דיון נוסף על דחיית בקשת רשיון לישיבת קבע בישראל

לטענת הרשות, דין העירעור להיות מסולק על הסף בשל עשיית דין עצמי של המערערת אשר לא עזבה את הארץ למרות שצוותה לעשות כן בפסק הדין של בית הדין לעררים, והן בעבר כשהמשיכה לשהות בישראל לאחר פקיעת תוקף רשיון העבודה שהיה לה. בנוסף, לטענת הרשות דין העירעור להדחות גם לגופו, משום שלא נפל פגם כלשהוא בפסק הדין של בית הדין לעררים ולטענותיהם לא היה כל בסיס, שעה שבקשתם נבחנה כראוי ונדחתה בהתאם למסקנות הגורמים המקצועיים לגבי כנות הקשר.

באותה מסגרת נקבע גם נוהל ידועים בציבור לצורך הסדרת המעמד של זר־ה מכוח זוגיות עם אזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע בישראל, כאשר בני הזוג הם ידועים בציבור ואינם נשואים.

יתרה מכך, בבג"ץ 2355/98 ישראל סטמקה נ' שר הפנים, פסקה 64 לפסק דינו של כב' השופט, לימים המשנה לנשיא מישאל חשין, פ"ד נג (2) 728 (1999), נקבע כי: "בבדיקה לגופה אין משרד הפנים מייחס אלא חשיבות מעטה לתעודת הנישואין שבני-הזוג מציגים לפניו כראיה לנישואין, ולמותר לומר כי אין הוא מסתפק באותה תעודה. משרד הפנים מזמן את בני-הזוג לשיחה, ועורך הוא דיונים נוספים מתוך מטרה לעמוד על אמתות הנישואין ועל הימשכו של קשר הנישואין." (הדגשה שלי – מ' א' ג').

...

לכן, אף אילו היה ניתן לומר כי המערערים מקיימים משק בית משותף כטענתם וכדרכם, כך שהמערער נושא בכל העלויות ונותן למערערת דמי כיס לבקשתה ואילו היא אינה עובדת ומטפלת בענייני החזקת הבית בישול ונקיון, אני סבורה כי לא ניתן לומר שהם נוהגים כמי שקשרו את חייהם אלה באלה בחיבה, במסירות ובנאמנות, במידה העולה כדי הנדרש לצורך קבלת מעמד מכח הקשר הזוגי הנטען, אף לשיטתם.

בחינת תשובות המערערים בראיונות, יחד עם אופן התנהלותם מביאה אותי למסקנה כי פסק הדין של בית הדין לעררים הוא ראוי וסביר, ואינו מצדיק התערבות בו בערעור.

סוף דבר לאור כל האמור הערעור נדחה, פסק דינו של בית הדין לעררים נותר על כנו.

ביום 19.8.2008 נדחתה בקשתם של המערערים לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומנטריים, על פי המלצת הועדה הבינמישרדית המייעצת שהוקמה לצורך כך. ביום 1.8.2010 התקבלה החלטת ממשלה 2183 שכותרתה: "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל", שבגדרה נקבע כי "שר הפנים יעניק רישיון לישיבת קבע בישראל" לילדי שוהים בלתי חוקיים ורישיון לישיבת אירעי להוריהם ואחיהם, ככל שהם עומדים בתנאים הקבועים בהחלטה.

בפסק הדין מושא ערעור זה נקבע כי "בדין נימנעה ראשת הדסק מהעברת עניינם לדיון במליאת הועדה הבינמישרדית משעה שהטעמים המנויים בה לא עומדים אף ברף המקל לקיומו של 'סיכוי מסוים' לקבלת הבקשה, באשר זיקות העוררים לישראל אין חזקות דיין להצדיק היתערבות בשקול דעת המשיבה בעיניין זה". עוד נקבע כי המערערים לא הגישו חוות דעת מקצועית לתמיכה בטענתם לפגיעה חמורה בטובת הילדים.

בנוסף לכך ב"כ המערערים מצביע על פגמים עובדתיים שנפלו בהחלטת המשיבה.

...

המערערים מוסיפים וטוענים כי עניינם עומד בתנאי החלטת הממשלה 2183; כי מבקשים שעניינם דומה לשלהם – עובדי נציגויות זרות ובני משפחותיהם – זכו במעמד בישראל בשל עמידתם בתנאים האמורים; וכי מובן מאליו כי ככל שהייתה מוגשת מטעמם בקשה במועד הייתה בקשתם מתקבלת.

אשר על כן הערעור מתקבל.

היות שפעילות זו עולה כדי פירסום ביודעין של קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, רשאי היה השר לסרב להאריך את אשרת השהייה של העותר בישראל בהתאם לסמכותו בסעיף 2(ד) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, שחוקק בשנת 2017 והמורה כי "לא יינתנו אשרה ורישיון ישיבה מכל סוג שהוא, לאדם שאינו אזרח ישראלי או בעל רישיון לישיבת קבע במדינת ישראל, אם הוא, האירגון או הגוף שהוא פועל בעבורם, פירסם ביודעין קריאה פומבית להטלת חרם על מדינת ישראל, כהגדרתו בחוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א-2011, או התחייב להישתתף בחרם כאמור". ערעור על פסק הדין שהגישו האירגון והעותר לבית המשפט העליון, נדחה ביום 5.11.2019 (עע"מ 2966/19).

בקשה לדיון נוסף בפסק הדין נדחתה בידי הנשיאה א' חיות ביום 20.1.2020 (דנ"מ 7697/19).

שנית, קביעותיו של בית המשפט העליון בעע"מ 2966/19 הנ"ל (פסקה 22) כי העותר "מעורב באופן שיטתי, עיקבי, ארוך שנים ורב פרופיל וחשיפה בקידום תנועת החרם והסטת ההשקעות מישראל". לאור כל אלה הגיע המשיב לכלל החלטה – שעל פי האמור בה התקבלה על דעת הדרג המדיני – לדחות את הבקשה לאשרת ביקור של העותר באיזור "בשל חשש ממשי מפני ניצול לרעה מצד מרשכם של שהותו באיזור לצורך קידום חרם נגד ישראל ונגד גורמים הפועלים בישראל ובאיזור יהודה ושומרון". טענות העותר נגד ההחלטה נחלקות למספר ראשים.

במצב דברים דומה הוחלט בפרשת יש דין הנ"ל לדחות על הסף עתירה של עותרת ציבורית שתקפה פעילות של מחצבות ישראליות הפועלות באיזור, בטענה של פגיעה באוכלוסייה הפלסטינאית המוגנת.

...

לאחר שעיינתי בממצאים הכלולים בפסקי הדין משנת 2019 של בית משפט זה ובית המשפט העליון בעניין ביטול אשרת העבודה של העותר בישראל, נוכחתי כי יש בהם לתמוך כנדרש בעמדת המשיב שלפיה פעילותו של העותר בקידום תנועת החרם עולה כדי פגיעה בסדר ובחיים הציבוריים של האזור, וכי ממילא איסור כניסת העותר לאזור שתכליתו מניעת ניצול לרעה של הכניסה לקידום חרם, מצוי בדל"ת אמותיה של סמכות המשיב על פי דיני התפיסה הלוחמתית ועל פי תחיקת הביטחון באזור.

כמו כן, ההלכה שנפסקה בבג"ץ 5666/03 עמותת "קו לעובד" נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד סב(3) 264 (2007), בדבר תחולת דיני העבודה הישראליים על העסקת פלסטיניים באזור בידי מעסיקים ישראליים בהתאם למבחן "מירב הזיקות". מכל המקובץ עולה כי המשיב היה מוסמך על פי הדין הבינלאומי לאסור את כניסת העותר לביקור באזור בשל החשש שהביקור ינוצל על ידו לקידום חרם נגד גורמים הפועלים באזור.

אשר על כן, העתירה נדחית.

ביום 26.10.2022 דחתה המשיבה את הבקשה בקבעה כי המבקשת והמנוח לא השתייכו לקהילה יהודית ולא ניהלו אורח חיים יהודי, ועל כן לא הוכח שיש לה "קשר גורל וזיקה לעם היהודי". לנוכח מתן ההחלטה התייתרה ההכרעה בעתירה הנזכרת, וביום 27.10.2022 היא נמחקה בהסכמת הצדדים (השופט ד' ארד-אילון).

בעתירה חזרה המבקשת על טענותיה לפיהן היא זכאית למעמד "עולה" בישראל בהתאם לסעיף 4א לחוק השבות ולפסק הדין בעיניין מרינצ'בה. המבקשת הוסיפה והפנתה לפסקי דין נוספים (בג"ץ 1188/10 פוזרסקי נ' משרד הפנים (31.7.2013) ובג"ץ 6247/04 גורודצקי נ' שר הפנים (23.3.2010)) המלמדים, לשיטתה, כי סעיף 4א לחוק השבות יוצר זכות עצמאית לשבות באופן שאינו תלוי בניהול אורח חיים יהודי.

המבקשת הוסיפה וטענה כי המשיבה אישרה מתן רישיונות ישיבה אירעיים לנשים שנסיבותיהן זהות לאלו שלה, כך שדחיית הבקשה בעיניינה עולה כדי הפליה.

בצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים, במסגרתה התבקש בית המשפט המחוזי להורות על מתן רישיון ישיבה אירעי למבקשת עד להכרעה בעתירה, או לחלופין להורות על חידוש תוקפה של אשרת התייר בה היא החזיקה, ומתן אשרת חוזר (בהתאם לסעיף 5 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952) אשר תאפשר לה לצאת מהארץ לצורך טיפולים רפואיים ברוסיה ולחזור.

בעקבות זאת, ביום 26.11.2023 הגישה המשיבה לבית משפט זה בקשה להארכת המועד להגשת התשובה לבקשת רשות העירעור, ובהקשר זה טענה כי היא פועלת לגיבוש הנחיות מעודכנות בעקבות פסק הדין וכי דרוש לה פרק זמן נוסף על מנת לבחון את השלכותיהן על עניינה של המבקשת.

בתשובתה מיום 11.12.2023 הודיעה המשיבה כי נוכח פסק הדין בהליך הדיון הנוסף בעיניין מרינצ'בה, בקשתה של המבקשת לקבלת מעמד עולה תבחן מחדש, לאחר שהיא תמציא למשיבה מסמכים עדכניים הנוגעים לכנות הקשר הזוגי שלה עם המנוח וכן להיעדרו של קשר זוגי חדש.

...

בתגובתה מיום 13.8.2023 טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הצורך אוסיף כי יש לקוות ששני הצדדים יעשו את המרב על מנת להביא את בירור עניינה של המבקשת להכרעה במהירות האפשרית, בשים לב לזמן הרב שחלף מאז שהגישה המבקשת את בקשתה לקבלת מעמד ולריבוי ההליכים במקרה זה. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נמחקת.

]השופטת ר' רונן: לפנינו עתירה המופנית נגד החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, מיום 26.12.2023 בערר (י-ם) 3992/23, בה נדחתה בקשת הפסלות שהגיש העותר.

רקע והשתלשלות העניינים העותר הוא יליד 1978, בעל רישיון לישיבת קבע בישראל.

לאחר קבלת התשובה פנה העותר פעם נוספת לרשות האוכלוסין, וחזר על טענתו כי בספטמבר 2004 הוא עבר להתגורר בחו"ל. הוא הוסיף כי בתקופה זו הוא הועסק על ידי חברה זרה, וכי הוא התגורר ועבד באנגליה, בפולין ובארה"ב. כן נטען כי לפי קביעת המוסד לביטוח לאומי, החל מתאריך יציאתו הוא אינו נחשב כתושב ישראל.

כך למשל, נקבע כי אין מניעה שאותו מותב ידון מחדש בעיניין שהוחזר אליו על ידי ערכאת העירעור (ראו: עניין רוזן, פסקה 10; ע"א 6273/15 זאבי נ' רום, פסקה יא (22.10.2015); ע"א 6734/15 סמ-ליין בע"מ נ' שוורץ, פסקה 6 (2.11.2015) (להלן: עניין סמ-ליין).

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בעתירה על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות בהיעדר עילה להתערבות.

בנסיבות אלה, לא שוכנענו כי פסק הדין שניתן בערר הראשון מביא בהכרח ל"נעילת" דעתו של הדיין ביחס לערר הנוכחי וכי אין הוא פתוח לשכנוע, באופן המקים עילה לפסילתו.

לנוכח האמור, העתירה נדחית.