דחיית תביעת תשתיות נפט בדרישת העירייה להטלת חיובי ארנונה

ככלל, כך נטען, הערייה אינה רשאית להטיל חיובי ארנונה רטרואקטיביים, אלא אם כן קיימים טעמים כבדי משקל שיצדיקו הטלת חיובים כאלה.

כך, בעמ"נ 215/08 יחיד סי מרבצי דולומיס (2001) ס"ד בע"מ נ. המועצה האזורית מטה אשר, קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט סוקול) כי: "כידוע שיעור החיוב המוטל על הנישום נובע מצו הארנונה ולא מהודעת החיוב אשר נועדה לעשותו בר ביצוע (כדברי בית המשפט בבר"מ 4991/04 מנהלת הארנונה בעריית חיפה נ' שילוח חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 3.5.07)), ועל כן היה על העותרת לשלם את המס במועדים על פי דין. מאידך אין מקום לחייב את העותרת בריבית פיגורים בגין התקופה הקודמת לקביעת וועדת הערר". במקרה אחר, בפסק הדין בעמ"נ (חי') 4219-08-09 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ. עריית חיפה, קבע בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת וילנר) כי: "הכלל לפיו הפרישי הצמדה והריבית נועדו לשמור על ערכו הריאלי של חיוב הארנונה המקורי ואין המדובר בענישה של הנישום, חל גם כשמדובר בתיקון חיוב רטרואקטיבי. החבות לשלם את הארנונה קמה עם חקיקת צו המיסים ולא עם משלוח הודעת השומה לנישום.

יוער כי בית המשפט המחוזי בחיפה פסק במקרה דומה (ביחס לחיוב ארנונה רטרואקטיבי) כי - "במקרה שבפנינו רבות מן השאלות המתעוררות בתובענה שלאישורה כייצוגית עותר המבקש, אינן משותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש צורך לערוך בירור אינדיוידואלי לכל חבר פוטנציאלי בקבוצה, וזאת על מנת לבחון האם נכלל הוא בהגדרת הקבוצה. בירור זה לא ניתן לדחות לשלב האינדיוידואלי לאחר סיומו של השלב הקבוצתי. כאמור לעיל, בירור זה מחייב מענה להרבה שאלות, שחלקן דורש בירור עובדתי פרטני, שאין מקומו במסגרת הדיון בתובענה ייצוגית" (ר' בש"א (חי') יוסף רדיד נ. מועצה מקומית פרדס חנה – כרכור 2248/07, כב' השופט גריל).

...

אולם, העובדה כי עירייה אינה נוהגת כדין, אין די בה בהכרח כדי להצדיק את המסקנה לפיה יש לאשר תביעה ייצוגית נגדה.

לאור העובדה שכפי שצוין בפסק דין זה לעיל, דינה של בקשת האישור להידחות לגופה, אינני רואה לנכון להתייחס בפירוט לטענות העירייה ביחס למבקשת.

לכן, לאור כל האמור לעיל, בקשת האישור נדחית.

עוד נטען שאין מקום לסווג המבוסס על גודל הרפת; כי חיובה בתעריף זה יביא לפגיעה משמעותית בכדאיות פעילותה; כי רק במקרים מיוחדים ייערך שינוי למפרע בחיוב הארנונה; כי לא ניתן להשית תשלום למשך 7 שנים לאחור; וכי הואיל ודרישת התשלום נשלחה רק ברבעון השני של שנת 2010, על הרפת לשאת בתשלום עבור חלק השנה שמאז ואילך.

טענת ד"ר כהן כי הסכמת המועצה לעתירת הרפת מבססת קיומו של מעשה ומחדל העונה על הגדרת "החלטת רשות" שבחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס – 2000 (להלן "חוק בתי משפט לעניינים מינהליים"), נתקלת בטעון המועצה והרפת, כי לא הושג הסכם ביניהן, ועל כן מדובר בעילה שטרם נולדה, ובית המשפט נעדר סמכות לידון בתובענה.

הבטחה מנהלית יש לדחות את טענת הרפת כי הובטח לה על ידי ראש המועצה בעבר, בע"פ, כי לא תחויב בארנונה, וכי אילמלא הבטחה זו לא היתה מוקמת דוקא במועצה זו. ראשית, לא הוכח קיומו של הסכם או התחייבות בין הרפת לבין המועצה.

הרשות רשאית לסטות מהסכם בעניני ארנונה במקום שצרכי ציבור חיוניים מצדיקים זאת (עע"מ 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף השרון (פורסם בנבו, 21.8.2011)).

בית המשפט קבע כי לא ניתן היה לחייב את מקורות לשנים קודמות וציין כי: "עיקרון החוקיות מורה לי כי ככלל אין החוק מטיל חיובים באופן רטרואקטיבי אלא אם נאמר כך במפורש. כלל זה נכון במיוחד לגבי חיובי מס....כאשר רצה המחוקק לאפשר תיקון שומת מס באופן רטרואקטיבי, הוא עיגן זאת בחוק תוך קביעת מיגבלות חמורות.....בפקודת העיריות לא הוקנתה סמכות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי. כיוון שכך ולאור האמור לעיל, ידנו תהא קפוצה במתן אפשרות לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי". ובהמשך – "עלינו לאזן בין השיקולים הרלוואנטיים לשם הכרעה בשאלת הרטרואקטיביות של החיוב בארנונה. מחד גיסא עומד האנטרס הצבורי של קיום החוק והאנטרס של תושבי המועצה שזו תיגבה את המגיע לה. אי-גביית תשלומי הארנונה במשך תקופה ארוכה ממי שחייב בתשלומה, משמעה פגיעה אפשרית בתושבי הרשות המקומית, באשר יכול שנוצר חסר בקופתה של המועצה שייתכן שנתנה לתושביה פחות שירותים ממה שיכלה לתת אילו נגבתה הארנונה. יכול שאי-גביית הארנונה ממקורות במשך שנים השפיעה על הגדלת הארנונה ששלמו התושבים.... מאידך גיסא ניצב אל מול האנטרס הצבורי האנטרס של מקורות, המושתת על עיקרון סופיות החלטותיה של המועצה. מעצם העובדה שהמועצה לא שלחה למקורות הודעת חיוב במשך עשרות שנים, סביר היה להסיק כי המועצה סברה שהחוק מעניק לה פטור מתשלום ארנונה. עמדתה של המועצה כל השנים, כמוה כהחלטה בדבר מתן פטור למקורות מארנונה.... למקורות עומד גם אינטרס ההסתמכות. היא ניהלה את עסקיה בהנחה שאינה חייבת בתשלום ארנונה בגין תעלת המוביל הארצי ובגין השטחים שלצידה. היא לא הביאה הוצאות אלה בחשבון במסגרת הסדר ההיתחשבנות בינה לבין הממשלה. לפיכך יש לקבל את טענת מקורות, שלא נסתרה, כי היא אכן הסתמכה על המצג על-ידי מחדל שהוצג על-ידי המועצה במשך השנים וכלכלה ענייניה בהתאם. תהיה

...

ועל כולם: כפי שיובהר להלן, המועצה לא אישרה כנדרש שינוי סיווג שבצעה בצו הארנונה, שינוי אשר הביא להעלאה משמעותית של שיעור הארנונה המוטל על הרפת, וגם מחדל זה מחזק את המסקנה בדבר אי השתת החיוב למפרע.

דא עקא שתשובת משרד הפנים לא צורפה להודעה, ולא ניתן להכריע בנושא זה. התוצאה היא, שהחיוב לשנת 2011, לפי 15.57 ₪ למ"ר בעינו עומד (501,862.80 ₪).

משני הנימוקים הנ"ל לא ראיתי מקום לדחות את הסכמת הצדדים, ואני מאשרת אותה ונותנת להסכם הפשרה שבין המועצה לבין הרפת תוקף של פסק דין.

עקרי טענות הצדדים התובעים טענו בכתב התביעה, בעקרי הדברים, שאין מחלוקת בדבר נחיצות עבודות הפיתוח ובאשר להגנה הנתנת לרשויות במסגרת ביצוען, אלא שבמקרה הנידון הבצוע היה כושל ורשלני, תוך גרימת נזקים סביבתיים והפגנת זילזול ואדישות לפגיעה בעסקם של התובעים לפרק זמן בלתי סביר של 27 חודשים; בתקופה האמורה עסקם של התובעים היה באתר בניה גדול אשר ניתק אותו לחלוטין ממארג החיים של סביבתו וחסם כימעט לחלוטין את אפשרות הגישה לבית העסק; אותם לקוחות בודדים אשר הגיעו לעסק היו צריכים לעבור דרך רצופה מהמורות, פסולת בניה מסוכנת, אבק, אשפה ועוד; נוכח המפגעים האמורים התובעים נאלצו להציב שלטים מאירי עיניים כי בית העסק פתוח; בנסיבות העניין לקוחות קבועים של התובעים חדלו במהרה מלפקוד את העסק והתובעים הגיעו כימעט לסף קריסה כלכלית; לאורך כל התקופה הרלבנטית נציגי הנתבעות היתעלמו מפניותיהם של התובעים וכאשר הושלמו העבודות עסקם עמד לפני קריסה; התנהגותן של הנתבעות עולה לכדי רשלנות בתכנון ובצוע של פרויקט הבניה; ביום 12.4.2013, או בסמוך לכך, הנתבעות ו/או מי מטעמן החלו בבצוע עבודות שקום ופיתוח של רחוב היסמין בקריית גת; עבודות הפיתוח נערכו בשלבים שונים; במועד הנ"ל או בסמוך לו הנתבעות, ו/או מי מטעמן, גרמו לחסימת תנועת כלי הרכב והולכי הרגל בקטע ברחוב יסמין המוביל לבית העסק; באיזור שנחסם נחפרו תעלות עמוקות ועל גבי המדרכות המובילות לבית העסק הוצבו גדרות שהצרו את המדרכה באופן ניכר; במקום שבו הייתה מדרכה היה שביל עפר עם בוץ, רפש ומהמורות; הנתבעות נימנעו מלהקצות מעברים לרוחב המקטע שנחסם, כך שעל מנת להגיע לבית העסק היה צורך להקיף את כל המיתחם שבו בוצעו העבודות וללכת לאורך מדרכה צרה ומשובשת מרחק של עשרות מטרים; התובעים נאלצו לפנות אשפה שהושלכה על ידי בעלים עסקים אחרים והדיירים באיזור; זמן קצר לאחר תחילת ביצוע עבודות ניפתחה צנרת הביוב באיזור ובמשך שבועות ארוכים זרמו מי שופכין על סף פתחו של בית העסק; העבודות לוו ברעש מחריש אוזניים של כלי עבודה שונים; תנועת כלי הרכב באיזור הוסטה למרחק של למעלה מ- 20 מטר; בנסיבות העניין חלה ירידה בהקף הלקוחות שנדרשו לשירותי המספרה; הנתבעת 1 (להלן: "הערייה") דחתה את בקשת התובעים לבטל או להפחית את חיובי הארנונה, דמי השלוט והיטל הביוב; ביום 12.7.2015 הנתבעות השלימות את סלילת קטע הכביש הסמוך לעסקם של התובעים, אך עבודות התשתית במלואן טרם הושלמו עובר להגשת כתב התביעה (ביום 29.6.2017); התנהגותן של הנתבעות עולה לכדי הסגת גבול במקרקעין, מיטרד לציבור וליחיד, רשלנות והפרת חובה חקוקה (לפי סעיפים 233, 235-237, 242 ו- 249 לפקודת העיריות ועוד); בנסיבות העניין חל הכלל הדבר מדבר בעדו; הסעדים שנתבעו- אובדן הכנסות בסך של 81,000 ₪ (3,000 ₪ לחודש במשך 27 חודשים); פגיעה במוניטין ומאגר לקוחות בסך של 20,000 ₪ (אומדנה); עלויות והוצאות בסך של 7,500 ₪ (אומדנה); הוצאות בגין תשלומי ארנונה בסך של 21,560 ₪; סך הכל ביניים 130,060 ₪; פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 40,000 ₪.

המדובר בהיתר הניתן לקבלנים בכפוף לשמירה או יצירה של דרכי גישה לחנויות הסמוכות לאיזור העבודות, גידור כהלכה של אתר העבודות ודרישות נוספות שנועדו להפחית ככל הניתן את השפעת עבודות הפיתוח על הסביבה ושמירה על ביטחון הציבור; האחריות הבלעדית לשמירה על דרכי גישה לבית עסק ובתי מגורים, להולכי רגל ולכלי רכב, והאחריות לפינוי פסולת ולמערכת הביוב והתברואה מוטלת על הערייה, בין אם בוצעו במקום עבודות פיתוח ובין אם לאו, וזאת כחלק מאחריותה כעירייה; הערייה ומשטרת ישראל הוציאו אישורים כדין לשם התחלת העבודות וזאת לאחר שהתרשמו, בין היתר, מקיומן של דרכי גישה לבתי העסק הפועלים בסביבת העבודות ובפרט בית העסק של התובעים; הוכחשו הטענות והסעדים שפורטו בכתב התביעה.

בעיניין שנידון ב-ע"א 3464/05 פז חברת נפט בע"מ נ' מדינת ישראל משרד התחבורה מחלקת עבודות ציבוריות (12.7.2006; להלן: "הילכת פז"), בית המשפט המחוזי דחה תביעת פיצויים המבוססת על עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה, מיטרד ליחיד והפרת "התחייבות מנהלית", בטענה לנזק כספי שניגרם לתחנת דלק בשל חסימת הגישה הישירה בינה לבין הצומת הסמוכה בשל עבודות תשתית שהיו אמורות להימשך כחצי שנה ונמשכו כעשרים ושניים חודשים, כאשר הגישה לתחנה נעשתה באמצעות כביש עוקף שנסלל לצורך כך בתקופת ביצוע העבודות.

...

יש מקום לקביעה שלתובעים נגרמה עגמת נפש בעטין של העבודות על האבק, הלכלוך, הרעש, חוסר הנוחות, הקשיים בנגישות לבית העסק, התקלות והמפגעים שהצריכו מתן מענה מאת הנתבעות והקבלן (נ/1) ועוד, אך סבורני שעגמת הנפש שנגרמה להם הייתה בבחינת כורך שלא ניתן להימנע ממנו בשל עבודות פיתוח נרחבות שבוצעו לרווחתו של הציבור, מה גם שהתרשמתי שהנתבעות העמידו דרך גישה לבית העסק והשתדלו לתת מענה סביר לתקלות ולמפגעים.

התוצאה התוצאה היא שהתביעה נדחית וכל צד יישא בהוצאותיו.

ההודעה לצד ג' שהגישה הנתבעת 1 נגד הנתבעת 2 נדחית ללא צו להוצאות בשים לב לכך שצד ג' הייתה בעלת דין בתביעה העיקרית והדיון לא חרג ממסגרת הפלוגתות שעמדו לדיון בהליך העיקרי.

רקע ביום 27.1.2020 הגישה המבקשת, מינה שיווק בע"מ, בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה, מועצה אזורית שדות דן, בגין הפרישי ארנונה רטרואקטיביים שהיא חויבה לשלם לה ביחס לתקופה שקדמה למועד הוצאת הודעת תיקון השומה.

דרישות החיוב לתשלום הפרישי הארנונה הללו, נעשו שלא על פי הכללים שנקבעו בהילכות בית המשפט העליון קרי – שהטלת ארנונה באמצעות חיוב רטרואקטיבי אינה יכולה להעשות כדבר שבשיגרה, וכי הכלל הוא שתיקון שומה הוא צופה פני עתיד.

לתחולת החזקה על הוראות מנהל באופן כללי, ראו: בג"ץ 7691/95 שגיא נ' ממשלת ישראל, פ"ד נב(5) 577, 598 (1998)); בר"ם 4991/04 מנהלת הארנונה בעריית חיפה נ' שילוח חברה לביטוח בע"מ, פס' ז' ([פורסם בנבו], 3.5.2007); עע"ם 3081/10 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה אזורית חוף אשקלון, פס' מ"א ([פורסם בנבו], 21.8.2011); עע"ם 1244/07 עריית ירושלים נ' שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ, פס' 12 ([פורסם בנבו], 5.7.2011).

קיימת חזקה פרשנית נגד תחולה למפרע של חיובי ארנונה.

על-כן, בקשת האישור נדחית.

...

סוף דבר הודעת החדילה מתקבלת.

בקשת האישור נדחית.

המשיבה תשלם למבקשת גמול בסך של 5,000 ₪ (כולל מע"מ), ושכר טרחה לבאי כוחה בסך של 64,350 ₪ (כולל מע"מ).