דחיית תביעת בי"ח נגד מטופלת בגין אגרת מיון

עיקר פסק הדין להלן יתמקד במחלוקת זו. בעקבות התאונה אושפז התובע בבי"ח העמק בעפולה ושם נמצא שסובל מחבלת חזה עם קונטוזיה ריאתית ומחבלה בעמוד שידרה גבי עם שבר מרוסק של חוליה D8 , שברים בפנים העליונות של חוליות D2-3-4 ושבר מרוסק בראש זרוע שמאל שטופל במתלה.

אשר לשכרו האחרון הסתמך התובע על פסק דין שניתן ביום 21.3.11 בב"ל 3237/08 בתביעה שהגיש נגד המוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל), שקבע כי על פי תלושי השכר המעביד שילם לתובע 21,193 ₪ ומכאן עולה כי המשכורת הקובעת היתה שכר נטו של 7,300 ₪ , בעוד שהברוטו היה 9,217 ₪, ולפיכך על המל"ל לשלם לתובע דמי פגיעה לפי שכר זה.

בהתאם למסמך מיום 7.5.14 שנערך על ידי אילנה נוביק, פיזיותראפיסטית אחראית ביחידה להמשך טפול בקופת חולים כללית, נערך ביום 7.5.14 ביקור חוזר בביתו של התובע ובממצאיו נרשם כי: "הבדיקה היתה לצורך הערכת מצב הכסא הממונע, הערכת צרכים כוללנית והערכת המטופל.....מתגורר בקומה ראשונה אליה מובילות 19 מדרגות ללא מעלית מסודרת. קיים מתקן הרמה שלא הצלחנו להבין איך פועל. אדון רוקאללה התבקש להדגים שימוש במיתקן ההרמה של הכסא כשהוא ישוב בכיסאו הממונע. הנבדק סרב בתוקף לשתף פעולה וטען שבהוראת עורך דינו אינו מוכן לבצע שום בקשה שלנו. הבהרתי לו שללא בדיקה לא ניתן יהיה לטפל בבקשותיו הרבות, החוזרות ונשנות. האדון הבין לחלוטין את משמעות הדברים ובחר שוב שלא לשתף פעולה. הביקור הסתיים ללא בדיקת המטופל בשל סירובו לשתף עמנו פעולה". כל שצורף על ידי התובע לתצהיר הוא הצעת מחיר לבצוע שיפוצים בקומת הקרקע של ביתו משנת 2009.

סירובו לשתף פעולה עם כל הגורמים שבקשו לאמת את טענותיו – הן לענין התאמת דיור והן לענין התאמת כיסא גלגלים תומכים בהתרשמותי ולפיכך אין מנוס מדחיית תביעותיו לפצוי בגין נזקים שלא הוכיח עקב חוסר רצון לשתף פעולה ואין לתובע להלין אלא על עצמו.

הנתבעת תישא ביתרת האגרה.

...

נוכח האמור, ובמיוחד עקב חוסר שיתוף הפעולה מצידו של התובע, העובדה שלא הוכח צורך בהתאמת דיור על ידי המומחים והעובדה שמאז התאונה חלפו למעלה מ- 12 שנים ולא נעשה דבר בענין – אני קובעת כי התובע לא הוכיח כי הוא זקוק להתאמת דיור.

המסקנה בשחרור היא "ללא ממצא המסביר את תלונותיו". על סמך ממצאים אלו החולה זכאי לכסא גלגלים רגיל ולא לכסא גלגלים ממונע".

סרובו לשתף פעולה עם כל הגורמים שביקשו לאמת את טענותיו – הן לענין התאמת דיור והן לענין התאמת כסא גלגלים תומכים בהתרשמותי ולפיכך אין מנוס מדחיית תביעותיו לפיצוי בגין נזקים שלא הוכיח עקב חוסר רצון לשתף פעולה ואין לתובע להלין אלא על עצמו.

התובעים הצביעו על עוגמת הנפש שהייתה מנת חלקם והעמידו את ניזקם על סך 100,000 ₪ לצרכי אגרה, כפצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק על-פי חוק איסור לשון הרע.

במציאות זו, בדין עלה חשד שאפשר שהקטין נתון לפגיעה שטעונה היתערבות; בדין הגיעו השוטרים ללא דיחוי למיון ביה"ח על-מנת לחקור בדבר ולבדוק אם יש בסיס לחשד כי הקטין אינו מטופל כהלכה על-ידי הוריו.

אני דוחה איפוא כל טענה של התובעים נגד ביה"ח וצוותו בקשר עם חקירת המישטרה וכל אשר נעשה בגדרה.

צוטט סע' 3.3.1 בחוזר 20/90: "בכל מקרה בו קיים חשד סביר שפונה לחדר מיון [...] הנו נפגע אלימות, יטופל מיד וביחידות ללא מלוויים (עפ"י שיקול הדעת של המטפל) ע"י אחות היחידה הרפואית אשר תידאג לנוחיות הנפגע/ת ולצרכיו/ה המיוחדים". צוטט סע' 3.3.3 בחוזר שעניינו זימון עובד סוצאלי: "בד בבד עם הזמנת הרופא המומחה לטפול בנפגע, תזמין אחות היחידה את העובד הסוצאלי הכונן". מקובלת עלי עמדת ביה"ח כי רכיב המידיות שנזכר בסע' 3.3.1 הנ"ל מתייחס לטפול על-ידי האחות ולא לזימון עובד סוצאלי; ממילא כבר נקבע לעיל כי העו"ס זומנה, הגיעה ונתנה מענה של טפול תוך זמן סביר, באופן שאינו מקים לתובעים כל עילת תביעה נגד ביה"ח ולו גם בדוחק.

...

אין בידי לקבל את טענת ההורים כי הקטין לא טופל כלל במהלך האשפוז.

די בכל האמור לעיל כדי להוביל לדחיית התביעה כולה, ראשיתה ואחריתה.

התביעה נדחית.

הנתבעות עתרו, בראש ובראשונה, לדחיית התביעה כנגד "הקריה הרפואית לבריאות האדם, רמב"ם", היא הנתבעת 1 על פי כתב התביעה שהוגש.

באשר לבעיות בתחום הפסיכיאטרי, הרי שלא צורף תעוד רפואי המעיד על רצף טפולי בתחום זה. באשר למצב הכלכלי, נטען כי נתון זה אינו יכול לשמש, כשהוא לעצמו, כטעם המצדיק מתן פטור מהגשת חוות דעת רפואית בתביעות כגון התביעה דנן, ויש צורך בצרוף חוות דעת רפואית לכתב התביעה, על מנת שהדבר יהווה "מסננת" לתביעות סרק וילמד על רצינות התביעה, כאשר הפטור מהגשת חוות דעת רפואית עלול לבוא על חשבון הצד שכנגד, להבדיל מפטור מתשלום אגרה שנעשה על חשבון המדינה.

עוד מיסמך שצורף לתביעה הינו מהמרכז הרפואי לגליל, מיום 28.5.2015 והמתעד חבלה בברך ימין מלפני פנייתה למיון.

אי הבהירות בעילת התביעה, בטיעון העובדתי, במצב הרפואי של ברך שמאל לפני הניתוח ולאחריו ולנזק הנטען, מקשה עד מאוד לקבל בקשת התובעת למתן פטור מהגשת חוות דעת רפואיות להוכחת טענותיה כנגד בית החולים.

...

דין התביעה להידחות גם כנגד נתבעת 2, ענבל חברה לביטוח, שאינה ולא הייתה המבטחת כפי שנטען בכתב התביעה.

התובעת לא הגישה כתב תשובה לטענה הנ"ל. בנסיבות, אני מסיקה כי אין לה התנגדות לתיקון המבוקש, וכך אני מורה.

בשקלול כל הנתונים לעיל, דומה כי אין מנוס אלאל מלהורות על דחיית הבקשה.

אך היה והתביעה תוגש מחדש, אזי יהא על התובעת לשלם למשרד הבריאות, סך של 2,500 ₪ בגין הוצאותיו בהליך זה. בנסיבות סיום התיק, אני מורה על מתן פטור מתשלום יתרת האגרה.

לטענתו היה שם ,אולם אין תעוד על ביקורו במרפאת העיניים במועד זה. הנתבעת לא הצליחה למרות ניסיונה לברר מול הצוות אם יש בזיכרונו של מישהו ביקור זה. באותה עת של מגפת הקורונה מטופל קיבל טפול ללא מסיכה אך ורק במקרה דחוף ואז הופנה למלר"ד-המרכז לרפואה דחופה שם היתקיימו יחידות לטפול בחולי קורונה או החשודים כחולה קורונה ושם היו הרופאים כשהם ממוגנים על פי הוראות משרד הבריאות.

זאת ועוד, התובע כבר עמד בפני בית הדין באותה סוגיה עצמה בתובענה שהגיש נגד קופת חולים כללית במסגרתה ביקש כי ביה"ד יפטור אותו מה חובת עטיית מסיכה.

מדבריו עולה כי הוסבר לו שהוא לא יכול להבדק בלי מסיכה לא בתוך המרפאה ולא מחוצה לה.ברי כי גם בסוף התור או בחוץ היה מסכן את סגל המרפאה, ואף שאין תעוד לאמירותיו, לו עשו כגירסתו, היה בסיס ראוי להתנהלותם באותה עת. התובע טוען כי" בסוף אמרו לי לך לבית חולים, אמרתי שאני לא צריך בית חולים רק מרפאה, הם סירבו לתת לי התחייבות אז הגעתי לבית החולים שערי צדק תפסיק הסברתי בבית החולים שאני רק צריך בדיקה של מרפאה, ולא מיון, מרפאת חוץ, הם דרשו בשערי צדק שזה יעבור דוקא דרך חדר המיון.

כאמור לעיל הוצע לתובע בפרו' פיתרון אחר בהליך אולם בדבריו:" אני עומד על דעתי ועל דעת עו"ד שהתייעצתי עמו שמן הראוי שהנתבעת תשלם את מלוא הסכום. שלחו לבית חולים שייתנו התחייבות" לאחר ששקלנו את מלוא החומר המצוי בהליך ואת טענות הצדדים מצאנו כי דין התביעה להדחות .התובע יודע בהליך קודם שניהל כי לא ניתן לו פטור מחבישת מסיכה וכי אינו עומד בחריגים של מי שפטור בחבישתה.

...

כאמור לעיל הוצע לתובע בפרו' פתרון אחר בהליך אולם בדבריו:" אני עומד על דעתי ועל דעת עו"ד שהתייעצתי עמו שמן הראוי שהנתבעת תשלם את מלוא הסכום. שלחו לבית חולים שייתנו התחייבות" לאחר ששקלנו את מלוא החומר המצוי בהליך ואת טענות הצדדים מצאנו כי דין התביעה להידחות .התובע יודע בהליך קודם שניהל כי לא ניתן לו פטור מחבישת מסכה וכי אינו עומד בחריגים של מי שפטור בחבישתה.

סוף דבר התביעה נדחית מכל וכל .התובע אינו זכאי להחזר הסך של 985 ש"ח אותם תבע.

אולם נוכח היותו נכה בעל נכות מוכרת לרבות נפשית ,כעולה מדבריו ,וקיומו הכלכלי מכספי קצבת נכות מצאנו כי כל צד יישא בהוצאותיו אף שהתביעה נדחתה כליל.

לאחר מכן, שאל התובע האם כל מי שמגיע בכוחות עצמו לתחנת מד"א מפונה באמצעות אמבולנס, ומד"א השיבו כי יש המלצה למטופל להתפנות לביה"ח, והוא מחליט האם להענות לבקשה או לאו (התכתובת צורפה לכתב התביעה).

עוד מצוין כי למטופל אשר מבין את המתרחש, הזכות לסרב או לדחות את המלצת החובש, ולא להתפנות לביה"ח. נטען כי מגיליון ביה"ח נראה כי המלצת החובש הייתה נכונה ומוצדקת מאחר והתובע קיבל חיסון טטאנוס והתבצעה תפירה של החתך שהיה עמוק.

אכן, לא הוכחה טענתו כי נאמר לו מפורשות שיקבל עדיפות רפואית אולם דומה כי הדבר משתמע עת החובש מוסר לו כי נידרשת היתערבות כירורגית והוא ממליץ לו לנסוע באמבולנס (ותו לא – הלכה למעשה) ואם הוא ממליץ לו לנסוע באמבולנס, ברי כי יכול חשוב שכך יקבל עדיפות עם קבלתו למיון עת הוא מלווה בחובש והמטופל הסביר לא יודע מהי מערכת הגומלין בין פארמדיק הפועל בתאגיד סטאטוטורי לבין בתי חולים עת מקבלים בבית החולים את המידע אודות המטופל שמגיע מהחובש – בין אם בע"פ ובין אם במסגרת הגשת מסמכים בכתב, וכאשר מומלץ לו ולא נאמר לו כי מומלץ לו לנסוע באמבולנס בשל מצבו הרפואי שיכול להחמיר – הדבר עלול להטעות, לאמור כי הוא בעל פוטנצייאל של הטעה גם אם הדבר נעשה בתום לב מצד נציג הנתבעת משמטרתו הייתה להגן על שלומו של המטופל.

כן, לא ברור מדוע התובע יקבל את המלצת החובש ויתפנה באמבולנס "מרצונו החופשי, בחירתו האישית, ולאחר שהתלבט בינו לבין עצמו" – וכי מדוע היתלבט? כנגד מה יש לו להיתלבט אם לא הוצעה לו אופציה אחרת? מה נאמר לו? האם שאל בנוגע להגעתו באופן אישי ונאמר לו שאסור לה להמליץ על נסיעה באופן עצמאי? עצם ההיתלבטות מעלה שאלה בנוגע למצג שהוצג לו. אכן, החובש לא אמור להכנס לשיקולי המטופל בנוגע לעלויות אולם עליו ליתן לו את המידע המלא או להפנות אותו לקבלת מידע לצורך גיבוש החלטתו, כל שכן החובש לא תיאר את המצב כמצב חרום שאז הדין מכיר גם באי קבלת הסכמה לצורך פינויו (אם כי לא מסכימה להגדיר זאת כמצב חרום לצורך החזר כספי אולם במכתב מיום 6.4.22 הובהר לו מדוע נגבית אגרה בסעיף ד' משמדובר בשירות חרום).

...

אומנם בסופו של דבר קופת החולים מכריעה האם להשיב אגרה אם לאו, אולם בסיטואציה שנוצרה עולה כי הנתבעת ידעה שלא יהיה אשפוז ויכול ולא יקבל החזר, והראיה ששכשפנה אליה בנוגע להמלצתה לנסוע באמבולנס לא הסכימה להשיב כי היה צורך להתפנות באמבולנס אלא כי המטופל "מחליט האם להיענות לבקשה אם לאו" להתפנות באמבולנס אולם הוא אינו מחליט אם אין לו כל אלטרנטיבה ולא מוצגת כל אלטרנטיבה כי לדבריה אסור לה להציע אלטרנטיבה אלא עליו להסיק לבדו ולדרוש לסרב להתפנות ולמלא טופס עת לא הוצג לו הטופס כדי לבחון זאת ואז יחתום שלוקח אחריות ונוסע לבד משלטענתה הסכים – וכי מדוע הסכים? כי המליצה לו לנסוע באמבולנס על כל המשתמע מכך מבחינת מסקנתו של המטופל הסביר כמתואר מעלה, ומכאן אותו פוטצייאל להטעות.

על כן, אין בידי לקבל כי המטופל קיבל את המלצת החובש "מרצונו החופשי, בחירתו האישית ומדעת" כפי שצוין בכתב ההגנה משניתנה לו רק אופציה אחת הממליצה לו להתפנות באמבולנס ואם בשל מצבו הרפואי עסקינן, היה עליה לכתוב זאת על מנת שיוכל להתמודד מול קופת החולים לצרכי החזר אולם מקום בו היא מסרבת לרשום שקיים היה צורך רפואי וכי מרצונו החליט לנסוע באמבולנס – הרי שמדובר בסתירה פנימית.