דיון בהריסת בתי כנסת בעזה

ביום 11.12.2019, כשנה לאחר פירסום כוונת ההריסה והמחאה שהולידה, פנו העותרים לעיריה בדרישה לפנות את מבנה בית הכנסת בעקבות כך שלא נערך הליך הקצאה כדין ולא נערך כל דיון במועצת העיר (נספח י' לעתירה).

טענות העיריה לטענת העיריה, אנשיה החלו לפעול בהליכים לפינוי בית הכנסת אך לצערה הם נתקלו בהתנגדות עזה מצד המשיבים והציבור המשתמש בבית הכנסת עד כדי חשש ממשי לשלום הציבור.

...

למרבה הצער, אין מנוס מן המסקנה כי עסקינן בעיריה שהעלימה עין, בכוונת מכוון, מפורעי חוק, מתעלמת לחלוטין מהחלטות בית המשפט, ולפחות במקרה דנן, המרחק בינה לבין התנהלות תקינה הוא כרחוק מזרח ממערב.

בעניין השיהוי, מקובלת עליי טענת העותרים כי הם לא היו מודעים למכתבו של ב"כ העיריה למשטרה בדבר אי פינוי בית הכנסת.

סיכומו של דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, העתירה מתקבלת.

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: שתי עתירות אלה נסבות על צו הריסה שניתן לדירתו בחברון של המחבל מאהר אל-השלמון, שבפיגוע נתעב ביום 10.11.14, בתחנת אוטובוס בצומת אלון שבות, רצח את הנערה דליה למקוס עליה השלום ופצע – תוך ניסיון לגרימת מותם – שניים נוספים; הוא נדון בבית המשפט הצבאי ב-26.3.15 לשני מאסרי עולם מצטברים ולפצוי בסך למעלה מ-4 מיליון ₪.

אוסיף כי לגבי דידי אין להשקיף על פגיעת הריסת הבית כעל פגיעה כלכלית או רכושית בלבד (השוו לעניין המוקד להגנת הפרט, פסקה כ"ו לחוות דעתו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין; פסקה 21 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג), מה גם שבפגיעה זו כשלעצמה אין להקל ראש, שהלא הבית לאדם "אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי [...] של חייו הפרטיים ויחסיו החברתיים" (בג"ץ 7015/02 עג'ורי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נו(6) 352, 365 (2002); ע"א 8398/00 כץ נ' קבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602, 623 (2002); ראו גם בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 563-561 (2005)).

...

בנתון להערות אלה הוחלט שלא להיעתר לעתירות.

מן הטעם הזה – לאמור: שאלמלא הייתה זו ההלכה הפסוקה הנוהגת, דעתי-שלי הייתה מובילה אותי למסקנה שלפיה הפעלת הסמכות מכוח תקנה 119 מקום שבו לא הוכח בראיות מספקות כי בני משפחתו של החשוד היו מעורבים בפעילות העוינת – אינה מידתית.

מורכבותה של שאלת ההרתעה מתחדדת לנוכח דבריו של הפרקליט הצבאי הראשי לשעבר, אביחי מנדלבליט, אשר צוטטו בחוות דעת המומחים שהוגשה לנו על ידי העותרים, כלהלן: "... ועדת האלוף אודי שני, הוועדה הזאת בעצם מצאה שספק רב אם יש אפקטיביות לנושא ההריסה, אבל כשהיא נכנסה לעומקם של דברים, והדברים הוצגו גם בפני הרמטכ"ל, הסתבר שלמעשה היכולת להעריך אפקטיביות קשה מאוד. בצד דוגמאות קונקרטיות, ויש דוגמאות קונקרטיות שבהן הוכחה אפקטיביות לצעד הזה, יש דוגמאות קונקרטיות של משפחות, שמנעו מבניהן לצאת לבצע פעולות התאבדות. השב"כ הביא דוגמאות כאלה. יש כמה עשרות מקרים כאלה. מצד שני, הובאו גם ראיות לכאורה לכך, שהנושא של הריסות הבתים לצורכי הרתעה יצר גם שנאה רבה יותר, יצר מוטיבציה גבוהה יותר, יצר קולקטיב של פליטות. יש דברים שעומדים מול זה, ולכן, בנושא הזה, היה קשה להגיע למסקנה חד-משמעית, גם כשניסינו לכמת אותו, היכולת לכמת את ההיבטים הסותרים של נושא האפקטיביות הם לא פשוטים, הם מסובכים. ... אי אפשר היה להגיע לתוצאה חד-משמעית בעניין הזה. זה דבר מאוד-מאוד מסובך. כאן באה למעשה החשיבות של הנימוקים הנוספים ... נושאים שקשורים גם למשפט הבינלאומי, הגם שאני אומר שוב ... אפשר לבסס טיעון שכן ניתן להצדיק את זה ... ומאחר שיש ספק של ממש בנושא האפקטיביות של הריסות הבתים, כשבאים לאזן יש צדדים לכאן ויש צדדים לשם, הדברים הללו הביאו להחלטה, החלטה משמעותית ודרמטית..." (הדגשה הוספה – י"ע).

הניסיון הפסיקתי בנוגע לאכיפת העבירה על תושבי עזה על הגבולות הראויים של העבירה של מתן שירות לאירגון טירור בנסיבות השוררות ברצועת עזה ניתן ללמוד גם מעיון במקרים שבהם הורשעו נאשמים מעזה בעבירה שקדמה לה (מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת לפי תקנה 85(1)(ג) לתקנות ההגנה) ואשר נדונו בבית משפט זה (ללימוד דומה מן הניסיון הפסיקתי המצטבר, ראו והשוו: ע"פ 6026/11 טמטאווי נ' מדינת ישראל, פסקה 68 (24.8.2015)).

קיומו של צורך באישור מיוחד להכנסת האמצעי לרצועת עזה (או היעדרו) – לפי קביעתו של בית המשפט המחוזי, הכנסת הכבלים מישראל לרצועה אינה מצריכה אישור מיוחד.

אין מחלוקת שהעברת הכספים נעשתה במקרה זה על רקע העובדה שביתו של אותו אדם נהרס בהפגזה.

...

אני סבורה שיש להשיב על שאלה זו בשלילה בנסיבות הקונקרטיות שנדונו בפנינו.

סוף דבר: אם תתקבל עמדתי נדחה את ערעור המדינה בעניינו של שביר (ע"פ 6434/15), בעוד שערעורו של משרהאוי (ע"פ 838/16) על הכרעת הדין יתקבל ברובו, באופן שיוביל להקלה בעונשו כמפורט בפסקה 107 לעיל.

ככל שהמדובר בשביר, מצטרף אני אליה כנתינת דבריה; ככל שמדובר במשרהאוי היה לי מעיקרא ספק-מה בעמדתה המזכה של חברתי (ראו פסקה 99 לחוות דעתה), ואולם נחה דעתי כי בכל מקרה יהיה עמנו "ספק בכיוון ההפוך", קרי, בעצם הוכחת האשמה, נוכח שאר הרכיבים, ולא נגיע להרשעה "מעבר לספק סביר" – ועל כן החלטתי להצטרף לחברתי גם כאן; ראו רשימתי "ספק ספיקא והיד הרועדת" בפתח ספרו של ד"ר יניב ואקי מעבר לספק סביר, גמישות ההוכחה בדין הישראלי (תשע"ג-2013), עמ' 15.

לאחר שיג ושיח עם הצדדים החלטנו כי "המדינה תגיש הודעה משלימה לאחר שייערך מטעמה בירור לגבי האפשרות לפרק חלק מבתי הכנסת, ולבנותם מחדש בין אם מהאבנים או מהפלטות המתועשות, אם יש כאלה, או כל אפשרות אחרת שתימנע הריסת כל המבנים של בתי הכנסת בידי כוחותינו". בדיון הצבענו על החשיבות הסמלית והערכית שבמאמץ זה. נימסר על-ידי בא כוח המדינה, כי הרב הראשי לצה"ל תא"ל הרב ישראל וייס מסר, לאחר שנועץ בסמכויות הלכתיות נוספות, כי אם יוסרו מבתי הכנסת מרכיביהם הדתיים ותינקט פרוצידורה הלכתית מתאימה של הפקעת המבנה מקדושתו, ניתן להרסם.

להלן הנמקתי: העתירה שבפנינו דנה בכוונת המשיבים להרוס את בתי כנסת שהוקמו ביישובים שבחבל עזה, והנמקתם של העותרים אינה מתבססת רק על קדושתם של המבנים, אלא גם על הצורך לשמרם מחמת היותם מבנים בעלי חשיבות תרבותית ואמנותית מיוחדת.

...

כמתואר בפסק דינו של השופט רובינשטיין קיימנו שני דיונים מפורטים וממושכים, כשמטרתנו היתה להביא את המדינה לידי כך שייעשה כל שניתן, בנסיבות הקיימות, כדי להיעתר להצעותיהם בנות הביצוע של העותרים.

האיזון שנמצא מתאים בנסיבות הענין – והתגבש במהלך הדיונים שקיימנו – פורט על ידי חברי השופט רובינשטיין בסעיפים י(1)-י(5) בסיפא לפסק דינו, ואני מצטרפת לסיכום זה. המדינה קיבלה על עצמה לעשות כל שניתן, בהתחשב בתנאים השוררים במקום, כדי לפעול בהתאם למתווה האמור, ואנו מניחים כי כך ייעשה.

משפניה זו לא נעשתה לצד הפלסטיני, לא שוכנעתי כלל כי הריסתם של בתי הכנסת הוא הפתרון היחיד לסוגיה המונחת בפנינו.

סעיף 5א' (4) לחוק הנזיקין האזרחיים כפי שתוקן קובע ש" הוראות סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא יחולו בדיון בתובענה, ואולם רשאי בית המשפט לקבוע כי יחולו הוראות סעיפים אלה אם מצא כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין ומטעמים שיירשמו".

באותו עניין היה מדובר בעתירה לבג"צ שהוגשה כנגד הריסת בתי כנסת ביישובים שבחבל עזה, עובר לפינוי חבל עזה.

...

סוף דבר, לאור כל האמור לעיל, התובעים לא הוכיחו אחריות של הנתבעת שזכאית להנות מההגנה של “פעולה מלחמתית” ו"מעשה מדינה" מכוח חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 הפוטר אותה מכל אחריות בגין נזקים שאירעו כתוצאה מפעולה זו. התובעים לא הוכיחו כל רשלנות מצד חיילי הנתבעת, להיפך, הם הוכיחו זהירות מקסימלית שאינני סבור שיש צבא בעולם שמפעיל זהירות כזו.

לפיכך, הנני מחליט לדחות את התביעה נשוא ת.א. 9327/04.

באשר לשאלת ההוצאות-הנני מחליט שלא לחייב את התובעים בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד, למרות דחיית התביעה שלא היה בה ממש.