דחית תביעת חוב של מפיק סרטים

במועדים אלה, טרם תוקן כתב התביעה שכנגד (שתוקן בהחלטת כב' השופטת חסון-זכריה, ביום 15.10.2018), ולכן הבקשה והחלטתי זו נוגעות למשיבה/תובעת שכנגד 1 בלבד, ג.ג אולפני ישראל ירושלים בע"מ, ולא לתובעת שכנגד 2, אשר צורפה במסגרת תיקון התביעה שכנגד (גלובוס הפקות סרטים וטלוויזיה בע"מ).

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לבצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תדחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

המשיבה אמנם צרפה לתגובתה מכתב מטעם חברת עמיטק בדבר העדר חובות ו/או ערבויות, אך המסמך מתייחס לנתבעת 2 ולבעל מניותיה ולא למשיבה, ואילו יתר המסמכים הנוגעים בעקרם לביטול שיעבודים, אינם מלמדים על פעילותה העסקית השופטת של המשיבה ו/או על חוסנה הכלכלי כנדרש לצורך הכרעה בבקשה מסוג זה. ראשית, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, "סיווגו של הליך כתביעה שכנגד אינו מעניק, כשלעצמו, פטור גורף ומוחלט מהפקדת ערובה להוצאות, הן ביחס לתובע יחיד (רע"א 5740/15 אברבוך Otkritie International Inverstment Management ltd - (10.9.2015)), והן ביחס לחברה (ראו למשל רע"א 10671/08 CME Devices LLC נ' קיסריה אלקטרוניקה רפואית בע"מ(2.3.2009); רע"א 9124/16 דביר נ'JKV BETEILIGUNEGES GmbH. 29.11.2016)" (רע"א 1413/18 Ingenjorsfirman M.Sjoberg AB נ' טליט ווירלס סרביסס, ניתנה ביום 11.3.2018).

...

לפיכך, הבקשה מתקבלת.

המבקשת גורסת שמקור פעילותה נגדע, אין לה פעילות עסקית ובשל כך אין לה הכנסות וכל עובדיה פוטרו; אין בידיה כל נכס ממשי ולמעט אחזקה של 50% בחברת "אייסטורי תוכן ממותג בע"מ" (להלן: "אייסטורי") שעוסקת בהפקת סרטי תדמית ולגביה נטען שהיא בעצמה חברה הפסדית.

ביישום לענייננו; שוכנעתי שבנסיבות המקרה אין מטרה עניינית המצדיקה פירוק בידיי בית המשפט וכי הבקשה נגועה בחוסר תום לב שכן נועדה להיתחמק מבירור התביעה, לא כל שכן בהנתן שהמבקשת לא הציגה טעם מיוחד לשימוש בעילה זו. פירוק בידיי בית המשפט כאמור לא יביא תועלת לנושי החברה שכן לא ידוע על חובות של המבקשת כלפי נושים נוספים מלבד נדיבי; המבקשת טענה כי אין לה נכסים למימוש וכן העובדה שלא הוגשה בקשת נושה לפרוקה.

משכך סבורני שעילת הפרוק המושתתת על קבלת החלטה לפירוק בידי בית המשפט נובעת משיקולים זרים של המנעות מהתדיינות משפטית ונגועה בחוסר תום לב ומשכך אין בסיס לפירוק גם על יסוד עילה זו. להשלמת הדברים; שקלתי מה הטעם בהמשך בירור תביעת עננה אם בקשת הפרוק תדחה שכן לעמדת המבקשת ממילא אין לה אמצעים והיא לא תתגונן לגופם של דברים.

...

עיקרי עמדת המתנגדות המתנגדות טוענות שאין מקום להיעתר לבקשת הפירוק שכן עסקינן בבקשה שהוגשה בחוסר תום לב ומתוך כוונה להתחמק מבירור ההליכים נגד המבקשת.

משכך סבורני שעילת הפירוק המושתתת על קבלת החלטה לפירוק בידי בית המשפט נובעת משיקולים זרים של הימנעות מהתדיינות משפטית ונגועה בחוסר תום לב ומשכך אין בסיס לפירוק גם על יסוד עילה זו. להשלמת הדברים; שקלתי מה הטעם בהמשך בירור תביעת עננה אם בקשת הפירוק תידחה שכן לעמדת המבקשת ממילא אין לה אמצעים והיא לא תתגונן לגופם של דברים.

ואולם, לאחר עיון בעמדות הצדדים מקובלת עליי זו של המתנגדות הגורסות שהצדדים מצויים בעיצומה של התדיינות משפטית ולאחר שהוגשו כתבי הטענות ושולמו הוצאות לרוב ונכון יהיה לברר את הטענות לגופן במסגרת תביעת עננה ולא במסגרת תביעת חוב.

סוף דבר ממכלול הטעמים דלעיל באתי לידי מסקנה שדין בקשת הפירוק להידחות.

הנטל להוכיח את כוונת המירמה הוא נטל מוגבר, נוכח הגוון הפלילי של המעשה (ע"א 293/70 מורדוך נ' דעבול, כד(2) 811 [1970]), ואינני סבורה כי התובעת עמדה בו. אכן, בעקבות הפקת הסרטים נשוא התביעה בנתניה והתביעה כאן נקלעה פרקסיס למצב כלכלי קשה, אולם דומני כי היא ניסתה ככל שניתן לפרוע את חובותיה, כפי שעולה ממכתבו של הנתבע מיום 15.6.2010 לספקים ולנותני השירותים שהיו מעורבים בהפקת הסרט "רימון הזהב", אשר צורף לכתב התביעה.

כך קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (עניין אנגל , סעיף 16 לעיל, בסעיף 29 לפסק הדין): "הוראות הדין המאפשרות פירוק מרצון על יסוד תצהירי כושר פרעון מאפשרות זאת רק במצב שבו החברה אינה מותירה אחריה חובות. אכן, יתכנו מקרים שבהם במועד של הפרוק מרצון מינהלי החברה אינם יודעים, בתום לב, על עילת תביעה כלשהיא כנגד החברה. במקרה שכזה, אם אכן עילת התביעה לא היתה ידועה במהלך הליך הפרוק מרצון, ספק אם ניתן יהיה להטיל חבות כלשהיא על מנהליה של החברה. אין זה המקרה שבפנינו." ובהמשך (סעיף 43 לפסק הדין): "גם מקום, שבו מנהל של חברה סבור בתום לב מלא, כי יש לדחות דרישת חוב של נושה כלפי החברה, הרי מרגע שהוא חותם על תצהיר, במסגרת הליך של פירוק מרצון, הרי הוא למעשה מצהיר, כי ככל שטענותיו יידחו, ודרישת החוב תוכר - החוב יפרע על ידי החברה, או על-ידיו, אם החברה לא תעשה כן, שכן התצהיר הוכח כבלתי נכון." כך גם במקרה דנא: גם אם במועד חתימתו על הצהרת כושר הפירעון לא היה הנתבע ער לטענת התובעת בדבר חוב של החברה כלפיה - זאת עקב בירור רשלני של מצבה העיסקי - הרי שסמוך לאחר מכן, במועד תחילת הליך הפרוק מרצון, קרי, מועד כנוס האספה הכללית ומשלוח המסמכים אל רשם החברות, כבר ידע הנתבע על התביעה התלויה ועומדת בנתניה.

...

טענות נוספות אשר לטענת הנתבע כי נוכח השיהוי בהגשת התביעה דינה להידחות: אין בידי לקבל טענה זו. במקרה דנא, וכפי שקבעתי בהחלטתי מיום 1.1.2019, עילת התביעה נגד הנתבע לא נולדה במועד משיכת השיק נשוא התביעה, אף לא במועד חילולו, אלא במועד מתן הצהרת כושר הפרעון, אשר ניתנה ברשלנות ומבלי שהיא משקפת את מצבה העסקי של פרקסיס לאשורו.

סוף דבר אני קובעת, איפוא, כי התובעת הוכיחה כי הצהרת כושר הפרעון ניתנה על ידי הנתבע תוך הפרת חובות הזהירות והנאמנות שלו כלפיה כמנהל חברת פרקסיס.

על כן דין התביעה להידחות.

הנחתו, לפיה, "קיימת הודאה תמידית בקיומו של חוב של החברה לבעליה" (סעיף 35 לעיקרי הטיעון), לא ברור על מה היא מבוססת.

שנית, גם אם ניתן היה להסתמך על דברי המשיב, לפיהם זכותו של המערער לקבלת כספים כלשהם- מהחברה ולא ממנו- נדחתה למועד אחר, עד אשר החברה "תעלה על דרך המלך" ותישא רווחים (מפנה לציטוט שבסעיף 27 לעיקרי הטיעון של המערער), הרי שהמערער, שעה שמשך כספים מהחברה כדי להפרע את חובו, עוד במהלך שנת 2002 (סעיף 21 לכתב התביעה – מוצג 2 למוצגי המערער), כבר גילה את דעתו שמועד נדחה זה כבר היתקיים.

טענת המערער לפיה לא תבע בתביעה הראשונה שכר טירחת עו"ד בגין שירותים שנתן לחברה, אלא תבע בתביעה זו רק שכר טירחה עבור שירותים משפטיים שנתן לחברת מוביט 2000 (פרוטוקול הדיון בעירעור עמוד 5 שורות 19-21) דינה להדחות שהרי שכר הטירחה בגין השירותים המשפטיים שניתנו לחברות מוביט הפקות אלפיים ופ.ד. הפקות סרטים נתבע בתביעה השנייה.

...

תביעותיו של המערער נדחו לגופן בתביעה הראשונה, נדחו על הסף בתביעה השנייה, וראויות היו להידחות על הסף גם בתביעה השלישית.

כן אני מסכימה להערותיה של השופטת שבח כי עילה נוספת לדחיית הערעור נעוצה בטעם כי דין תביעת המערער להידחות על הסף גם מחמת מעשה בית דין.

ירדנה סרוסי, שופטת התוצאה על דעת כלל חברי המותב, הערעור נדחה.

מעשה בית דין לטענת המבקש, תביעה קודמת של המשיבה נגד פרקסיס ונגד המבקש, שהוגשה לבית המשפט השלום בנתניה באותו הנושא בדיוק נדחתה, באופן היוצר מעשה בית דין, ובהתאם, דינה של התביעה הנוכחית להיות מסולקת על הסף.

כתב התביעה האמור צורף לתשובתה של המשיבה, וממנו עולה כי עניינו שירותי הפקה (ליהוק, צלום, אודישנים, ציוד צלום וניצבים) ששכרה פרקסיס מידי המשיבה לצורך הפקת סרט בשם "יותר איטי מלב". סכום העסקה הכולל היה 12,519 ₪ כולל מע"מ. לטענת המשיבה, השיק נשוא התובענה הנוכחית ניתן על ידי פרקסיס למשיבה במסגרת הסכם להספקת ניצבים לסרט בשם "רימון הזהב", קרי, במסגרת עסקה שונה ואחר למתן שירותים, ולראיה סכום העסקה השונה שם לעומת סכום השיק הנזכר בתביעה הנוכחית.

המשיבה כופרת גם בטענה זו וטוענת כי אין המדובר בתביעה להרמת מסך, אלא בתביעה בגין אחריות דירקטורים ומפרק בגין הצהרת כושר פירעון שנעשתה בתרמית או ברשלנות, תוך הפרת חובותיו של המבקש כדירקטור לבדוק כראוי את חובות החברה, על פי הוראות סעיף 322 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983.

...

משלא הובא כל נימוק או ביסוס לטענה, ומשלא פורטה כדבעי, גם דינה של טענה זו להידחות.

בשלב מקדמי זה אין בידי לקבוע כי עילת התביעה הינה בהכרח הרמת מסך; טענות המשיבה הן טענות לתרמית, מצג שווא וחוסר תום לב בחתימתו של המבקש על תצהיר כושר הפרעון, לפיו יש ביכולתה של פרקסיס לפרוע את חובותיה במלואם, ביודעו אודות השיק שהוגש לביצוע ואשר טרם נפרע על ידי החברה.

סיכום סיכומו של דבר, אין בידי לקבל אף לא אחת מטענותיו של המבקש ביחס לסילוקה של התובענה על הסף ודינן להידחות אחת לאחת.