דיון בהקלה בעונש בעבירות מס שביצעו עברייני צווארון לבן

בהתייחסה לנסיבות האישיות של הנאשם, ציינה באת כוחו את עברו הנקי, והתנגדה לטענת התובע שלפיה לא מדובר בנסיבה לקולה כאשר מדובר בעברייני צוורון לבן.

ניתן להתייחס גם לדברים שנאמרו בהקשר זה בפסקי דין רבים, לרבות בעיניין דלאל, בפסקות 16 - 17, כי "אם בסופו של דבר ניתן להטיל עונש כולל בגין כמה אירועים, ואם על-פי החסד"פ לא נגזרת תיקרת הענישה מהכרעה בשאלה אם בארוע אחד עסקינן, או בכמה אירועים, מהי התועלת בדיון ובהכרעה בעיניין זה?". הערכים החברתיים שנפגעו מבצוע עבירות הגניבה, הם זכות הקניין, בפרט זו של ברנד, שנתן אמון מלא בנאשם ונזקק לעזרתו בתחום שבלעדיו לא יכול היה לקדם את מטרותיו.

עירעורו של הנאשם נדחה, תוך שבית המשפט העליון עמד על מגמת הענישה המחמירה בכל הנוגע לעבריינות כלכלית: "בל נטעה באופיין 'הלבן והנקי' של העבירות הכלכליות; מדובר בעבירות מתוחכמות וקשות לגילוי, אשר מבוצעות לרוב על ידי עבריינים בעלי מעמד והשכלה שעושים שימוש בכספיהם של אחרים, תוך ניצול כוחם ומעמדם ותוך הפרת חובות הנאמנות. לעיתים קרובות נותרות עבירות אלה סמויות מהעין במשך שנים רבות, וכשהן מתגלות, מתבררים גם הנזקים החמורים הנובעים מהן, אשר הנם בדרך כלל חמורים פי כמה וכמה מהנזקים שנגרמים כתוצאה מעבירות רכוש 'רגילות'. לא בכדי קבע בית משפט זה בשנים האחרונות שהגיעה העת להעלות את רף הענישה בעבירות כלכליות, לרבות הטלת עונשי מאסר בפועל במקרים המתאימים" (בפיסקה 22 לפסק דינו של כבוד השופט דנציגר).

ערעור הנאשם נדחה, שופטי ההרכב היו תמימי דעים כי מיתחם העונש שקבע בית המשפט המחוזי במקרה דנן, בטווח שבין 12 ל-28 חודשי מאסר בפועל, הולם את נסיבות המקרה ואף נוטה לקולה, ולבסוף, כנגד דעתה החולקת של כבוד הנשיאה חיות, לא התערבו בו. אציין, כי בעיניין זה הגיש המערער בקשה לדיון נוסף, בטענה שדעת הרוב בפסק הדין מושא הבקשה קבעה הלכה חדשה, לפיה אין לייחס משקל רב לשיקולי שקום של נאשם מבוגר, אשר ניהל משך עשורים אורח חיים נורמאטיבי, וממילא הסיכוי שיעבור עבירות הוא נמוך.

באשר למדיניות הענישה בעבירות המס, ובנוסף לעניין חוסאם שהוזכר על ידי התובע, שם נקבע באישום השביעי מיתחם של 7 עד 24 חודשים לעבירות אלו, אפנה לעניין אודיז, שבו נדונה בקשת רשות ערעור של נאשם שהורשע, ביחד עם חברות שאותן ניהל, בריבוי עבירות של אי העברה במועד של מס אשר נוכה, ואי הגשת דוחות במועד.

...

סבורני כי תכליות אלה מתקיימות מכוח הסכם ההשבה שנחתם בין הצדדים בענייננו.

בענייננו, משהגיעו הצדדים להסכם השבה המורה לנאשם לשלם סכום של 200,000 ₪ פיצוי לנפגע העבירה, סבורני כי ניתן להסתפק ברכיב קנס בינוני-נמוך.

סיכום על יסוד כלל השיקולים שמניתי לעיל, החלטתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל בן 18 חודשים; מאסר בן 6 חודשים, אך הנאשם לא יישא עונש זה אלא אם בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר יעבור עבירה שבה הורשע; קנס בסך 75,000 ₪ או 120 ימי מאסר תמורתו.

לאחר שבית המשפט סוקר את טענות הצדדים, כפי שהובאו בתמצית לעיל, הוא פותח את פרק הדיון, באומרו כי "קביעת העונש ההולם את העבירות שעברו הנאשמים היא פועל יוצא של חומרת העבירות, של מידת פגיעתן בערכים חברתיים מוגנים, של נסיבות ביצוען ושל הנסיבות האישיות של הנאשם. אשר לחומרת העבירות, עסקינן בעבירות מס, לגביהן נקבע כי הן מחייבות ענישה מחמירה, בדמות עונשי מאסר בפועל, הגוברת על נסיבות כלכליות או אישיות של העבריין" (עמ' 4 לגזר הדין).

לאור נתונים אלה, קובע בית משפט קמא את הדברים הבאים (עמ' 6 לגזר הדין): "התמונה המתקבלת היא, כי הנאשם סיגל לעצמו למעשה היתנהלות עבריינית סדרתית וממושכת של גזל מהקופה הציבורית בסכומים משמעותיים, תוך שהוא מסתתר מאחורי נימוקים כלכליים. כאמור, ככל שמדובר בעבירות מס, ההלכה היא, כי שיקולי הרתעה גוברים על נסיבותיו האישיות של העבריין, זאת נוכח הפגיעה הקשה של עבירות המס במשק ובכלכלה, ונוכח העובדה כי רבים מעברייני המס הם למעשה אנשים הרואים עצמם אנשים נורמאטיביים, אשר אינם מעזים לשלוח יד לכיס הזולת אך אינם נרתעים משליחת יד לכיס הצבורי. על כן, מצבו הכלכלי של הנאשם אינו עילה להקלה בעונשו, בפרט כאשר עסקינן בעבירה של אי העברת מס שנוכה, שהיא כאמור החמורה מבין העבירות בהן הורשע הנאשם בעניינינו". ובהמשך, נקבע בגזר הדין כדלקמן (שם): "טמונה בסכום המס הגבוה והמשמעותי אשר נגזל ע"י הנאשם מהקופה הציבורית, בסך של כ-450,000 ₪, אשר לא הושב לרשויות המס עד היום, זאת על אף העובדה כי במועדים הרלבאנטיים דיווחו הנאשמות על מחזור עיסקאות בסכום משמעותי של 5,250,236 ₪". נסיבת חומרה נוספת היא המאסר על תנאי של 6 חודשים שהוטל עליו, כאשר, כלשון בית משפט קמא, "גם חרב מתהפכת זו מעל ראשו של הנאשם בדמות חשש ממאסר בפועל, לא היה בה כדי להרתיע את הנאשם לשוב ולבצע את אותן עבירות" (עמ' 6-7 לגזר הדין).

בהקשר זה, גם מובן המסר של השופט ברק, הן כלפי הנאשם שידע שאינו נימנה על עברייני הצווארון הלבן, והן מסר כלפי חבריו וידידיו של הנאשם, באומרו: "ידעו נא אנשי המסחר, המלאכה והתעשייה, אנשי מקצועות חופשיים וכיוצא בהם, כי אנו מתייחסים בחומרה יתרה למעלימי המס, ועם כל הצורך להיתחשב בנסיבות אישיות, מי שעובר עבירות מס בנסיבות כה חמורות, צפוי לא רק לעונשי קנס, אלא אף לעונשי מאסר שאינם קלים כלל ועיקר" (שם, בעמ' 218, בין האותיות א-ב).

...

בנסיבות אלה באותה פרשה של מרמה בסכומי עתק אלה, נדחה ערעורו של המערער שנידון לארבע שנות מאסר, מתוכם שנתיים בפועל, ויוטלו עליו קנסות וחילוט 25% מהמטבע הזר שנתפס.

לאחר שבחנתי את הנתונים, הגעתי למסקנה כי צודק ב"כ המערער בטיעוניו.

סיכום לאור הנימוקים המפורטים לעיל, המצדיקים הפחתת העונש, הן בשל ייחוס תקופת עבירות ארוכה למערער מזה שבמציאות, הן בשל אי התחשבות בתשומות, והן בשל הפעלת כל תקופת התנאי באופן מצטבר, הגעתי למסקנה כי יש להפחית מהעונש הכולל.

העבירות הנוספות שביצע המערער, כגון שבוש מהלכי המשפט, המתווספות לעבירות המס, מעידות על אופיו העברייני של המערער, דבר המצדיק ענישה קשה.

בגישה דומה נקט גם חברי, השופט א' רובינשטיין, ברע"פ 7135/10 חן נ' מדינת ישראל (3.11.2010) בפיסקה יא': "יש המתפתים לראות עבירות מס, שאין הנגזל האינדיבידואלי בהן ניצב לנגד העיניים והרי הוא הציבור כולו, 'חסר הפנים' כביכול - במבט מקל. לא ולא. אדרבה, בית משפט זה, עוד משכבר הימים, ראה אותן בחומרה... אכן, רבים מעברייני המס הם אנשים שייראו כנורמטיביים ביסודם, אשר לא ישלחו יד לכיס הזולת - אך אינם נרתעים משליחת יד לכיס הצבורי. לכך מחיר בענישה". לבסוף, אבקש להפנות לדברים שנאמרו על ידי בעיניין זקן בנוגע לשימוש ההולך וגובר בחשבוניות כוזבות: "אין חולק כי השמוש בחשבוניות הזרות איפשר למבקש לחמוק מתשלום מס אמת במשך שנים ובהקף ניכר, ובכך לפגוע בעקרונות הבסיסיים העומדים מאחורי חובת תשלום המס, החלה על כלל הציבור. היתחמקות שיטתית זו מתשלום מס אמת, מדגישה את הפסול הטמון במעשי המבקש, ואינני סבור כי יש בסיס לטענה, לפיה ראוי להקל בעונשו אך משום שהתחמקות זו נעשתה באמצעות שימוש בחשבוניות זרות, ולא תוך שימוש בחשבוניות פיקטיביות" (שם, בפיסקה 9).

אביא מדברי זה לא כבר בע"פ 677/14 דני דנקנר נ' מדינת ישראל (17.7.14, תוקן 6.8.14), פסקה ל"ח: "לאחר תיקון 113 לחוק העונשין, בשלב גזירת עונשו של הנאשם, רשאי בית המשפט להיתחשב בהרתעה אישית והרתעת רבים (סעיפים 40ו ו-40ז לחוק), כל עוד הדבר נעשה בתוך מיתחם הענישה שנקבע. לטעמי, גם מי שאינו סבור כי הרתעת הרבים, אולי להבדיל מהרתעת היחיד, פועלת ככלל בעבריינות ה'קלסית' של רצח, שוד ואונס, חבלה ודומותיהן (ראו ע"פ 7534/11 מזרחי נ' מדינת ישראל (2013), פסקה ג' לחוות דעתי), יוכל לסבור כי יש לה סיכוי בעבירות כלכליות, מכל מקום של 'הצווארון הלבן'. המתכנן עבירות – או שמא נאמר 'מתחמן' – ושומע כי דינו עלול להיות מאסר, אולי יחשוב פעמיים". ועוד נאמר שם (פסקה ל"ט): "דוקא כלפי אנשים נורמאטיביים בבסיסם המתכננים את מעשיהם, אולי יכלול ה'תיכנון' גם את הסיכון שבהעמדה פלילי לדין; אכן, בהרתעת רבים, נעוץ החשש בהתאמתה לעיקרון האחריות האישית, לפיו בית המשפט מטיל ענישה על אדם בשל היתנהגותו שלו, ולא בגין פעולתם הפוטנציאלית של אחרים. המלומד פרופ' גבריאל הלוי מסביר, כי כאשר הרתעת הרבים היא תוצאה אגבית של הענישה, ולא המטרה העיקרית שלה, עשויה היא להיות לגיטימית במסגרת שקולי הענישה הכלליים (ג' לוי, תורת הדיון הפלילי – כרך ג 315 (תשע"א-2011)". בנדון דידן משקף העונש אפוא מגמה מחמירה בענישה בעבירות כלכליות ובהן עבירות מס, מגמה המשלבת גמול והרתעה – גם אם בלא היתעלמות מנסיבות אישיות.

...

במקרה דנן, הוכח כי מדובר בנכס שמתעורר לגביו חשד כי הוא גנוב (חלק משלט הכוונה לישוב שגב שלום), כאשר המערער לא הציג כל ראיה, ולו כדי הטלת ספק סביר באשמתו, לפיה החזקה בשלט הגיעה אליו כדין, "ביושר ובתום לב". לפיכך, צדק בית משפט קמא בהרשיעו את המערער גם העבירה זו. לסיכום חלק זה, המסקנה המתבקשת היא כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין, וכך אציע לחבריי לעשות.

בנסיבות אלה, נראה כי אין חומרה מיוחדת בעונש המאסר שנגזר על המערער, ובודאי שאין מדובר בסטייה מהותית מרמת הענישה הראויה בעבירות כגון דא. אשר לרכיב הקנס שבגזר הדין, סבורני כי מדובר בקנס ראוי ומידתי, בשים לב להיקף החריג של הסכומים שבהם שלח המערער את ידו בקופה הציבורית.

הגעתי איפוא לכלל מסקנה שאין מקום להתערבות בתוצאה.

תמצית גזר דינו של בית משפט קמא: המערערים הורשעו על פי הודייתם בעבירות המיוחסות להם בשלושה כתבי-האישום שבכותרת, שהדיון בהם אוחד: ב-ת.פ. 1244/04-הורשעו האורז יצוא ושיווק בע"מ וריחאן קבהא עלאא, באי הגשתם של 11 דוחות תקופתיים, 11 עבירות על סעיף 117 (א)(6) לחוק מס ערך מוסף תשל"ו – 1975 (להלן: "החוק"), ביחד עם סעיף 67 (א) לחוק, ותקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף, תשל"ו-1976 (להלן: "התקנות"), ולגבי ריחאן קבהא עלאא, ביחד עם סעיף 119 לחוק.

נפסק כי: "בהטלת עונשי מאסר אלה מביעה החברה המאורגנת את סלידתה מהתנהגותם העבריינית של מעלימי המס, ומטביעה עליהם אות של קלון. ידעו נא עברייני הצווארון הלבן, כי "צווארונו של עושה העבירה הזו אינו "לבן", והריהו כצווארונו של כל פורץ ושודד, שהאחד שודד את קופתה של המדינה, והאחד שודד את קופתו של הפרט".

וכן ראה בע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל, פד"י נח(3) 721, כי: "עבירות המס הכלכליות, הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה ומכאן יש מקום ליתן לכך משקל בענישה על הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה לא ייתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית...

ראה גם: רע"פ 2868/08 ג'בארין מוחמד מוטיע ח'אדר נ. מדינת ישראל (פסק דין מיום 31/3/08); רע"פ 10699 חיים קובן נ. מדינת ישראל (פסק דין מיום 20/1/08); רע"פ 254/06 רומל קעדאן נ. מדינת ישראל (פסק דין מיום 20/6/06); ראה גם ברע"פ 3137/04 חג'ג' נ. מדינת ישראל (פסק דין מיום 18/4/04) שם נאמרו הדברים הבאים היפים גם למקרה שבפנינו: "כאשר עסקינן בעברייני מס, אשר תקוותם היא להפיק רווח כספי, חשוב להטיל לצד הקנס, גם עונש של מאסר בפועל למען יידע העבריין שאין החוטא יוצא נשכר." במקרה שבפנינו לא הצביעו המערערים על נימוק כלשהו המצדיק הקלה בעונשם, מעבר להקלה שבגזר דינו של בית משפט קמא.

העונש שנגזר אינו חמור כלל ועיקר, ומאזן כראוי בין חומרת העבירות שביצעו המערערים לבין העובדה כי הודו בשלושת כתבי האישום המאוחדים וחסכו זמן שפוטי יקר.

...

לעניין זה מדגישה ב"כ המשיבה כי בבית משפט קמא נדחה הערעור מספר רב של פעמים וכאמור המחדלים לא הוסרו.

גרשון, שופט שופטת צ. קינן: מקובלים עלי נימוקיו של חברי, השופט ר. שפירא ומצטרפת למסקנתו כי יש לדחות את הערעורים.

" אמרתי את שאמרתי בעיניין קאופמן על אף שהצדדים הגישו פסיקה המעידה שהסדר הטיעון החמיר עם הנאשם באופן יחסי: "רמת הענישה המקובלת בתיקים דומים, כפי שזו הוצגה בפני על ידי ב"כ הצדדים, מקלה מדי, לטעמי, ואינה משקפת באופן ראוי את נקודת האיזון בין השיקול האישי/שיקומי, לבין השיקול הציבורי ההרתעתי, ובעידן של התרחבות המסחר בשוק ניירות הערך (הראשוני והמשני) ובעידן בו ההתפתחות הטכנולוגית מגבירה במידה רבה את הסיכון למעשים דומים, כאשר הסיכון לחשיפה הוא נמוך בעוד שהפיתוי הוא רב-בעידן כזה יש להציב בקדמת הבמה את האנטרס ההרתעתי ולהעדיפו על פני האנטרס השיקומי, כך שידע כל עבריין פוטנציאלי, שאם הוא יעז לבצע עבירות שנועדו להעשיר את כיסו, על חשבון הציבור, שצפוי לו עונש חמור בדמות מאסר לתקופה ארוכה מאחורי סורג ובריח-ואולי יהיה בכך כדי להשיג אפקט הרתעתי ראוי ומתחייב". שלא במפתיע, באי כוחם של שני הצדדים הקדישו זמן ניכר בדיון על מנת לאבחן את עניינינו מעניין קאופמן-מי לקולא ומי לחומרה: כך, הסבירה ב"כ המאשימה כי בעוד שקאופמן שיתף פעולה באופן מלא עם רשויות החוק עוד בחדר החקירות, ואילו הנאשם הודה בעבירות המיוחסות לו רק לקראת שלב ההוכחות.

דברים אלו אמנם נאמרו בהקשר של עבירות מס, אולם לעניין שקולי ההרתעה הם יפים גם לענייננו.

מסר דומה עולה מדבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 9788/03 טופז נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 245, 251 (2004): "עבריינות צוורון לבן מסוג זה שלפנינו נושאת עמה יסודות חומרה קשים עד מאוד. היא מסבה פגיעה קשה לציבור הרחב. פגיעה זו אינה מסתכמת אך בנזק הכלכלי הכבד הנובע באורח טבעי ממעילה כספית בכספי לקוחות בשיעור של מיליוני שקלים; שורשי הפגיעה עמוקים יותר, והשלכותיה חודרות ומזעזעות את תשתית האמון שהציבור רוחש למערכת הציבורית האחראית לענייניו ולרווחתו. במיוחד אמורים הדברים באשר לפגיעה באמון הבסיסי העומד ביסוד יחסי בנק ולקוח בהינתן חובתה של המערכת הבנקאית להגן ולשמור נאמנה על כספי לקוחות ולקדם את טובתם. העבריינות הכלכלית בתחומי החברה והכלכלה היא לרוב מתוחכמת, מסתייעת באמצעים מודרניים של הפקת מידע וקשה לגילוי. נזקיה קשים לחברה בכללותה, למשק הכלכלי ולאנשים הפרטיים הנפגעים ממנה במישרין. על מדיניות הענישה לשקף את הסכנה הגדולה הרובצת לפתחה של העבריינות הכלכלית המתוחכמת, את הקף הקורבנות העלולים להיפגע ממנה, את הקושי והמורכבות שבאיתורה ואת ההוקעה הברורה של יסודות השחיתות וניצול עמדות הכוח, השליטה והמידע הכרוכים בביצועה. על המסר העונשי לשקף בבירור את תגובתה המחמירה של החברה על מעשים של הפרת נאמנות בשימוש בכספי הזולת תוך ניצול כוח המשרה". מבלי להתעלם ממיתחם העונש ההולם שנקבע על ידי, ראיתי לנכון לציין שההחמרה הראויה בענישה במקרים מסוג זה, בין היתר משקולי הרתעת הרבים, ראוי שתעשה באופן הדרגתי.

...

בעניינינו לא מצאתי לנכון להחמיר את עונשו של הנאשם מטעמי הרתעת יחיד, שכן שוכנעתי כי הנאשם אינו מועד לחזור על ביצוע העבירות בסבירות גבוהה.

סוף דבר: לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות לקולא ולחומרא, כפי שפירטתי בגזר-הדין, ובהתחשב בכל הנסיבות הרלוונטיות, מצאתי להטיל על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל לתקופה של 27 חודשים (בנכוי ימי מעצר).

אני מוצא לנכון להוסיף כי העונש שהוטל על הנאשם בסופו של דבר, מתבסס על הנוסחות הידועות והמוכרות של שיקלול האינטרסים הרלוונטיים לענישה, כפי שהנם מוכרים בפסיקה עובר לכניסת התיקון לחוק לתוקף.