דחיית תביעת אפליה בגין הריון

אשר על כן, בהעדר כל קשר בין הריונה של העובדת לבין פיטוריה, לרבות קשר של "הכתמת" ההחלטה בשיקולים של הפליה מחמת היריון, בדין נדחתה תביעת העובדת הנסמכת על הוראות חוק שויון הזדמנויות בעבודה.

...

בית הדין האזורי ציין כי מסמכים אלה מעוררים תהיות, משום ש"מצופה היה מהתובעת, אשר לדבריה נכנסה להריון בגיל מבוגר לאחר שנים של ציפייה, להציג אישורים המעידים באופן ברור יותר על כך שהיתה בהריון ועברה הפלה מאלו שהוצגו בפועל (אישור מרופא נשים שטיפל בה בזמן אמת, אולטרסאונד, בדיקות מעקב שגרתיות, אישור על הפלה וכד')". אלא שלפי קביעת בית הדין הוכח לפניו כי העובדת הייתה בהיריון, וזאת מש"אין אנו סבורים כי טענת ההיריון 'הומצאה' רק לשם מניעת הפיטורים ולטעמנו, ולו על בסיס תוצאת בדיקת הדם שלא נסתרה, יש לקבל את טענת התובעת כי היתה בהריון מחודש 12/06 ועד ליום 29.3.07". החברה טענה לפני בית הדין האזורי כי חרף בקשתה, העובדת לא המציאה לה את האישורים אודות היריונה לפני תום יחסי העבודה ביניהם.

אשר על כן הגענו למסקנה כי דין ערעור העובדת להידחות גם בחלק זה שלו.

לא מצאנו כי בנסיבות העניין כאן כפי שתוארו על ידי בית הדין האזורי בפסק דינו התקיימו נסיבות המצדיקות התערבותנו.

אשר על כן ערעור החברה להידחות גם בעניין זה. סוף דבר ערעורי שני הצדדים בעניינים הקשורים בפיטורי העובדת בהיותה בהיריון נדחים.

האם יש בסיום העסקתה של התובעת בנסיבות אלה משום הפליה על רקע הריון – זו הסוגיה העיקרית בה עוסקת התובענה.

דיון והכרעה לאחר שעיינו היטב בכתבי הטענות על נספחיהם, ושמענו את עדויות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות, ונימוקינו מפורטים להלן.

...

בשולי הדברים יוטעם כי, נוכח האמור לעיל, לא מצאנו ליתן משקל לתאריך שהוטבע על גבי מכתב הפיטורים, זאת נוכח עדותם של גב' נעים ומר ברנע אשר מצאנו אותם מהימנים ובן בשים לב שאין מחלוקת בין הצדדים כי המכתב נמסר לתובעת ביום 17.4.13, 3 ימים לאחר ישיבת השימוע.

סוף דבר אשר על כן, התביעה על כל מרכיביה, נדחית.

בשים לב כי התביעה באה לעולם על יסוד התבטאויותיו של גורם בנתבע (מר בהט), לא מצאנו מקום לפסוק הוצאות לטובת הנתבע, ועל כן כל צד יישא בהוצאותיו.

יודגש כי התובעת מצידה, לא טענה, לא בכתב התביעה ולא בתצהיר שהוגש מטעמה, כי השינוי האמור היה נגוע בדרך כלשהיא באפליה מחמת מינה.

לאור האמור מסקנתי הנה כי יש לדחות את התביעה לתשלום פצויי פיטורים ולתשלום זכויות שונות בגין "פיטורים דה פאקטו" במהלך התקופה המוגנת; כמו כן יש לדחות את התביעה לתשלום עמלות, ככל שהיא מתייחסת לתקופה שקדמה לשנת 2008 וככל שהיא מתבססת על הסדר העמלות הראשון שבוטל וכן את מרבית התביעה לתשלום פיצוי בגין הפרת חוק שויון ההזדמנויות.

בנסיבות כאמור יש לראות בכך שהתובעת לא הביאה בחשבון את עובדת ההיריון במסגרת תגובתה הבלתי היתנהלות מפלה מחמת הריון המזכה את התובעת בפצוי בגין הפרת חוק השויון.

...

על רקע האמור, עתרה התובעת לשורה של סעדים ובכלל אלה: תשלום הפרשי שכר להם הייתה זכאית, אלמלא הפגיעה החד צדדית בשכרה מיום 1.1.09 על ידי שינוי הסדר העמלות (סך של 1,007,412 ₪); תשלום הפרשי עמלות בשל טעויות חישוב בסך של 28,000 ₪, הפסדים בגין תשלום העמלות על פי שער דולר שרירותי בסך של 46,000 ₪; חישוב לקוי וחסר של עמלות בסך של 64,000 ₪; חישוב עמלות לקוי בשל מגבלת תוכנה, בסך של 128,000 ₪; ובגין עסקאות שנרשמו ידנית ולא הוקלדו במערכת בסך של 67,000 ₪; וכן, הפרשים בין השלמת 20% מסכום העמלות שלא כלל התאמת עמלות והפרשי הצמדה וריבית.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התובעת זכאית לתשלום הסכומים כדלקמן · סך של 10,000 ₪ כפיצוי לפי חוק עבודת נשים, בגין פגיעה בשכר במהלך תקופת ההיריון₪.

יתר התביעות של התובעת, כמפורט לעיל, נדחות.

תביעת החברה נדחית במלואה.

על רקע קביעותנו לעיל, יש לדחות את התביעה לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין מחמת הפלית התובעת על רקע הריונה; לתשלום פיצוי בגין הליך שימוע פגום למראית עין; לתשלום פיצוי בגין נזקים ממוניים שנגרמו לתובעת לטענתה בשל פיטוריה מחמת הריונה וכן לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש וסבל בשל היתנהגות שלא בתום לב שמייחסת התובעת לנתבע.

...

על רקע האמור הגישה התובעת כתב תביעה אשר כוון נגד הנתבע, לתשלום פיצויי בגין פיטורים שלא כדין מחמת ההיריון, פיצויי בגין הליך שימוע פגום למראית עין, פיצויים בגין נזקים ממוניים שנגרמו לה בגין פיטוריה שלא כדין, בגין עוגמת נפש וסבל וכן פיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי העבודה.

על רקע דברינו לעיל ומאחר והמחלוקות שבין הצדדים לא נגעו בעיקרן לתנאי העבודה של התובעת ומכאן שלא נגרם לתובעת נזק, לרבות נזק ראייתי בגין הפרת החובה כאמור, הרי שמצאנו להעמיד את סכום הפיצוי הלא ממוני שיש לשלם לתובעת בגין הפרת החובה ליתן לה הודעה על תנאי העבודה על סך של 5,000 ₪ בלבד.

סוף דבר לאור כל האמור הנתבע ישלם לתובעת פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך של 5,000 ₪.

בנוסף ישלם הנתבע לתובעת תשלום בסך של 500 ₪ בעבור פדיון חופשה.

לטענת התובעת, העובדה שעוד במהלך חופשת הלידה נימסר לה על ידי פלונית בשיחתם הטלפונית כאמור, כי מוטב שלא תשוב לעבודתה, זאת מאחר שהיא מטופלת עם 5 ילדים ואחר לידה, תוך מתן פיצויים מוגדלים, גילתה הנתבעת את כוונתה האמיתית שלא לאפשר לתובעת להישתלב בעבודתה; וחמור מכך – "הנתבעת ציפתה כי התובעת תתפטר מרצונה". בהקשר זה מוסיפה התובעת וטוענת, כי לא היתה בהתנהגותה או במעשיה משום עילה לפיטוריה וכי כתב התביעה מדבר בעד עצמו, ויש בו ראשית ראיה כי ההחלטה לפטרה נוגעת להריונה ולהורותה.

שלישית, טענת התובעת כי לאחר חזרתה מחופשת הלידה הועלה שכרה בחודש יולי 2017, דבר המעיד כאילו לא היה פגם בהתנהלותה אינה מדויקת, שכן הוכח כי העלאה זו ניתנה ליתר העובדים בנתבעת (ע' 20 ש' 21-33), גם לעובדים סבירים (ע' 23 ש' 32; ע' 24 ש' 1-2); ומכל מקום ברי כי הדבר מחזק את טענת הנתבעת דוקא שלא הופלתה מחמת הריונה והורותה.

אף אם יצא שהתובעת השתמשה מדי יום באותו מקום חניה, אין משמעות הדבר כי היתה זכאית למקום חניה קבוע השמור לה. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה שלפיה דין התביעה בעילת ההתעמרות להדחות.

...

אשר על כן, החלטנו לדחות את טענת התובעת, אף בעילת ההתעמרות בעבודה, שכן לא מצאנו כי הנתבעת התנהגה שלא בתום לב ובחוסר הגינות כלפי התובעת; ויחסיה של פלונית כלפי התובעת היו במענה להתנהלותה של התובעת.

אשר על כן, התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.