דחיית תביעת מזונות מחוסר סמכות עניינית

בעירעור חזר הנתבע וטוען כי החלטות בית הדין ניתנו ללא סמכות עניינית, וכי הנו ממשיך ומתנגד לסמכות ביה"ד. סעיפים 5-6 לכתב העירעור: כן ראוי לציין כי החלטת בית הדין מלכתחילה ניתנה חרף העובדה שהמערער לא נתן את הסכמתו להתדיינות בפני ביה"ד קמא בשאלת המזונות, וחרף טענתו באשר לחוסר סמכותו של בית הדין קמא לידון בשאלת המזונות מקום בו אין הסכמת שני הצדדים וכריכת התביעה נעשתה שלא בכנות המתחייבת.

ועל אף שטענת חוסר הסמכות נטענה כבר מתחילת ההליכים ולפני המותב הקודם וזה דחה את הטענות בנוגע להחלטה לפסיקת מזונות זמניים.

...

הנתבע יטען כי משהמדובר בתביעה ראשונה ועצמאית של הקטינים למזונות, ובהיות כריכת התביעה בהליך הגירושין בלתי כנה מן הטעמים המפורטים לעיל, הרי נדרשת הסכמת שני הצדדים שניהם לשם קניית סמכות בית הדין הנכבד לדון בתביעת המזונות, ובהעדר הסכמה שכזו אין זה בסמכותו של בית הדין הנכבד לדון בסוגיא.

אולם בהפלאה כתב ישוב אחר לשאלת החזו"א הנ"ל, עיין בדבריו שם בסי' ע' בקונטרס אחרון (ס"ק י"ז) וז"ל: "ומטעם זה נראה לי הא דכתבו הרא"ש והמרדכי והביאו האחרונים דבעינן דווקא לותה בעדים הא בלאו הכי אינה נאמנת לומר שלותה, ואמאי הא כיון שהוא נתחייב בודאי מזונות אלא שאינו יודע שמא צמצמה ומחלה לו א"כ הוי ליה כאיני יודע אם מחלת לי דקיימא לן דחייב. ולפמ"ש דחיוב המזונות הוא יום יום א"כ הוי ליה כאיני יודע אם נתחייבתי. ועיין לקמן סי' צ"ג סעיף כ"ב דהשיעבוד מתחיל משעת נשואין מ"מ עיקר החיוב בא יום יום". והנה לדעת ההפלאה הא דפטור ממזונות אשתו כשאין עדים על ההלוואה הוא משום דחיוב המזונות הוא יום יום ולכן הוה איני יודע אם נתחייבתי, ויסוד זה דמזונות הוא יום יום מבואר בריטב"א במסכת כתובות (דף נ"ח ע"ב ד"ה ועוד) וע"ע אבני מילואים (סי' ס"ט סק"א), וכבר האריכו בזה האחרונים וראה אריכות בזה בפד"ר (ח"ב מעמ' 77 והלאה).

וכן פשיטא ליה להלכה להרבה פוסקים, ראה בדברי בעל דרישת ארי שם (סק"ה) והביאו הראש פינה, וכן הוא במחברת הקודש שם, שכתב: "וכתב הח"מ ומ"מ צריך הבעל לשלם לה מה שהוציאה מנכסיה, ונראה דהיינו אם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר, דאל"כ אפילו עיקר מזונות אם אכלה משלה אין לה על הבעל כלום כמבואר לעיל סי' ע' בהגה ס"ח, וכתב שם הב"ש בס"ק כ"ט דאם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר דינה כלוותה הכא נמי כן הוא". והנה שם מיירי באשה נשואה שביארנו שגם החזו"א מודה לזה ומטעם דהדרך להתגלגל עם הבעל, אבל עכ"פ מפורש בהפלאה דגם מזונות ילדים חיובם בכל יום ויום מחדש, ולדידיה יוצא דגם בגרושה תצטרך להוכיח שלוותה, דהרי לשיטתו אין הבדל בין גרושה לנשואה וכמו שנתבאר, ודו"ק. והנה גם בסוף דבריו לא חזר בו ההפלאה מעצם הדין דמזונות הילדים הוא כמזונותיה לעניין זה דצריכה לברר בעדים, ורק שכתב לחדש דאין בזה חסרון פורע חובו של חבירו, זאת לאחר שרצה לומר דאפי' אם תברר את הדבר בעדים שאין דעתה לוותר לא תוכל לגבות מהאב ומשום דהוה פורע חובו של חבירו "כיון שאין תועלת במזונות היתירים אלא לולד אף על פי שמוטל על האב מ"מ הוי ליה איהי כפורע חובו". והיינו כי אין המזונות בשבילה אלא לולד והיא באכילתה פורעת חוב האב לזון העובר, ובפורע חוב חבירו גם בגילה דעתו שאינו מוחל הרי הוא מפסיד מעותיו כל שלא היה הדבר בתורת הלוואה וכמבואר בגידולי תרומה (שער ס"ה ח"ב ס"ב, וע"ע בזה באוצה"פ סי' ע' ס"ק מ"ח אות י' ואכמ"ל).

וכבר הבאנו לעיל מדברי בעל הערך שי שם שנחלק על ההפלאה, וכתב: "וראיתי בהפלאח בקונטרס אחרון הרגיש נמי על הח"מ למה ל"ה כפורע חובו של חבירו, ותירץ דהאשה היא כבע"ח עצמו וכ"מ ביבמות דף מ"ב דהיא התובעת. וזה אינו אלא דיכולה לתבוע מיורשי בעלה בעד בנה הסמוך אצלה כאפוטרופוס, כדאיתא בגיטין דף נ"ב ביתמי דסמיכי אצל סבתא, ובלאה"נ יכולה לתבוע היורשים אצל ב"ד דב"ד אביהן של יתומים". וע"ש כמה ישובים אחרים למה אין זה פורע חוב של חבירו, ואכמ"ל. ועיין בפד"ר הנ"ל (בח"ב עמ' 164) שהביאו דברי ההפלאה אלו גם לעניין מזונות הילדים ממש לכל אשה שהוציאה ממון לצורך החזקת הילד, למה אין בזה מדין הפורע חובו של חבירו, והביאו שם גם דברי הפלאה אלו מה שמסיק בסוף דבריו דהכא עדיף טפי כיון ש"החיוב על האב ליתן לאשתו" הוי ליה היא כבע"ח עצמו, וכתבו: "ולפי"ז ה"ה בנידון דידן, שהאישה זכאית להחזיק את הילד ולדרוש מן האב את כל ההוצאות הכרוכות בחזקתו, הרי היא כבע"ח עצמו". והנה הם נקטו בפשיטות כההפלאה, וכבר כתבנו לעיל לתמוה טובא על דברי ההפלאה הנ"ל שכתב להוכיח יסודו האישה היא כבע"ח עצמו מדברי הגמ' דהוא תמוה ושאין ראיה כלל מדברי הגמ', וכל יסוד ההפלאה צ"ע והוא גם נגד הריב"ש הנ"ל ורק כשהיא ג"כ ניזונת יש לומר לדעת הר"ן שהיא כבע"ח עצמו גם למזונות ילדיה, וכבר כתבנו מה שיש להעיר בזה האם להלכה קיימא לן כהר"ן שלכאורה מדברי גדולי הפוסקים שמפיהם אנו חיים מבואר להיפך.

עניין זה גרם להמשכות ההליכים במשך זמן רב. הנתבע עתר בבקשה לדחיית ו/או מחיקת התובענות בבימ"ש מחוסר סמכות עניינית (ראו: בקשה מס' 5).

בכל הנוגע לטענת התובעת כי דמי השמוש באו לידי ביטוי בפסיקת המזונות ועל כן אין מקום לחיוב בדמי שימוש - התובעת עותרת לדחיית התובענה בטענה כי דמי השמוש הנתבעים באו לידי ביטוי והתחשבות בפסיקת המזונות במסגרת תמ"ש 12152-08-12 , עת לא נפסק לנתבע תשלום עבור מדור הקטינים.

...

10 אשר על כן אני קובעת כי הנתבע זכאי לדמי שימוש ראויים מהתובעת החל מחודש 6/2013 ועד למועד פירוק השיתוף בפועל בשיעור של 4,750 ₪ בחודש.

מאחר והשמאות נערכה בהתאם למועד בו הוגשה התביעה והוגשה לבית המשפט בחודש 6/2017 ולא לפי המועד בו יחל תשלום דמי השימור ( 6/2013 ), אני מורה כי לסכום לא יתווספו הפרשי ריבית והצמדה כדין, מאחר וסכום דמי השימוש הינו על "הצד הגבוה" לפי המועד המאורח בו נערכה השמאות ובכך יש פיצוי מקביל ל"פיצוי" בדמות הפרשי הצמידה וריבית לט 17 .

היו נפסקים בהתאם למועד החיוב החל מחודש 6/2013 סיכום אשר על כן, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי וקובעת כי התובעת חבה לנתבע דמי שימוש ראויים בסך של 4,750 ₪ לחודש, החל מחודש 6/2013 ועד למועד הפירוק שיתוף בפועל.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העידר סמכות עניינית הנתבע הגיש ביום 10.11.22 "בקשה לדחיית התביעה על הסף". לטענת הנתבע, חוק המזונות אינו מקנה לחייב אפשרות להגיש תביעה לבית הדין בנושא הגימלה המשולמת למוטבת המזונות, וזאת במובחן מהאפשרות העומדת לו לפנות לבית הדין לעבודה במקרה שחוב המזונות קוזז מגימלאות להן הוא זכאי.

לכן, בית הדין התבקש לסלק את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית.

...

אף לא מצאנו ממש בטענה שמדובר בלאקונה שיש להשלימה בפסיקה שיפוטית.

כלומר, גם לאחר בירור טענות התובע סבר הנתבע שחוב המזונות שריר וקיים, ולכן אין מנוס מבירור טענות עובדתיות אלה בהליך לפני רשם ההוצאה לפועל.

סוף דבר אנחנו מורים על מחיקת התביעה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית לדון בטענות שהועלו בה ולפסוק את הסעד המבוקש בה. אין צו להוצאות.

ביום 21.11.2022 הגיש העותר בקשה לסילוק תביעת המזונות על הסף מפאת חוסר סמכות עניינית (להלן: הבקשה לסילוק על הסף).

בתמצית, העותר טען כי החלטת בית הדין הרבני הגדול ניתנה בחוסר סמכות, תוך היתעלמות מפסיקתו המחייבת של בית משפט זה. בהקשר זה נטען, כי המשיבה ביקשה להפסיק את התביעה בבית המשפט לעינייני מישפחה רק לאחר שנדחו בקשותיה לפסיקת מזונות זמניים ולדחיית דיון ההוכחות ומועד הגשת התצהיר.

...

לאמור – מקובלת עליי מסקנת בית הדין הרבני הגדול כי אין ענייננו דומה למצב בו "בעלי דין נמצאים בעיצומו של הליך, והתובע גודע את ההליך באיבו כדי להימנע מתוצאה צפויה שאינה נוחה לו". בסופו של יום, התביעה בבית המשפט לענייני משפחה נמחקה בטרם הוגשו תצהירים, ואף טרם נפרשה במלואה יריעת המחלוקת בין הצדדים.

בשולי הדברים אציין, כי מקובלת עליי טענת היועץ לפיה סוגיית היקף סמכותו של בית הדין הרבני האזורי טרם התבררה, ומשכך מצאתי להעיר, בבחינת למעלה מן הצורך, כי בשלב זה אף לא ניתן להכריע בדבר אופייה של התביעה שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי או לקבוע אם מדובר באותה תביעה שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה.

סוף דבר לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול לפיה בית הדין הרבני האזורי רכש סמכות לדון בתביעה שהגישה המשיבה.

ביום 31.1.2024 הגיש האיש בקשה לסילוק על הסף מחוסר סמכות עניינית.

שאלת הסמכות העניינית, כאשר מדובר בתביעת מזונות קטין נדונה לראשונה בבר"ע 120-69 רות שרגאי נ' יהודה שרגאי, כג(2) 171 (1969) (להלן-הילכת שרגאי).

תוצאה ופסיקת הוצאות בנסיבות העניין ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, יוצא איפוא, שהסמכות לידון בתביעת המזונות נתונה לבית משפט זה ולא לכבוד בית הדין הרבני, משכך הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

...

לטענת האישה יש לדחות את הבקשה מאחר שהאיש כרך את תביעת המזונות ללא הסכמתה.

כך קבע כב' השופט שוחט: "לאור האמור לעיל, וביישום הדברים על ענייננו, סבורני כי אף בהנחה מקלה בה לא נראה את האופן בו ניתנה החלטת ביה"ד האזורי שהכריע בסוגיית הסמכות כמקימה "טעם מיוחד" (זאת לאור העובדה שההחלטה נתינה במעמד צד אחד, מבלי שהתקיים בבקשת המשיב לקביעת סמכות דיון ומבלי שהתאפשר למבקשת להתייחס לאותה בקשה) הרי שה"טעם המיוחד" עולה מתוכנה: מעצם הקביעה כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בנושא שעל פניו אינו בר כריכה – מזונות הקטינים.

תוצאה ופסיקת הוצאות בנסיבות העניין ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, יוצא אפוא, שהסמכות לדון בתביעת המזונות נתונה לבית משפט זה ולא לכבוד בית הדין הרבני, משכך הבקשה לסילוק על הסף נדחית.