הנתבעת עתרה לדחיית התביעה וטענה כי הבית ניבנה בצורה איכותית בהתאם להוראות ההסכם, ובמשך שנים התובע לא העלה כל טענה בעיניין הליקויים הנטענים, וכי היא טיפלה בכל המפורט בפרוטוקול המסירה.
הבקשה שלפני
הנתבעת הגישה הבקשה דנן, למחיקת כתב התביעה מחמת היתיישנות מכוח תקנה 41 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.
עמדתי על כך בעבר בת.א. (חי') 24281/01 קורן נ' פרנקל (לא פורסם, 1.2.06): "תקופת האחריות אין משמעה תקופת ההתיישנות. תקופת האחריות מתייחסת לגרימתם של ליקויים ולא לתביעה בגינם. אכן, ניתן לתבוע רק בגין נזקים שנגרמו בתקופת האחריות אך הסעיף אינו מייתר את האמור בחוק ההתיישנות. דהיינו, מותר לתבוע בתקופה הנקובה בחוק ההתיישנות רק בגין נזקים שנגרמו בתקופת האחריות. עקרונית, ניתן לתבוע גם תוך תשע וחצי שנים – שלוש שנות האחריות ועוד 6.5 שנות מירוץ ההתיישנות. זו, לדעתי הפרשנות הנכונה של היחס בין אחריות להתיישנות..." (ראו פסקה 80 לפסק הדין).
...
דיון והכרעה
לאחר בחינת הבקשה והתגובות הגעתי לידי מסקנה שעל פיה דין הבקשה להידחות.
מהאמור לעיל עולה שאין בחלוף תקופת האחריות כדי להביא להתיישנות התביעה, ובשים לב לכך שהתביעה מושתת על עילה חוזית, נזיקית ועשיית עושר ולא במשפט – דין הבקשה להידחות.
סוף דבר
דין הבקשה להידחות, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות בקשה זו בסך 3,000 ₪ כולל.