דחיית תביעת נזקי גוף מחמת התיישנות

בהקשר זה, הפנה המבקש להוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות, לפיה "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שיכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס". מנגד, הגישה המשיבה לבית משפט השלום בקשה לדחיית התביעה השנייה על הסף, בין היתר, מחמת התיישנותה.

הפועל היוצא מכל האמור הוא כי תובע-ניזוק הנתון במאסר מחוץ לישראל יתקשה עד מאוד להגיש ולנהל תביעה בגין ניזקי גוף עקב חוסר האפשרות המעשית להבדק על-ידי מומחים רפואיים.

הינה כי כן, מסקנתי בדבר פרשנות הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות, לפיה מירוץ התיישנותה של תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף, לרבות תביעה לפיצויים לפי חוק הפלת"ד, יושעה, ככלל, בתקופה שבה נתון התובע במאסר בחו"ל, מתיישבת אף עם הבנתו הפרשנית של המחוקק להוראה זו – כפי שזו משתקפת בהצעת חוק ההתיישנות 2004 (ובהצעת חוק דיני ממונות), ובודאי שאינה נסתרת על-ידי הצעות חוק אלה.

...

בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ר' יעקובי, מ' בר-עם ו-ח' מרים לומפ) בע"א 57289-10-20 מיום 15.2.2021, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג) בת"א 64885-12-15 מיום 7.9.2020.

ואולם, משהגענו לכלל מסקנה כי ככלל, יש להשעות את מרוץ התיישנותה של תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף למשך תקופת שהייתו של תובע במאסר במדינה זרה, הרי שאין להביא במניין תקופת ההתיישנות של התביעה השנייה אף את תקופת המאסר בחו"ל – אשר ארכה כשנתיים ו-11 חודשים.

נמצאנו למדים, אפוא, כי תקופת התיישנותה של התביעה השנייה אינה עולה על שבע שנים, ומשכך תביעה זו לא התיישנה.

סוף דבר: לו תישמע דעתי, כי אז נורה על קבלת הערעור, כך שפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי יבוטלו, והדיון יוחזר לבית משפט השלום לשם בירור תביעת המבקש לגופה.

בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת היתיישנות.

מדובר בתביעה בגין ניזקי גוף שנגרמו למשיב, על פי הנטען, בתאונה שארעה ביום 10.8.11 במיגרש כדורגל, במסגרת פרוייקט עיר ללא אלימות בחסות המבקשת ובשטחה.

...

אני סבור גם, שכמדיניות משפטית רצויה אין לדחוק בנתבע להעלות "לשם הזהירות" טענת התיישנות בכל מסמך ראשון שיוגש על ידו, כדי שרק לאחר מכן יבחן האם היה בכלל מקום להעלאת הטענה.

על כן, גם אם לא יובאו בחשבון התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה ביום 7.6.16 ועד למחיקתה ביום 27.2.17, והתקופה שבין הגשת התביעה השנייה ביום 6.03.18 ועד למחיקתה ביום 3.7.18, קרי 13 חודשים בסך הכל, אין מנוס מהמסקנה כי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.

לאור האמור, אני קובעת כי עילת התביעה נגד המבקשת התיישנה, ומורה על דחיית התביעה נגדה.

עסקינן בתביעה בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע 1 לטענתו (להלן יקרא גם: "הנפגע"), עקב תאונת עבודה שארעה לו ביום 31.3.13 וכן תביעה לשיבוב תגמולי המל"ל ששולמו לתובע 1.

בנסיבות אלה טוענים המבקשים, כי דין התביעה נגד הנתבעת 2 להדחות על הסף מחמת היתיישנות.

...

משלא נעשה הדבר אני קובע נגדו כי התביעה התיישנה.

סוף דבר, התביעה כנגד הנתבעת 2 - וקסלר גיא בע"מ נדחית בעילה של התיישנות.

התביעה כנגד הנתבעות 4 ו – 5 הטענה להתיישנות נגדן נדחית כאמור בהחלטה זו. לגבי המשך ההתנהלות בתיק זה: התובעים יודיעו תוך 30 יום מה עמדתם לגבי הנתבעים 1 (המעביד כאפייה) שלא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון ולגבי הנתבעת 3 (מגדל חב' לביטוח) לאחר שאקבל את עמדתם אודיע על המשך ההתנהלות בתיק זה. ניתן בזה פטור מיתרת האגרה החלה לעניין דחיית התביעה כנגד הנתבעת 2.

מדובר בתביעת ניזקי גוף של שבוב שהגיש המוסד לביטוח לאומי (המשיב) בגין מחלת מיקצוע מסוג סיליקוזיס שאובחנה אצל הנפגע א.ק. עקב חשיפתו בעבודתו אצל הנתבעת.

טענות הצדדים: טענות המבקשת (הנתבעת): הנתבעת טוענת כי התביעה הוגשה ביום 4.8.22 ולפיכך היתיישנה מכיוון שהוגשה מחדש כתשעה חודשים ממועד מחיקת התביעה הראשונה לאחר תום תקופת ההתיישנות מבלי שניתן נימוק המניח את הדעת.

" 43. בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, היתיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה." החוקים הרלוואנטיים לענייננו הנם פקודת הנזיקין וחוק ההתיישנות.

לענין תקופת היתיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו ארע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שניגרם על ידי מעשה או מחדל – היום שבו ארע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שארע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תיתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום ארוע הנזק.

...

בהתאם להלכה הפסוקה, סעד של דחייה או מחיקת תביעה על הסף הוא סעד דרסטי, ואין להיעתר לו, אלא אם ברור לבית המשפט מלכתחילה ומעל לכל ספק, וזאת, רק מעיון בכתבי הטענות, שאין לתביעה שום סיכוי להצליח גם אם יוכחו כל רכיביה.

בעמ' 20 נכתב שהנפגע "סרב עקב היעדר תסמינים (שיעול חולף)". הנתבעת טוענת כי בשנת 2011 הנפגע אובחן באופן וודאי עם סיליקוזיס אך מצטטת את החלק מהמסמכים הרפואיים בו נכתבו 3 אבחנות שונות "תהליך גידולי, סיליקוזיס ושחפת בDD". לפיכך אין בידי לקבל כי מדובר באבחנה ודאית במועד זה. כמו כן בתשובה לתגובה טוענת הנתבעת ב"סוף דבר" כי מועד אבחנתו של הנפגע היה לכל המאוחר בשנת 2013 .

נוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

עילת התביעה לפי חוק הפלת"ד היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (סע' 1 לחוק הפלת"ד).

אומנם, הליך מכוח חוק הפלת"ד עדיין מיתנהל וטרם הסתיים ואולם אפשר גם אפשר שימצא כי לא עומדת לו עילה מכוח חוק הפלת"ד, אם וככל שכך ימצא, הרי שיצא וידיו על ראשו, שכן תביעתו שעיקרה עילה מכוח פקודת הנזיקין תיתיישן ולא תמצא תרופה לנזקיו הקשים אף שלכאורה עומדות לו עילות שבדין.

מכלל האמור מצאתי להורות כדלקמן – כפי שהובהר והוצהר על ידי ב"כ התובע תביעתו בהליך זה היא תביעה חלופית מותנית וכי אין הוא עומד על תביעתו ככל שימצא כי עומדת לו עילה מכוח חוק הפלת"ד בתביעת הפלת"ד. בנסיבות אלו לא יהיה נכון לנהל את שתי התביעות במקביל, ויש לברר תחילה את התביעה מכוח חוק הפלת"ד ואך ורק במידה וזו תדחה התביעה, יהיה מקום לשוב ולהמשיך בתביעה מכוח עילת הרשלנות נגד הנתבעת.

...

ודוק, איני מתעלם מטענת הנתבעת כי התובע השתהה בהגשת תביעתו אשר הוגשה ביום 7.3.23 בעוד שכתב ההגנה מטעם הנתבעת בהליך הפלת"ד הוגש כבר ביום 6.12.22 במסגרתו הועלו הכחשות הנתבעת, ואף כי התובע הוסיף והגיש כתב תביעה מתוקן ביום 7.6.23 וצירף את המל"ל כבעל דין אך לא פעל ולא צירף את הנתבעת כבעל דין בהליך, ותחת זאת בחר להגיש תביעה נפרדת מבלי לציין את עובדת הגשת התביעה הראשונית – אכן אין מדובר בדרך ראויה ותמת לב. יחד עם זאת, סבורני כי אין מחדליו אלו של התובע מגיעים עד כדי הצדקת סילוק תביעתו על הסף, סעד שהוא קיצוני, עת יש להעדיף את בירור התביעה לגופה.

כך נפסק לעניין זה כדוגמה בע"א 813/87 יואל רוטברד נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (1989): "... הספק נתעורר בלבי לגבי הטעם הנוסף שבדחיית הבקשה, דהיינו, כי המערער עשה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט...רחוק אני מלומר, כי הדרך שנקט המערער מקובלת עלי וכי ראויה היא לעידוד. נהפוך הוא, בהעדר הצדקה עניינית, מן הראוי שבעל דין יפרוש לפני בית המשפט את היריעה כולה, על כל עילותיה, בהליך אחד ולא לשיעורין...בסיס אשר כזה לדחיית תובענה אפשרי הוא במיוחד בבקשה למתן סעד הצהרתי, המסור לשיקולו של בית המשפט, וכשהנסיבות כשלעצמן יכולות להניעו שלא להיעתר לבקשה. אלא שבענייננו לא רק שלא היה למערער "יומו" בבית המשפט בעילה החדשה, אלא שהיא גם נוגעת למשיבים נוספים שלא היו צד בהליך הקודם.

בנסיבות אלה הגעתי, בסופו של דבר, למסקנה, כי לא יהא ראוי לחסום את שערי בית המשפט לפני המערער.