בהוצאות משפט.