עם זאת, לגופו של ענין, והגם שהכרעת הנאמנים מתפרסת על פני שני עמודים בלבד, כאשר חלקה הארי מתייחס לסוגיית האיחור שבהגשת תביעת החוב, הרי שבמקרה דנן לא היתה כל מניעה לדחות את התביעה על הסף מחמת שני טעמים עליהם נעמוד בהמשך, קרי, הגשתה בהליך חידלות הפרעון הלא נכון, והאיחור המאוד ניכר במועד הגשתה.
על המשמעות של איחור ממושך עמד בית המשפט העליון בעיניין רותם, שם היה מדובר בתביעת חוב שהוגשה כשלוש שנים לאחר צו הפרוק:
"במקרה דנא הוגשה בקשת המבקשות להארכת המועד להגשת תביעת החוב בגין היטל ההשבחה כשלוש שנים לאחר מתן צו הפרוק וכשמונה חודשים לאחר שנודע למבקשות אודות הליך הפרוק. בנסיבות אלה אף אם נקבל את טענת המבקשות כי מן הראוי היה להודיע להן באופן ספציפי אודות הליך הפרוק וכי המשיבה 3 - הנושה הבלתי מובטחת העיקרית של החברה - ידעה אודות חוב היטל ההשבחה, הרי אין מקום להיתעלם מהאיחור הניכר בהגשת הבקשה." (שם, פסקה 19).
...
ראו את החלטתי בעניין עש"א (מחוזי ת"א) 50569-02-14 עובדים של חברה כפרי יעקב בע"מ נ' יובל קדרון - נאמן בהקפאת הליכים (נבו 23.11.2014), שם נאמרו הדברים הבאים בהתייחס למקרה שבו הוגשו תביעות חוב מתוקנות לאחר קרוב לארבע שנים ממועד הגשת התביעות המקוריות:
"אכן, מטרתו של המשפט היא התחקות אחר האמת, מתוך מטרה להגיע לתוצאה משפטית צודקת, אלא שאין פירושו של דבר שאיש הישר בעיניו יעשה, בבחינת לית דין ולית דיין. בכל הליך משפטי ישנם כללים דיוניים שיש לפעול על פיהם, לרבות בנוגע למועדים בהם יש להגיש כתבי טענות. קל וחומר כאשר עסקינן בהליכים של הגשת תביעות חוב בחברות חדלות פרעון, כמו בעניננו, בהם נודעת חשיבות יתירה לעמידה במועדים." (שם, פסקה 18).
סיכומו של דבר, בנסיבות המתוארות לעיל אין מקום להאריך את המועד להגשתה של תביעת החוב.
מכל הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה.
