לפנינו עירעורו של הבעל על החלטתו של בית הדין הרבני האיזורי ירושלים (בהרכב הדיינים: הרב שלמה תם – אב"ד, הרב מנחם האגר והרב גדעון שריון) מיום י"ב בתמוז התשפ"ב (11.7.22) שקבעה כי בית הדין מוסמך לידון בתביעת הגירושין שהגישה נגדו האשה, המשיבה דנא, למרות אי־עמידתה בתנאי הסמכות מבוססי אזרחות, תושבות או זיקות אחרות לארץ – לא באלה המנויים בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953, (להלן: "החוק" או "חוק השיפוט"), ואף לא באלה המפורטים בסעיף 4א לאותו חוק, על תתי־סעיפיו השונים – וזאת מאחר שהתקיימו בעיניינה של תביעה זו תנאיו של סעיף 4ב1(א)(2) לאותו חוק המקנה לבית הדין הרבני "שיפוט ייחודי בתביעת גט לפי דין תורה", כלומר בתביעה להסדרת הגירושין הדתיים, ללא שתוקנה סמכות משום כך גם לעניין ההיבטים האזרחיים של הגירושין, "שהגישה אשה יהודייה נגד אשה היהודי, אף אם לא מתקיימות לגביהם הזיקות [...] ובילבד שהנישואין נערכו על פי דין תורה והאשה לא קיבלה גט מנישואין אלה [...]" אם:
האשה הגישה בקשה לעריכת גט לפי דין תורה לבית דין מחוץ לישראל והאיש לא התייצב לפני בית הדין במשך ארבעה חודשים מיום שזומן על ידי בית הדין כאמור.
אולם גם בנוגע לכך מצופה היה כי יכחיש מפורשות את ההסבר שניתן בגוף המכתב לאפשרות כי לא קיבל את ההזמנות: במכתב מוסברים הדברים מפיה של המשיבה עצמה שמסרה לבית הדין האמור כי בעלה אינו נוטל דואר מתיבת הדואר הפיזית; לא 'פותח' וירטואלית את תיבת הדואר האלקטרוני; אף אינו מאזין להודעות קוליות המצפות לו בטלפון.
בר מן דין, גם כאן חוזרת התופעה של טענות עמומות הנטענות מפי מי שאמור לדעת במה דברים אמורים ולטעון טענת ברי, "יכול להיות שהיו שם שיחות על כל מיני עניינים, ולא יודעים מתי ועם מי ומה, לא יודעים כלום, לא יודעים שהוא בכלל זומן לבית דין" – מה זאת אומרת "יכול להיות"? היו או לא היו? מי "לא יודעים מתי ועם מי ומה"? אנו אכן לא יודעים, אבל המערער הלוא יודע! לא שמענו הכחשה מפורשת, ובהעדרה של זו ועל אחת כמה וכמה כשהעדר זה מצטרף לתמונה הכוללת, תמונת "פאזל" שחלק אחד בה הוא העמימות הדומה של הטענות הקודמות; חלק אחר שלה הוא חוסר תום־הלב המשתקף מהעלאת הטענות המתכחשות לעצם המכתב, בשלב קודם של ההליך, אף שמתברר עתה כי המערער מודה באמור בו; חלק נוסף הוא העדות שבמכתב שעתה כאמור אינה מוכחשת כי הלה סרב בעבר ליתן גט למרות הפצרות ואף הצעת תשלום וכי בית הדין עצמו התרשם כי אין הוא עשוי לציית, מרצונו, לשום בית דין וכי על כל פנים לא יתייצב לפני בית הדיו האמור, הרי שהפרשנות הסבירה יותר – בלשון המעטה היא – כי אכן היה בעבר הליך שלא הבשיל לכלל גט אך בשל סרבנותו של המערער ואף שבית הדין סבר כי עליו להסכים ליתן את הגט, ויש בדברים גם משום ערעורה של ההנחה כי אי־ההתייצבות בבית הדין האחר, בית דין אבן העזר, אכן נובעת רק מאי קבלת ההזמנות וכי מדובר באי קבלת הזמנות בתום־לב ובמקרה ולא בהמנעות מכוונת מקבלתן או בהמנעות גורפת מקבלת דברי דואר וכדומה, כפי שנאמר מפי המשיבה, המנעות שמשמעותה היא העידר אפשרות סבירה כי יתייצב מרצונו לדיון בתביעת הגט בבית דין כלשהוא בחו"ל או כי יגרש את אישתו אם יפסוק אותו בית דין כי עליו לעשות כן.
הדברים מחזקים, לפחות בדיעבד, גם את דברי בית דין קמא שכתב, כאמור לעיל:
וכי מה יהיה אם יחזרו לחו"ל ושם ינסו שוב להשיג אותו בכל מיני דרכי היתקשרות לשוא, האם האשה תישאר עגונה כי הבעל אינו מסתכל בהודעות?! האם הבעל ציית דין רק כשמגישים לו הזמנת כבוד?!
והאמור לעיל כולו מחזק גם את היתרשמותו כי היתנהלותו וטענותיו של המערער הן בבחינת "תרמית" וחוסר תום־לב וכי "וכל מטרתו בהעלאת טענת חוסר הסמכות היא להמשיך ולעגן את אישתו".
הדעת נותנת כי משחזינו במתואר לעיל נסיק כי צדק בית דין קמא בהתרשמותו האמורה, ואין צדק בטיעוני המערער כי קביעות אלה עשו לו עוול ונקבעו בלי בירור מספיק ומבלי שיינתן לו יומו כראוי.
...
אנו מצידנו נעיר ונציין כאן כי במועד הגשת הבקשה לעיכוב יציאה לא הוגשה עדיין תביעת גירושין אלא בקשה ליישוב סכסוך ועימה בקשה לקיצור תקופת עיכוב ההליכים שלה נעתר בית הדין בהחלטה נוספת שניתנה באותו יום עצמו.
ניכר וברור מדברי בית דין אבן העזר כי נקט בכל האמצעים הסבירים והאפשריים מבחינתו כדי להמציא למערער את ההזמנה וכי להבנתו 'יצא ידי חובתו' בעניין זה.
כך סבר גם בית דין קמא שאף הבהיר והטעים כי אם אמצעים אלה לא הועילו ולא הביאו את המערער להתייצב לפני אותו בית דין, ובהתחשב גם בהעדרה של יכולת אכיפת ההתייצבות בו, יותר מסביר הוא 'החשש' כי גם בעתיד לא יתייצב לפניו ולא כל שכן שלא ייתן גט גם אם יחויב בו – חשש שהוא העומד בבסיס חקיקה סעיף 4ב1 לחוק ושההנחה בדבר קיומו בנסיבות אלה היא העומדת בבסיס ההוראה בדבר קום הסמכות במקרה של אי־התייצבות לפני בית הדין שבחו"ל.
וכך, בנסיבות המתוארות ולאור כל האמור לעיל, סבור גם בית דיננו.
לפיכך ולאור כל האמור פוסק בית דיננו ומורה:
הערעור נדחה.
נוכח האמור היה מקום להורות על חיובו של המערער בהוצאות המשפט של הליך זה. אולם לפנים משורת הדין – ובהתחשב גם בהערות שמצאנו כי יש להעיר, למרות האמור לעיל, על כמה מדבריו של בית דין קמא ועל כמה פרטים בנוגע לניהול ההליך שבשלהן ייתכן שהיה מקום לטעות ולסבור כי טעה בית דין קמא גם במסקנתו וממילא אין לראות בערעור זה ערעור סרק – אין אנו מורים על כך.
נוכח האמור תושב למערער הערובה להוצאות שהפקיד בקופת בית הדין.
