לסיום, מלינים המשיבים על כך שהבוררת חייבה אותם בסכום נוסף 30,500 ש"ח על דיון אחד וכתיבת הפסק המשלים.
בבואו לאשר או לבטל פסק בורר, אין בית המשפט משמש ערכאת ערעור על הבורר והשאלה אם טעה הבורר אינה נמנית בעילות הביטול בסעיף 24 לחוק (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ''ד נז(6) 605; דנ"א 9563/03 יוסף כדורי נ' נעים כליף (גולן) לא פורסם, מיום 1.4.2004; גורן בוררות עמ' 23-24 (2018)).
דיון והכרעה
לטענת המשיבים, חרגה הבוררת מסמכותה כשהכירה בפסק הבוררות השני בקבלות שהגישו המבקשים מהתקופה בה היתה תלויה ועומדת הבקשה לאישור פסק הבוררות הראשון וכן כשהתעלמה בפסק הבוררות השלישי מהחלטת בית המשפט המחוזי לידון בטענות בקשר לקבלות.
...
בניגוד לפסק הראשון, פסקה הבוררת, שהמשיבים ישלמו את הוצאות המבקשים ממועד כתיבת פסק הבוררות הראשון ועד כתיבת פסק הבוררות השני.
בשל כך, מסקנתי היא, וכך אציע לחבריי לקבוע, כי יש לבטל את קביעתו של בית המשפט המחוזי, ולעומתה לקבוע כי לא היה מקום ליתן למשיב רשות ערעור בעניין זה. כפועל יוצא מכך, תבוטל קביעת בית המשפט המחוזי בעניין ההוצאות ושכר הטרחה, ותושב על כנה קביעת הבורר".
לאור האמור, הבקשה לאישור פסק הבוררות השלישי מתקבלת והבקשה לביטולו נדחית.