דחיית תביעה עקב חתימה על כתב ויתור על תביעות עתידיות

המבקש חתם על כתב הויתור בעקבות מצג המשיבה לפיו יאלץ להמתין למימוש זכויותיו לאישור התכניות המפורטות העתידיות.

לחילופין, יש להורות על דחיית התובענה מאחר והמבקש חתם על כתב הויתור בהיותו מיוצג ומיודע בדבר כל הנתונים הרלוואנטיים לקבלת החלטה מושכלת ביחס לחלקה, לרבות המידע בדבר הזכות לשמירת זכויותיו לפי הוראות תכנית 1111 או השבת המקרקעין בעת שינוי ייעודם לפי הוראות סעיף 195(2).

המבקש חתם על כתב הויתור מרצון, ללא כל אילוץ או כפיה, בתמורה מלאה ומוגדלת שיש לראות בה כ"תמורה נוספת" המגלמת וויתור על תביעות/טענות בקשר עם הנכס.

...

אוסיף כי בחינת הנסיבות נעשית באופן פרטני ולא לפי קביעה גורפת כי עצם קיומה של תב"ע הכוללת בחובה הוראות הפקעה לחלקה תוביל בהכרח למסקנה כי מדובר במכירה לא רצונית [ראו עע"מ 1370/07 רבקה תחיה קרמר ואח' נ' המועצה המקומית אבן יהודה ואח' (פורסם במאגרים, 28.12.2011)].

כלומר, מעבר לכל האמור לעיל, המבקש לא הצליח להראות כי ביצע עסקה גרועה, נכון למועד ביצועה.

בכל אופן המבקש לא ביסס את טענתו כי בזמן אמת העסקה שביצע, הוויתור שעליו חתם, ושיעור הפיצויים היו נמוכים משמעותית באופן שנגרם לו עוול המצדיק את התערבותו של ביהמ"ש. סוף דבר: נוכח האמור, אני מורה על דחיית התביעה.

עוד טוענת, כי יש לדחות את התביעה בשל טענת מעשה בית דין או השתק פלוגתא או מניעות, בשים לב לכך שהנפגע הגיש תביעה בה כלל טענות להפסדי שכר, ותביעתו סולקה במישרין על ידי הקרן.

" נשאלת השאלה האם חתימת הניזוק על כתב הויתור מעמידה מחסום דיוני בפני המיטיב לתובע מהמזיק את הטבה? לאחר ששקלתי טענות הצדדים אני סבור במקרה זה כי כתב הוויתור עליו חתם הנפגע אינו מאיין את תביעת המעביד.

לכן הסיק בית משפט בעליון כי מדובר בכת קבלה ושיחרור המאיין את חבות המזיק באומרו: "בעניינינו גילם כתב הקבלה, ויתור ושיחרור את הסכם הפשרה שבין הצדדים. היתחקות אחר לשונו ותכליתו של הסכם הפשרה ואחר נסיבות חתימתו תוביל למסקנה כי אכן מוצו בו חבות המזיק, מחד גיסא, וזכויות הניזוק, מאידך גיסא. הסכם הפשרה חל על תביעת הניזוק נגד המבטחות שבה תבע פיצויים בגין מלוא נזקיו בעבר ובעתיד. הסכם הפשרה, על-פי לשונו ותכליתו, נועד לסלק – תמורת הסכום שקבל הניזוק – את כל תביעותיו ולשחרר את המזיק והמבטחות מחבות, ונאמר בו כי הניזוק הגיע להסכם סופי וגמור עם המבטחות ו"לסילוק סופי וגמור ומלא של כל תביעותיי ודרישותיי מכל מין וסוג שהוא בעבר בהווה ובעתיד הנובעות מן התאונה". לכך מתווסף הויתור מצד הניזוק, שבמסגרתו הוא "מוותר בזה לחלוטין ומוחל באופן סופי ומוחלט על זכויותיי, דרישותיי ותביעותי...". בכך מוצו זכויותיו באופן מהותי.

...

מטעמים אלו אני סבור כי דינה של הטענה להידחות.

התוצאה לאור האמור לעיל, ובשים לב לכך שהתביעה הוגשה יותר משבע שנים ממועד אירוע התאונה, דין טענת ההתיישנות להתקבל ואילו דין טענת ההשתק להידחות.

לכן אני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.

בעיניין עילת כתב הוויתור והערבות, טוענים התובעים כי יש לחייב את הנתבעות בהוצאות התובעים בגין אלו, מהטעמים הבאים: לדרישת החתימה על ויתור תביעות אין כל בסיס במסמכי המיכרז ובהסכם התשתיות מול מבני תעשיה, ולא היה כל צידוק לעכב את חתימת רמ"י על הבקשה להיתר 18' במיגרש בגין כך. עיכוב החתימה על ההיתר הביא להארכת הערבות הבנקאית (בגלל העיכוב בהשלמת העבודות ובקבלת טופס 4 עליהן (ת/1)), ולהתעשרות שלא כדין של מבני תעשיה על חשבון התובעים.

להלן פירוט הסעד הנתבע בתביעה: עלות מילוי המיגרש (10,000 מ"ק, מצעים סוג א', כולל מע"מ) - 1,953,000 ₪ לחילופין, 6,850 מ"ק בלבד כעמדת המומחה, סוג א' כולל מע"מ - 1,331,582 ₪ ב. אבדן דמי שכירות - 2,000,000 ₪ עלות מתקן שאיבה לביוב - 464,209 ₪ ד. הגבהת קירות בטון וגדרות כולל מע"מ - 215,073 ₪ ה. הוצאות משפטיות בגין דרישת חתימה על כתב ויתור תביעות - 9,440 ₪ ו. עלות ערבות בנקאית - 1,900 ₪ סה"כ: 4,643,622 ₪ או לחלופין: 4,022,204 ₪ כמו-כן, התובעים עותרים לחיוב הנתבעות בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בצרוף מע"מ. טענות מבני תעשיה מבני תעשיה עותרת לדחיית התביעה, תוך חיוב התובעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. לדבריה, ניזקי התובעים כתוצאה מהגבהת הכביש הנם פועל יוצא מפעולת הנמכת המיגרש על-ידיהם.

כך או אחרת, שאלה זו אינה נידרשת להכרעה בתביעה זו. תהיה סיבת ההגבהה אשר תהיה, המחלוקת הנה בשאלה האם היה תיכנון עתידי להגבהת הכביש בנקודת הזמן של החתימה על הסכם התשתיות, האם היה על מבני תעשיה ו/או רמ"י ליידע בנוגע לכך את טימבר וגופר, שבנעליהן באו התובעים - וכן האם עובר לבצוע ההגבהה בפועל היה על הנתבעות להביא זאת לידיעת מזרחי כמחזיק בקרקע.

...

בסופו של דבר, רמ"י חזרה בה מהתניית אישור הבקשה להיתר 18' בחתימת כתב ויתור, משעמדה על-כך שהמדובר בדרישה שלא כדין.

אשר על-כן, זכאים התובעים לפיצוי בגין עילה זו. לאור האמור לעיל, נדחות תביעות התובעים לפיצוי בגין עלות מילוי המגרש ולפיצוי בגין אבדן דמי שכירות, ובגין הגבהת קירות וגדרות, ומתקבלת תביעת התובעים לפיצוי בגין עלות מתקן שאיבה ולפיצוי בגין עילת כתב הויתור והערבות.

כמו-כן, הנני מחייבת את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪ לתשלום בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

אמנם התובע לא חתם על נוסח כתב הקבלה והסילוק שצורף לקול הקורא, אלא על נוסח אחר של אישור והודאת סילוק, אך גם בו התחייב התובע כי "אין ולא תהיינה לי בעתיד כל תביעות כלשהן בקשר עם עבודתי כאמור ואם היו לי תביעות כלשהן כלפי הערייה, תמורת הסכום שישולם לי כאמור לעיל הנני מוותר/ת עליהן בוויתור סופי, מוחלט ובלתי מסויג". כאמור, בעקבות חתימת התובע על כתב ויתור זה וכחלק מתכנית הפרישה, שולמו לתובע עם פרישתו הטבות פרישה בסך כולל של 121,978 ₪, וזאת מעבר לזכויות להן הוא היה זכאי על פי דין עם פרישתו.

לפיכך, דין התביעה שכנגד להדחות, אך יש מקום לחייב את התובע בהוצאות משפט בגין הגשת התביעה על אף חתימתו על כתב הויתור.

...

לאור הכרעתנו האמורה, הגענו לכלל מסקנה כי גם דין התביעה שכנגד להידחות.

מקובלת עלינו אפוא גישת בית הדין האזורי כי המקום הנכון להביא בחשבון את מהלכיו של מר לוי בהגשת התביעה ודרך ניהולה הוא בפסיקת הוצאות משפט.

לפיכך, דין התביעה שכנגד להידחות, אך יש מקום לחייב את התובע בהוצאות משפט בגין הגשת התביעה על אף חתימתו על כתב הוויתור.

סוף דבר לאור המפורט לעיל, התביעה והתביעה שכנגד נדחות.

טענותיה העיקריות של הנתבעת הן, כי הליך העתקת הקברים וההכנות אליו לא התבצעו ברשלנות; כי הנתבעת חתמה בשנת 2008 על הסכם לקבלת פיצוי בגין הנזק שניגרם לה בשל העתקת הקברים תוך ויתור על תביעות עתידיות בעיניין זה כנגד המדינה המפצה בגין ניזקי גוף ונפש (להלן:- "הכתב הויתור הראשון") ובשל כך היא מנועה מלהגיש תביעה זו. בנוסף, התובעת חתמה בשנת 2010 על הסכם נוסף לקבלת פיצוי מהמדינה, תוך התחייבות להסתלקות מתביעות עתידיות כנגד הנתבעת בגין יישום תכנית ההיתנתקות (להלן:- "כתב הויתור השני") ובשל כך היא מנועה מלהגיש תביעה זו. בכתב הוויתור השני הצהירה התובעת: "התושבים מצהירים..., שהם רואים במענק המיוחד מיצוי מלא וסופי של כל עילת תביעה מכל סוג שהוא שעשויה לעמוד להם כלפי המדינה, רשות מרשויותיה, עובדיה והפועלים מטעמה, בשל יישום תכנית ההיתנתקות, לרבות החלטות הממשלה על פינוי השטח המפונה, פינוי השטח המפונה בידי רשויות המדינה, פינוי בית המגורים של התושבים, פגיעה בפרנסתם ואיסור כניסתם לשטח המפונה, הכל – למעט עילה לפי החוק. קבלת המענק תהווה הסתלקות סופית ומוחלטת מכל תביעה שהיא כאמור לעיל, נגד המדינה, רשות מרשויותיה, עובדיה או גורם אחר הפועל מטעמה, למעט תביעה בעילה לפי החוק." עוד טוענת הנתבעת, כי התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, בין אם עילת התביעה (המוכחשת) התגבשה בהעתקת הקבר, בין אם בניהול ההליך שקדם לכתב הויתור הראשון ובין אם בהתקיים "קצה חוט" אצל התובעת ביחס לרכיבי עילת התביעה, לשם תחילת מרוץ ההתיישנות.

קושי נוסף שיש לתובעת הנו בחתימה על כתב הויתור השני, חתימה שנעשתה לאחר מועד גילוי העובדות החדשות לשיטת התובעת ושביחס אליו נקבע בהליך נוסף, בעיניינה של מישפחה אחרת שתבעה בנסיבות דומות, כי הוא מחייב ובית המשפט שם הורה על דחיית התביעה על הסף בשל החתימה על כתב הוויתור ( ת.א. (מח' י-ם) 2605-08-12 סופר נ. מד"י, (ש' רומנוב, ניתן ביום 6.1.19), להלן:- "עניין סופר").

...

הנתבעת טוענת מנגד, כי יש לדחות את התביעה וכי אין לחייבה בפיצויים על נזקה הנטען של התובעת.

עצם העובדה שלאחר האירוע התובעת לא סבלה מתסמינים פוסט טראומטיים, הנדרשים לרוב במקרה של פוסט טראומה מושהית, אף היא תומכת במסקנה, כי אין מדובר בפוסט טראומה מושהית.

לאור האמור, ממילא אין מקום לקבוע, כי התקיימו נסיבות המצדיקות פתיחתו של הסכם הפשרה ולפיכך, דין התביעה להידחות.

סף דבר, התביעה נדחית.