דיון בגזירת דינו של נאשם שהורשע בשני מעשי שוד

העירעור על גזר הדין נדחה, ובית המשפט העליון אמר את הדברים הבאים: "אכן למערער היתה זו מעידה ראשונה, שלמרבה המזל נסתיימה בתוצאות לא חמורות – אך היא מן הסוג המחייב ענישה משמעותית, לשם גמול והרתעת אחרים..." ע"פ 5265/12 ארז עמור נ' מדינת ישראל (2012) - בית המשפט המחוזי השית על הנאשם 20 חודשי מאסר בפועל בגין שני מעשי שוד.

ת"פ (מחוזי ב"ש) 31751-05-10 מ"י נ' חיים ישראל בוזגלו (2010) - נגזרו על הנאשם 34 חודשי מאסר בפועל בגין שוד כספרית, באמצעות פתק, בו נאמר: "יש לי רימון ונשק אני אחרי מאסר עולם". לנאשם 13 הרשעות קודמות.

בית המשפט העליון קיבל את העירעור והמיר את עונשו ל- 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, נוכח ההליך השיקומי הארוך שעובר המערער, באמרו את הדברים הבאים: " יחד עם זאת, כידוע, לצד עקרון האחידות בענישה נבחן העונש שנגזר על כל נאשם ונאשם בהתאם לנסיבותיו האינדיבידואליות. ניתן לזהות בפסיקה מקרים בהם הוטלו על נאשמים בעבירות שוד עונשים מקלים, נוכח נסיבות ביצוע העבירה ונסיבות הנאשם הייחודיות (וראו לדוגמא ע"פ 3879/12 פלוני נ' מדינת ישראל (30.1.2013)). המקרה שלפנינו חריג הוא בכל קנה מידה, וייתכן כי יהיה קשה למצוא מקרים הדומים לו שנידונו בפני בתי המשפט. נסיבות ביצוע העבירה מעידות על כך שהיא בוצעה מתוך ייאוש, ללא הפעלת כל שיקול דעת של ממש. בכניסתו גלוי פנים לסניף הבנק שלו, ובפנייתו לפקידה המכירה אותו, הביא המערער בעצמו לכך שהוא יובא לדין בגין העבירה אותה ביצע. אין מדובר בעבריין חוזר או במי שתיכנן ברצינות לחמוק מאימת הדין. מדובר באדם שחי לרוב חיים נורמאטיביים, בנסיבות חיים קשות, והגיע, במצוקתו, לנקודת משבר קשה ממנה לא ראה כל מוצא. ברי, כי אין בכך כדי להצדיק את ביצוע העבירה כלל וכלל, ושיקול הדעת שהפעיל המערער עת החליט על ביצוע השוד היה שגוי ביסודו. כן אין להקל ראש בחרדה הרבה שחשה פקידת הבנק במעמד זה. כמו כן, נדמה כי ניתן ללמוד מנסיבות ביצוע העבירה כי מדובר במעידה חד פעמית, שחומרתה מובנת למערער. במצב דברים זה, ספק אם יש הכרח בהרתעת המערער מבצוע עבירות חוזרות בדרך של מאסר בפועל (וזאת בהיתחשב בהרתעתו הנובעת מעונש המאסר על תנאי התלוי ועומד כנגדו), ויש לבכר את שקומו. בעבר ציינתי בהקשר זה כי: "דוקא במקום בו אנו מזהים מעגל קסמים של מצוקה ועבריינות (ובמקרה הנוכחי, מצוקה חריפה מגיל ילדות) הדרך לקטיעתו אינה באמצעות החמרת הענישה, אלא באמצעות שקום אפקטיבי ויצירת מנגנונים המאפשרים את המשך תהליך השקום לאחר ריצוי העונש, לרבות שקום כלכלי. היעדרם של מנגנונים מסוג זה, ראוי שיציב מראה למול פניה של המערכת הפלילית, ויוביל לבחינה עצמית ולהקמת מערך מסייע ותומך לעבריינים שריצו את עונשם" ממקבץ הפסיקה הנ"ל עולה, כי בעבירות שוד לפי סעיף 402(א) לחוק, שבוצעו בבנק, בדרך כלל באמצעות פתק, ברף אלימות נמוך, לעיתים רק עם פתק, ולעיתים גם עם דמוי נשק, ושלל פעוט באופן יחסי, מדיניות הענישה נעה בין עונשי מאסר קצרים של עשרה חודשי מאסר בפועל לנאשמים ללא עבר פלילי, ועד שלוש שנות מאסר לנאשמים בעלי עבר פלילי מכביד.

בשיקלול בין אינטרס הציבור, כולל אינטרס הגמול וההרתעה, לבין שיקול השקום של הנאשם שבפנינו, סברתי כי שיקול השקום גובר בנסיבות העניין, וכי אינטרס הציבור יבוא על סיפוקו גם בהשתת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, וכן בפצוי כספי למתלוננים.

...

אשר למדיניות הענישה הנוהגת במקרים של שוד בנק באמצעות חפץ הנחזה לנשק, מצאנו את המקרים הבאים: ע"פ 6752/10 יהודה טטרואשוילי נ' מדינת ישראל (17.3.11).

אשר על כן אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: שישה חודשי מאסר שירוצה בעבודות שירות החל מיום 5.1.14 במתנ"ס ח' בשדרות הפרחים 18 באשדוד.

עוד הוגשו 12 גזרי דין שניתנו על ידי בתי המשפט המחוזיים בהם נדונו נאשמים לעונשים קלים יחסית אם בשל ענישה מוסכמת ממנה סטה בית המשפט ובית המשפט העליון השיבה לעונש המוסכם בשל הסכמת פרקליטות המדינה (ת.פ. 39490-07-11 מדינת ישראל נ' ממסטבלוב וע"פ 2193/12), אם בשל מצב נפשי – ראה: ת.פ. 2036-10-10 מדינת ישראל נ' אביחי בכר בו הושתו על הנאשם 12 חודשי מאסר בפועל בשל מצבו הנפשי; ת.פ. 40251-12-13 מדינת ישראל נ' חנניה בו הורשע הנאשם בשני מעשי שוד ונגזרו עליו 9 חודשי מאסר בפועל לאור פגיעה מינית שחוה בילדותו, כברת הדרך המשמעותית שעשה במסלול השקום, הודאתו המידית, מצוקה כלכלית קשה וגירושין וכיו"ב. דיון והכרעה: עבירת השוד הנה עבירה חמורה אשר פגיעתה הרעה ניכרת הן בפגיעה בקניינם של אחרים, הן בבטחון הציבור והן בשלומם ובריאותם הנפשית של קורבנות העבירה.

המחוקק הכיר איפוא במצב בו הנאשם נמצא אחראי למעשיו, אך יכולתו להבין או להמנע מהמעשה נפגמה במידת-מה, או שהוא קרוב לסייג לאחריות פלילית, ויש בכך כדי להפחית את מידת האשם המוסרי של הנאשם: "מכאן, שכדי להביא בחשבון את מצבו הנפשי של נאשם לצורך הקלה מסוימת בעונשו, אין צורך ברור – כפי שזה קיים בטרם הכרעה בשאלת תחולתו של סייג אי-השפיות – לקבוע אם הנאשם חולה בהכרח במחלת נפש. בנסוח אחר של הדברים, לצורך גיבוש הנתונים בשלב גזר הדין, די בכך שיקבע כי הנאשם סובל מהפרעה נפשית משמעותית, וזאת מבלי לקבוע ממצא חד-משמעי באשר לקיומה של מחלת נפש של ממש.

...

הערעור נדחה.

לאור האמור הנני קובעת כי בנסיבותיו של הנאשם אשר לוקה במחלת נפש , מתחם הענישה נע בין 10 ל - 30 חודשי מאסר בפועל.

ב"כ המאשימה עתרה למקם את הנאשם באמצע המתחם וסבורני כי נכון יהא לעשות כן. לאור האמור הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: 20 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו 4.7.16.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"פ 13822-09-13 מדינת ישראל נ' טשייב(עציר) 8980-08-13 4.9.2010 בפני כב' השופטת יהודית אמסטרדם המאשימה מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד סבטלנה זודזישסקיה הנאשם ניקולאי טשייב ע"י ב"כ עו"ד פולינה סורין גזר דין

פתח דבר הנאשם, יליד 1962, הורשע על פי הודאתו בגין האישום הראשון בעבירה של גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ובגין האישום השני – עבירות שוד מזוין לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; ונשיאת סכין לפי סעיף 186(א).

עוד הדגישה את התיכנון שבמעשי הנאשם, אשר הצטייד באקדח ובאזיקונים, השמוש שנקט בכלי נשק חם שכלל ירי כלפי שני המתלוננים כשבמקרה האחד פגע למזלו של המתלונן באישום השני בדלת ובחלון בית המלאכה ובמקרה נשוא האישום השלישי – בבטנו של המתלונן.

דיון עסקינן במי שפנה למעסיקיו הקודמים על מנת לקבל מהם תמיכה כספית, הוא הגיע לפגישה עמם לאחר שהצטייד באקדח ואזיקונים.

אם כן ההקלה בעונשו של הנאשם נוכח הודאתו, והחיסכון בהעדת המתלוננים והליך השקום בו החל תבוא לידי ביטוי בחפיפה של עונשי המאסר המוטלים על הנאשם.

...

בהתאם לפסקי דין אלו, ולנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, אני סבורה שיש להעמיד את מתחם הענישה באישום השני בין 55 ל-70 חודשי מאסר, ואת מתחם הענישה באישום השלישי בין 65 ל-85 חודשי מאסר.

נוכח העובדה, כי הנאשם ירה באקדח כלפי כל אחד מהמתלוננים מספר יריות, ורק בדרך מקרה לא נגרם למי מהם נזק פיזי שיש בו משום סיכון חייו, לפיכך אני סבורה שאין ליתן לנסיבותיו האישיות משקל גבוה מידי.

לאור כל המקובץ לעיל, ולאחר ששקלתי את טיעוני ב"כ הצדדים, אני מטילה על הנאשם את העונשים כדלקמן: בגין גניבת האקדח ומעשה השוד השני אני מטילה על הנאשם עונש של 5.5 שנות מאסר.

במוקד הערעורים שלפנינו ניצבות שתי שאלות מרכזיות – האחת, מהי פרשנותו הנכונה של סעיף 45(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שעניינו באופן ריצוי עונשי מאסר (בחופף או במצטבר); והשנייה, מקומו של עיקרון האחידות בענישה בעת גזירת דינם של מספר נאשמים בגין עבירות שביצעו במסגרת אותה פרשה.

זאת, "בהתאם לבררת המחדל המופיעה בסעיף 45(ב) לחוק העונשין". כאמור, קודם למתן גזר הדין מושא הערעורים כאן, נגזר דינם של אמיר ושל אזמה במסגרת ההליכים המקבילים, וכך – בגדרי ת"פ 68392-03-18 הושת על אמיר עונש של שלוש שנות מאסר בפועל בגין הרשעתו בבצוע שני מעשי שוד וניסיון שוד; ובגדרי ת"פ 44247-07-18 ו-ת"פ 11766-03-17, הושת על אזמה עונש של עשרים ושבעה חודשי מאסר בפועל בגין הרשעתו בעבירות של איומים, הסגת גבול פלילית, התפרצות למגורים בכוונה לבצע עבירה וגניבה.

זאת, חרף העובדה כי חזקה פרשנית זו אינה תקפה ביחס לבית המשפט הגוזר עונש מאסר ("בית המשפט שדן באחרונה"), אלא אך בדיעבד מקום בו גזר דינו של בית המשפט כאמור אינו טומן בחובו היתייחסות לאופן ריצוי עונשי המאסר, בראי השיקולים שהותוו בפסיקה – וכפי שעמדתי בהרחבה בפתח הדיון וההכרעה.

...

אולם, לגופם של דברים, בנסיבות העניין שלפנינו, בהינתן העובדה שפערים אלו נוגעים בעיקרם להכרעת הדין בעניינו של אזמה, שהערעור בגינה נמשך על-ידו בדיון שהתקיים לפנינו ביום 07.06.2022; ונוכח הודאתם של אמיר ואזמה בעובדות אלו במסגרת הסדר הטיעון – אזי גם לגופן של טענות, אינני סבור כי יש בפגם זה, כשלעצמו, כדי להצדיק התערבותו של בית משפט זה. בהקשר זה יצוין, כי לא נעלמה מעיניי טענת אזמה לפיה יש להקל בעונשו בשל התנהלות זו של המדינה מטעמים של הגנה מן הצדק – אולם, כשלעצמי לא שוכנעתי כי הפער שבין כתבי האישום השונים עולה כדי פגם כה עוצמתי, כל שכן כי יש בו כדי לגרוע מהגינות ההליך הפלילי (ע"פ 5124/08 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (04.07.2011)).

מסקנה דומה מתבקשת גם בכל הנוגע לפערים בין גזר הדין כאן לגזר הדין בתיק הנפרד.

כפי שהיטיב לתאר זאת השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי, גילוי הנימוקים, כמוהם כגילוי הלך מחשבתו של השופט לעיני כל – ומכוחם של אלה מוקנה להליך השיפוטי כוחו המשכנע (משה לנדוי "הלכה ושקול דעת בעשיית משפט" משפטים 292, 303 (1969)), וכך שם: "הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נמוקיו – כולל תחושתו האינטואיטיבית, עליה דבר פאונד – מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הבקורת של דרגות הערעור, של אנשי המקצוע ושל הצבור כלו". סוף דבר סיכומו של דבר, בהתחשב בנסיבות המקלות העומדות לימינם של אזמה ואמיר – ואלו המחמירות שלשמאלם, בשים לב לצורך בהרתעת הכלל, על יסוד כל השיקולים שנמנו לעיל – ולאור ההלכה לפיה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את מלוא חומרת העונש, באיזון הכולל דומני כי עלינו להחמיר בעונשם של אזמה ואמיר במידה מסוימת.

ההצהרה ניתנה רק בדיון הקודם לאחר הגשת התסקיר.

<#3#> גזר דין הנאשם צעיר יליד 11/89, הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות של כניסה למגורים וגניבה, על כך שבתאריך 25.12.09, קרי, סמוך לאחר שמלאו לו 20, הכיר אדם שהנו חירש-אילם במועדון והאחרון הזמינו לדירתו למטרות חברתיות.

את העבירות ביצע הנאשם כשמאסר על תנאי של 15 חודשים היה תלוי ועומד כנגדו מבית משפט לנוער בגין שני מעשי שוד שביצע בשנת 2006.

עיון בגליון הרשעותיו הקודמות של הנאשם מצביע על כך שחרף גילו הצעיר הצליח ליצבור לחובתו 7 הרשעות קודמות בשורה ארוכה של עבירות, בהן עבירות אלימות, רכוש, בריחה ממשמורת חוקית ואחרות.

...

לאור כל האמור לעיל, בהתחשב בנסיבות הקשורות בעבירה ובנסיבות שאינן קשורות לעבירה - אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים: אני מפעילה את המאסר על תנאי של 15 חודש מת.פ 520/06, של בית משפט מחוזי לנוער באר שבע.